המכונה התקלקלה, תודה!


המכונה התקלקלה, תודה!
מרווא לצמא - מדור: זה לא דמיון

יום חמישי בבוקר. סגרתי בטריקה את דלת מכונת הכביסה ואצתי רצתי להמשך המטלות המצפות לי. הרשימה של יום חמישי תמיד ארוכה מן האפשרי באמת... 

אולי סבתא שלי, בימים עברו, הייתה מצליחה לדחוס יותר בבוקר של יום חמישי. אבל הילדים שלה, כנראה, לא היו פעילים ברמה כזו, או אולי היו מבלגנים פחות... או ממושמעים ומסדרים יותר?

סליל המחשבות התגלגל כמו מעצמו, ואני המשכתי לעבור על פני הבית ברוח סערה, מלקטת פריטי לבוש, נעליים שכוחות, מחברות שטעו במקומן. והנה, הטיימר מצלצל.

כן, כך אני רגילה; מכוונת טיימר לפי אורך המכונה לבל תשב המכונה בטל.

אומנם אמרו לי פעם בשם טכנאי כלשהו שעדיף לייצר הפסקות יזומות בין מכונה לחברתה, שלא לרדות במנוע בפרך, אבל ביום חמישי אני מקפידה שלא להקפיד על הכללון הזה. ביום חמישי אני צריכה לראות דבר אחד: שהכביסה מחוסלת, והבית לובש צורה של שבת.

הייתה זו מכונה קצרצרה. כיבסתי שני בגדי שבת חדשים בחומץ בלבד, לשמירה על הצבע. אני ניגשת אל המכונה, והנה, נורית החיווי שלצד סמל השטיפה מהבהבת. עדיין לא נלחצתי. כיוונתי את המכונה פעם נוספת לסחיטה, והמשכתי בעבודותיי.

עשר דקות-רבע שעה, ואני באה לבדוק מה קורה. עיניי חשכו. שלוש הנורות מהבהבות בו זמנית, מה שמעיד על תקלה משמעותית בכרטיס או במנוע. חלישות הדעת.

ראשית בדקתי: דלת המכונה נפתחת? כן. הודו לד'.

הבגדים מכובסים? אכן, כן.

מטפטפים? לא ממש, אך גם לא סחוטים כראוי. משהו מעורר חשד משמעותי...

לא אלאה אתכם בפרטי הסיפור. טכנאי לא השגנו באותו יום חמישי. 

החלטנו שאם דלתות ההשתדלות הגשמית נסגרו, אין לנו על מי להישען אלא על דלתי ההשתדלות הרוחנית. וכך הווה.

החלטנו לפעול בשיטת "ותשובה ותפילה וצדקה". קיבלנו על עצמנו קבלה הקשורה לכביסה בערב שבת, קראנו תהילים, תרמנו סכום נכבד לצדקה.

ולקינוח... חילקנו 'משהו טעים' לילדים, והדרכנו אותם לברך בקול: "שהכול נהיה בדברו", ולומר תודה לד' שנשברה לנו מכונת הכביסה.

להגיד? תודה? לד'? שנשברה? לנו? המכונה?

הקשר בין המילים היה נראה תמוה, אך אני לא חזרתי בי. כן, לומר תודה לד' שהמכונה נשברה. אנו הרי מאמינים שהכול לטובתנו, אולי ניצלנו בכך מצער גדול יותר, ממחלה או אסון חלילה, אז למה לא לומר תודה על דבר שבוודאי נעשה לטובתנו?

הסתמכתי בכך גם על הרצאה טלפונית ששמעתי בערב פסח. הרב המרצה סיפר על משפחה דחוקה כלכלית שהתנור שלה כבר עבד לסירוגין, מכונת הכביסה למקוטעין, והמקרר... הלך בכלל לעולם שכולו טוב. כסף לקנות חדש לא היה, אך בצר להם לקחו הלוואה וקנו מקרר חדש בשלושים ושישה תשלומים.

חודש חלף, חודש של אושר. והנה, בבוקר אחד... ערב פסח. האימא מנקה את המקרר בשיא ההידור, שופכת גלון אקונומיקה פנימה ו... מנועו של המקרר בן החודש הולך אף הוא לבית עולמו.

האישה אינה יודעת את נפשה וכו' וכו', מתקשרת להתייעץ עם הרב המדובר, כשכולה שבורה ודאוגה. כיצד תתמודד עם הצרה הצרורה הזו עכשיו? 

