הרב יצחק הוטנר זצ"ל


הרב יצחק הוטנר זצ"ל
חטיפתו שחרורו והודאתו

הרב הוטנר נולד בוורשה בשנת תרס"ו, והוכר מצעירותו כעילוי. למד בישיבת סלובודקה, והיה תלמיד קרוב של 'הסבא'. הוא עלה ארצה עם תלמידי הישיבה, ולמד כמה שנים בישיבה בחברון. בשנת תרצ"ה עבר לארה"ב, ובהמשך מונה לראש ישיבת רבי חיים ברלין שבברוקלין, ובה חינך אלפי תלמידים. בשנותיו האחרונות עלה ארצה, הקים את ישיבת 'פחד יצחק' בירושלים ועמד בראשה, וכיהן כנשיא 'מכון ירושלים'. נחשב מגדולי הדור הן בהלכה והן באגדה.

באלול תש"ל חטפו אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין שלושה מטוסי נוסעים והנחיתו אותם בירדן. הנוסעים הוחזקו כבני ערובה. אחד המטוסים שנחטף היה של חברת TWA. המטוס נחטף זמן קצר לאחר ההמראה מפרנקפורט כשהיה בדרכו לכיוון ניו יורק. החוטפים השתלטו על תא הטייס והודיעו "מדבר הקברניט החדש שלכם. הטיסה נחטפה על ידי החזית העממית לשחרור פלסטין". על סיפון מטוס זה שהו בעת החטיפה בין היתר בני משפחת הוטנר: הרב יצחק הוטנר ורעייתו, בתם הרבנית ברוריה ובעלה הרב יונתן דייויד. המטוס הונחת בשדה תעופה ליד העיר זרקא שבירדן ב-6:45 בערב לפי השעון המקומי.

בזמן שהמטוס היה בירדן נערכו תפילות רבות להצלת החטופים. במקום אחד מתואר: "כאשר המחבלים ימ"ש חטפו מטוס ובתוכו היה הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, פרסם הבד"ץ של העדה החרדית כרוז בזה הלשון 'מתריעין ואפילו בשבת', וגזרו שלושה ימים רצופים באמירת תהילים במשמרות".

באופן פתאומי הפך ה' את לבב חוסין מלך ירדן ונתן פחד בלבו מהפלשתינים המחבלים, שבאם יצליחו במעשיהם לבסוף יפילו אותו מכסא ממלכתו, והכריז נגדם מלחמה, הוא הרג עשרות אלפי מחבלים, והנותרים ברחו מירדן. בכל העולם כולו פחדו מאוד ממפנה זה וחשבו שוודאי כעת באמצע מלחמה כשאש צולפת משני הצדדים והשבויים בתווך הרי המצב אבוד ח"ו, אבל סוף דבר היה שאדרבה זו הייתה הצלתם, כי נתן ה' בלבם של המחבלים שלא יפלו השבויים בשום אופן לידי מלך ירדן כדי שלא יהיה לו הכבוד מחטיפתם... ומאת ה' הייתה שתחת אשר יהרגו אותם, אדרבה מסרו אותם לידי אנשי האו"ם, והגיעו כולם בלי יוצא מן הכלל לביתם בשלום. בכ"ה אלול [יום בריאת העולם בו נאמר ויהי אור] זכו ל'ויהי אור' ושוחררו כל הנוסעים.

הודאה על הנס והכרת טובה

בהתאם לנאמר (שבת דף ל"ג) 'הואיל ואיתרחיש ניסא ניזיל ונתקין מילתא', נוסדה קרן גמ"ח לבני תורה לאות הודאה על החסד בפדיון נפשם של מרן ומשפחתו והנלווים אליו. 

מאז נקבע כ"ה אלול כיום הודאה בביתו. הוא היה אומר שאם מילוי בקשה מפחית את הרגשת התלות של המקבל על הנותן, גריעותא הוא לו. אבל סוף סוף הלא באמת כבר קיבל את המבוקש, והאיך תתבטא תלות זאת? רק על ידה של הכרת טובה נשארת אותה תלות של שעה ראשונה חיה בלבבו של אדם. מלוא הצפייה מלפני הבקשה מתהפך להכרת טובה לאחר מילוי הבקשה. ואת זה רצה רבנו מיד להבטיח.

