"את תראי לו שכדאי לו להושיע אותך!"


"את תראי לו שכדאי לו להושיע אותך!"
טובי ברון

מתוך אתר קול כבודה

אם שאלתן את עצמכן, מה מביא בחורה מבני ברק להתרוצץ מהרצאה להרצאה ברחבי הארץ והעולם, למלא אולמות מגוונים וצבעוניים בפסיפס נשי נדיר ומרגש, מה? ואיך הגעתי לזה?  מהו המקור? ומתי זה בדיוק התחיל?

לפני למעלה מעשור שנים. הגעתי לביתו של ר' יעקב אידלשטיין זצ"ל. ביקשתי שאזכה לנס חנוכה פרטי. "איך אני אשכנע את הרבונו של עולם להושיע אותי כבר?!"

הייתי רווקה שבמושגי הדור שלי נחשבה "באה בימים (ובלילות)" ביליתי כבר המון שנים על ספסל ההמתנה (למעלה מעשור). כך עמדתי בפתח ביתו של הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל. ידעתי כמו כולם שימי כסלו הם זמן של אור הודיה, וכשמודים צריך ואפשר לבקש, ימים אלו מסוגלים לעורר רחמים כשאדם מודה הוא מרעיף על עצמו שפע רחמים וישועות. "מתי יעלה האור בחלוני?" שאל ליבי בעייפות עצובה. הרבנית זצ"ל הציעה כיבוד מהסופגניות הקדושות שנשארו לבכות על השולחן. דמעות שטפו אותי כשראיתי את הנרות שבאו להודות ולהלל. רציתי להודות ולהלל אבל הייתי כל כך חסומה בכאב ובמצוקה עד שלא פיניתי מקום למחשבה אחרת מלבד: "די.. נמאס לי ,קשה לי ,אין לי כח כבר.." וכשאנחנו נמצאים בערוץ בו המבט נח על מה שאין, או אז אנחנו "מרוויחים" את 'האין' הכי גדול "אין לנו אור של הודיה שמושכת אליה עוד סיבות להודיה…". בתקופה זו עוד לא התוודעתי לחוויה המרגשת שאני חווה היום עם עצמי ועם הציבור הקדוש שיוצא לי לפגוש, וגם אם היה אי מי שניסה ללחוש על אוזני המדוכאת :"תפסיקי לקטר בלב ותראי את הטוב ותגידי תודה.." כנראה היה מקבל ממני ציון גרוע מאד בטקט ובהגשת הצעות שמתקבלות. "מי יכול להודות ולהלל על איזה ניסים ועל איזה נפלאות בדיוק..?"-אמר לי הקול המר והציני שבתוכי. 

כשישבתי שם אצל רב יענקב בסלון יכולתי לבכות בשחרור .עיניו הקדושות היו תמיד מלאות ברחמים ובאהבת ישראל. "איך? איך אני אשכנע את הקב"ה ..?" הוא שתק קמעא ואז שאל  בקולו הקדוש והמתון: "את תראי לו שכדאי לו להושיע אותך!"

אם אנחנו מראות לקב"ה שאנחנו מתקדמות וצומחות בעת אסון וצרה אז הקב"ה נאלץ להפחיד את ילדיו האהובים חלילה. אבל אם נחליט כולנו בלב חם, שאנחנו עושות מעשה טוב של חיבור מכל בשורה טובה-מה נזמין לעצמינו? עוד ישועות, עוד סיבות טובות להודות ולהלל. הקרבן היחיד אותו אנו עומדים לפגוש והלוואי בקרוב הוא :'קרבן תודה'. הקב"ה רוצה את הלב, את החיבור בבחינת: "אין עוד מלבדו" רק אתה אבא מושיע תומך עוזר ובורא ישועות.