הרב מקשיב לפרטי העניין, מרגיע, וממליץ לה לערוך סעודה גדולה לכל בני המשפחה, לערוך אוכל בשפע, ולהודות לד' מעומק הלב על קלקולו של המקרר בן החודש...

להודות???? האישה בטוחה שאינה שומעת נכון.

אך הרב שב ומדריך אותה לפתוח שולחן מכובד, להגיש שפע של מעדנים ומטעמים ולהודות לד' על קלקולו של המקרר.

האישה התקשתה להבין, אך חזקה עליה מצוות הרב, והיא פנתה לעריכת השולחן המתוק-מלוח-חריף-שמח בעיצומם של ימי ערב פסח...

בלי להיכנס לפרטי העניין, היה זה בתקופה שאחת מחברות הממתקים יצאה במבצע של הגרלה פעם ביום על מגוון מתנות משתלמות.

בין הכיבוד העשיר שהוגש לשולחן, התנחלה אף חבילת חטיף מאותה חברה.

אכלו הילדים לתיאבון את החטיף, התקשרו לטלמסר להכניס את הקוד, והנה, בחצות הלילה - טלפון. טררר... טררררררררררר... מי מתקשר בשעה כזו?

- שלום וברכה, כאן מחברת X. רצינו לבשר לכם כי בהגרלה שנערכה היום עלה המספר שלכם. זכיתם בחבילת מוצרי חשמל: מקרר, תנור ומכונת כביסה. 

!!!!!

וואו. איזו השגחה פרטית. איזה כוח יש להודיה, ועוד להודאה על ייסורים.

החלטתי לנסות את השיטה הזו, מה גם שבדיוק בימים אלו נתקלתי בקטע מפעים מתוך הספר אורחות צדיקים: "כשיש לאדם ייסורים ישמח גם כן, ואמרו חכמים: 'כל השמח בייסורים שבאין עליו מביא ישועה לעולם'... לכן ישמח אדם בייסורים ובשאר נזקים שיהיו לו, כי אינו יודע מה טובה עתידה להיות לו מהם".

החלטתי שכאן המקום ליישם את השיטה המבורכת. וכך חולק לו הממתק, ויאמרו הילדים תודה לד' על שנשברה המכונה.

העלינו שתי "מכונות" לשכנים, חווינו ערב שבת רגוע, ללא כביסות, וחיכינו לאחר שבת לטכנאי שיבדוק מה קורה...

ביום ראשון בצהריים השגנו סוף סוף טכנאי. לאחר בדיקה עמוקה ויסודית הוברר שהמנוע הלך, ואילו הכרטיס יאופס, ואז נראה מה מצבו. הטכנאי נקב במחיר נמוך מהצפוי, ואני התחלתי להודות לד', אך חיכיתי להמשך ישועה, משוכנעת ש'הודיה גוררת הודיה'.

הטכנאי לקח איתו את המנוע, והודיע שיבוא למחרת להחזירו ולסיים את התיקון.

יום שני בצהריים. בעלי מנסה לחשוב מנין לגייס כסף לתיקון הבלתי צפוי. "אני זקוק למאתיים וחמישים שקלים נוספים", הוא אומר לי, ולבסוף מעדכן שהשיג הלוואה מחבר לכמה ימים.

דקות אחדות חולפות. והנה... צהריים טובים. בתי חוזרת מבית הספר ובידה מעטפה. "מה זה?" אנו שואלים.

"אין לי מושג. זה מכתב להורים, מהמזכירה עדנה". 

סימני שאלה צצים במוחנו. מה כבר יכול להיות? המעטפה נקרעת, בתוך העלאת השערות שונות ומשונות על תוכנה.

אך את תוכנה האמיתי לא יכולנו לשער. מכתב מבית הספר הודיע שהתקבלה החלטה לזכותנו באופן חד פעמי בהחזר שכר לימוד על סך מאתיים וחמישים שקלים. הסכום המדויק שלו היינו זקוקים. והנה מיידי, בתוך המעטפה, הצ'ק... דרישת שלום גלויה ומפורשת על כוחה העצום של ההודאה.

הגיוני? ממש לא. בפרט שזו הפעם הראשונה מזה מספר שנים שבהן לומדת בתנו בבית הספר הזה, שבה זכינו בהחזר, ובפרט שכבר בתחילת השנה הודיעו לנו מבית הספר שהנתונים המשפחתיים שלנו אינם מזכים בדרך כלל במלגה. אך יש מישהו בשמיים שחשב אחרת, וחיכה לדקה הזו בדיוק כדי לשלוח לנו דרישת שלום מתוקה ומחבקת כל כך.