הדרישה הפנימית לבל תפוג תחושת הכרת הטוב מצאה את ביטויה באומרו לאחר מעשה השחרור: מצינו בדוד שעשה לו אזור מעור שה לזכר הנס בשה, ועליו הראה 'כי זה הוא', מורה באצבע על ישועתו. הלוואי שהייתי אמר הרב הוטנר יכול לעשות לעצמי בגד מתוכן הצלה זאת, בכדי שאף לאחר חלוף הזמן אוכל להודות ולהורות באצבע על ישועה זו, במוחשיות של זה'. נראה שהמכוון היה שלכל הפחות נתאמץ במשנה כוח לבלי יתעלם מלפני עינינו שהלבישנו בגדי ישע במאורע ההצלה.

בדבריו בסוכות תשל"א היו ביטויים נוספים להודאה והכרת הטוב. בין השאר הזכיר: "הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך [תהלים קמב, ח]. כל בקשת דוד המלך הוציאה ממסגר נפשי היא רק 'להודות את שמך', ועל תפילה בדרגה זאת לא שייך קטרוגים" (רשימות לב סוכות תשל"א).

ובסיומו של חג אמר: בבחינה ידועה משותפת היא שמחה גדולה עם צער. בשניהם פורץ האדם בבכי, ועיניו יורדות דמעות. פירוש עניין זה הוא, כי הדמעה של השמחה היא ביטוי לצער על חסרון הכלים לקבל את האושר הגדול שבשמחתו. צער זה הוא שמוליד את הדמעה. תופעת הדמעות היא רק בשעת שמחה עצומה, אבל בסתם שמחה אין מקום לדמעות. בשנה זו חדורה בנו ההכרה שהיה חסר כחוט השערה שלא נשב עכשיו ביחד, ובעבור ימי חג אלו שישבנו יחד מתוך שמחה עילאה של יום טוב מתפרץ הלב, ואינו מוצא לו ביטוי נאמן שישקף אותה שמחה. אין צורך לדיבורים, רק אהבה בישיבת אחים יחד, וכל השמחה נכניס ונכליל בתוך שמחת התורה של יום זה.

הכרה טובה מיוחדת הייתה לרבנו לאחינו בני ישראל על ההשתתפות העמוקה בכל מה שעבר עליו: 'בלי שום ספק שכל זיקה של השתתפות בצרתנו הועילה בפועל ממש במהלך ההצלה'. התפילות, ההשתדלויות, מאמצי יום ולילה לא פסקו לשבועות שלמים. ובסופו של דבר, לא היה שום הסבר רציונלי למעשה השחרור. על זה היה אומר: 'אפילו בדרך הטבע ניכר שרק כוח כלל ישראל ותפילותיו הם שהביאו להוצאתנו מן המיצר'.

הודאה על האמת ואמירת תודה

נסיים בדבר מתורתו, הקשור גם לעניינו של המאמר: בבניין המילים של לשון הקודש נזדמנו לפונדק אחד שני מושגים: הבעת החזקת טובה, והסכמה לדעת הצד השני. לשני המושגים הללו יש בלשון הקודש ביטוי משותף: הודאה. הודאת בעל דין פירושה הסכמה לדבריו של הצד השני, הודאה על העבר פירושה הבעת החזקת טובה על מעשה חסד. 

הסברת השיתוף הזה היא, כי בתכונת נפשו של אדם טמונה היא השאיפה להיות סמוכה על שולחן עצמה, מבלי להזקק לעזרתו של הזולת. ובשעה שאדם מביע את הכרת טובתו לחברו ונותן לו תודה, באותה שעה יש כאן הודאת בעל דין כי בפעם הזאת אמנם לא עלתה בידו, והיה עליו להשתמש בטובתו של חברו. באופן שהשורש הנפשי העמוק של כל הבעת תודה הוא מעשה הודאה. 

ועל אחת כמה וכמה שכך הוא העניין בבין אדם למקום. עייר פרא אדם יוולד. ובטבע הפרא של כל אדם גנוזה היא ההנחה של כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. ובשעה שהוא מקריב את תודתו למקום הרי זו הודאה כי לית ליה מגרמיה כלום. 

עניין זה מכניס הבלטה מיוחדת בכפילות מושג ההודאה בסגנונה של ברכת ההודאה בשמונה עשרה, המתחלת ב'מודים אנחנו לך', ותיכף במשפט הסמוך לו חוזר הוא עניין זה 'נודה לך ונספר תהילתך'. אלא שהם הם הדברים המבוארים בכאן... 

הפתיחה של ברכת ההודאה דשמונה עשרה היא במודים אנחנו לך שאתה, הרי פירושה של הודאה זו היא במובן של הודאת בעל דין. ואילו ההודאה במשפט השני של ברכה זו על חיינו וכו' הרי הכוונה היא במובן של קרבן תודה (פחד יצחק חנוכה מאמר א).