אנשים מגיעים אל הרגש העמוק הזה כשהם נמצאים על ספסלי ההמתנה המתוחים בחיים. אם נגיע עכשיו מתוך געגוע אמיתי שבשגרת הימים המוארים הללו אל התחושה של :"אבא ,רק אתה. רק ממך תבוא הישועה, תודה טאטע" נדע שהתקדמנו ואנחנו ראויים לעמוד מול הר הבית ולראות ענן יורד אל הקרבן תודה שלנו. וזוהי חובתנו  וזכותנו, זהו החלק היחיד בחזרת הש"ץ שכל אחד חייב ללחוש שוב :"מודים אנחנו". אין מי שיעשה זאת מלבד את בעצמך. וזה עסק משתלם .כמה נעים ומזמין לתת עוד לילד שמחייך ואומר :"תודה .איך אני שמח במה שנתת לי. ממש תודה רבה" לא היית נותת לו עוד ממתק? שווה לכן לנסות את זה.

ומתי תתענגי על ההזדמנות להתחבר? בכל בוקר. חשבת פעם איך תרגישי אם תעצמי עיניים בברכת 'ברוך…שעשה לי כל צורכי'? רק תחשבי על כל מילה בברכות השחר. תעשי מאמץ אמיתי שיהיה מישהו\י שיענה אמן ואז תסיימי בברכה –בקשה: "ותגמלנו חסדים טובים…" ותהיי בטוחה שאת בדרך אל "הביזנעס הנכון עם הרבונו של עולם", זה עובד.

אם רק נחשוב לכל אחת מכן בוודאי יש דוגמאות וחוויות שעברה וראתה את סגולת ה"תודה". אשתף אתכן בסיפור מרגש וטראגי איך קהילה שלמה ואלפי בחורות ראו במו עיניהם איך שתודה והודיה מזמינות ניסים.

זה ארע לפני ארבע שנים זכיתי לחוות נס חנוכה עם משפחה צרפתייה שמתגוררת בשכונתנו. שרה חנה-הבת שלהם נרשמה לסמינר ללימודי המשך מחוץ לעיר .ושבועיים לפני ראש השנה היא נפגעה מטנדר שחבט בראשה כשהיא רצה לכיוון ההסעה. הגדרת המצב הייתה מבהילה "המח שלה הוא כמו ירק" אמרה לי שכנה אמריקאית באנגלית, שקעתי כמו כולם בתפילה לנס. נסעתי לסמינר בו היא למדה, הבנות בכו בבכי תמרורים. המצב היה טראגי וודאי "בואו נראה להקב"ה שנתעורר יותר מהשמחה שתבוא. אנחנו בוודאי נעשה השתדלות להתחזק ולהתפלל לרפואתה…אבל כשנשמע שקרו לנו ניסים אצל שרה חנה…מה נעשה? יותר או פחות?" הייתה שתיקה באולם שנקטעה מדי פעם בקולות שממחטות האף והבכי השמיעו. היה ברור שכולן קלטו את המסר שאנחנו יכולים וחייבים להתאמץ להודות ולהלל על הניסים ומשם לצמוח יותר. הבנות הוציאו פתקים עליהן רשמו מה הן תקבלנה בבוא הישועה והנס. הימים חלפו. המצב היה מעבר לייאוש רגיל. ההורים שלה הקפידו לעדכן את הציבור על כל הטבה או בשורה אופטימית שאיזה רופא "מדומיין" שחרר לכיוונם .אנחנו גרים באזור אמריקאי ,ישראלי מתחרד. יש אימייל לנשות השכונה. ההורים סיימו כל אימייל במילים :"תגידו אתנו תודה להשם".

שבוע לפני חנוכה. האמא הייתה בתורנות לילה בטיפול נמרץ. הבחורה מוטלת על המיטה כבר ימים רבים ללא שינוי או תגובה .האבא נרדם בחוץ על מיטה שהכינו להורים המסורים .חושך עמוק של לפני זריחה עטף את העולם. אמא יהודייה ליטפה את כף היד של הבחורה הכי יפה ותוססת בבניין שלנו. לפתע החליטה האמא לבדוק עד כמה הבת "רחוקה" מהכרה מלאה .היא הניחה את היד של הבת על כף ידה שלה ולחשה אל תוך אוזנה:" שרה חנה, אם את שומעת אותי תלחצי לי על היד.." לא היתה תגובה .האמא המשיכה: "שרה חנה ,אם את רוצה שאספר לך על היומולדת שעשינו לתמר-תלחצי לי על היד" לא היתה תגובה מהמיטה שבמחלקת טיפול נמרץ בהדסה עין כרם. "שרה חנה, אם את רוצה שאשיר לך שיר…שרה חנה, אם את רוצה…שרה חנה…" אמא יהודייה התעקשה לקבל תגובה וכל מה ששמעה היו קולות המכשירים ומה שהיא ראתה היה שמיים שמקבלים את פני קרני השמש הראשונות. לפתע האם פרצה בבכי. היא נזכרה איך הילדה סיפרה לה ששמעה אותי מדברת על הכח של אמירת ברכה בקול רם והעניין הגדול שיהיה מישהו שיחתום בעניית אמן. הילדה כל כך התרגשה שקבעה שבכל בוקר היא תעשה עם אמא חברותא לאמירת ברכות בכוונה בצירוף חתימה "שרה חנה!!" היא בכתה בצרחות "שרה חנהלה שלי, ילדה שלי.. השמש מאירה. נהיה בוקר היית רוצה שאני אברך באוזנייך ברכות השחר ואת תעני לי אמן?" היד של האמא נלחצה בבירור… היא רצה החוצה "פאפא, פאפא קום, היא מתעוררת. היא רוצה לענות אמן לברכות השחר…" האב המתעורר וההמום מיהר לחדרה של שרה חנה. כל יד שלה הייתה מונחת על גב יד של אחד ההורים. כל אחד בתורו ברך ברכה מברכות השחר ואחרי כל ברכה הייתה לחיצה ברורה שענתה: "אמן".

שבוע אחר כך, כשהיה ברור שהיא שומעת ומגיבה במבט ולחיצות ידיים ביקשה הפיזיותרפיסטית להתחיל עבודה עם הפה והשפתיים :"בואי, נעזור לה לדבר" היא אמרה בטון מקצועי ואופטימי לאמא המסורה "יש לי רעיון" ענתה הצרפתייה הקדושה הזו והמשיכה ברצינות יהודית :"היא מאד אוהבת להתכוון בברכות השחר. …" היא השתדלה לענות אמן ולזכות אחרים באמן. בברכות הללו אנו מודים להשם שקמנו בריאים וממילא ככל שנתכוון להודות ולהלל כך נזכה בעוד ניסים…" הפיזיותרפיסטית לא הבינה למה האמא מתכוונת. אבל היא הייתה סובלנית ומכבדת. היא הביטה באמא שחיפשה את העמוד בסידור ואמרה לילדה בצרפתית ובמנגינה יהודית: "אני אברך ואת תשתדלי לענות אמן. כי כבר היו לנו ניסים ואנחנו רוצים עוד…" הבת שכבה בטיפול נמרץ. עיניה הגדולות קרועות לרווחה. דמעות זלגו מהן כשהאמא זעקה מתוך הסידור "פוקח עיוורים.. זוקף כפופים…" העיניים של המטפלת והסובבים התמלאו בדמעות כשהנערה אמרה את המילה אמן באופן כה ברור ומחייב, זאת הייתה המילה הראשונה.

כשהדליקו נרות חנוכה באותה שנה הוספנו לברכת על הניסים מנגינה שתלווה את השכונה… היום כשהיא מתהלכת כאחד האדם וחזרה לתיפקוד כמעט מלא –אנחנו מודים ומבקשים. כמו שסבתא שלי היתה אומרת ביידיש:

" א יידישע מאמע דארפט דאנקן און בייטען" – "אמא יהודייה צריכה להודות ואז להמשיך ולבקש…"

כך נעשה, ולא נחדל, כי יש על מה אם רק נסתכל במטר הקרוב אלינו נמצא.

שיהיו לנו סיבות שגרתיות ובריאות להודות ולהלל עם כל בית ישראל.

חנוכה שמח מלא בהודיה.

ושיהיה תמיד שמח בלב!

טובי (צייטלין) ברון

להערות, הארות, הזמנת הספר, הרצאות dvarimtov@gmail.com

מאתר קול כבודה - https://kollkvoda.co.il/17828/


הופיע גם ובכל מאמינים - סיפור נפלא על ההודיה ברכות השחר (1).pdf