השמחה שהגר''א נתקנא בה


השמחה שהגר''א נתקנא בה
הגאון מוילנא

בס"ד

מובא בספר סערת אליהו (סיפור חייו של הגר''א): מי יביע את מדותיו היקרות אשר כמלאך אלהים בטל גופו הקדוש לבל יעצרהו הגשם והיה מסתפק תמיד במועט אשר אין לשער ובכ"ז לא ביטל אף רגע אחד מת"ת בגלל איזה דבר שחסר לו. ובכ"ז היה תמיד מרגלא בפומיה כי עדיין לא הגיע למרת ההסתפקות. 

שמעתי שפעם אחת בהליכתו לקבל עליו יסורי הטלטול והגולה, בא לעיר מצער אחת בפולין, ויבא לביהמ"ד בליל ה' בשבוע וילמוד שם כל הלילה באין הפוגות. למחרת בבוקר, אחר תפלת שחרית, כשהלכו המתפללים לבתיהם, וירא והנה אשה זקנה הגישה אוכל לאיש זקן סגי נהור שישב מוכתר בטלית ותפילין ולמד בקדושה ובטהרה, ויאכל את סעודת הבוקר. 

ויהי בתוך האכילה ויאמר הזקן לזקנה: "ראי נא מי הוא פה בביהמ"ד אשר למד בחשאי כל הלילה וקולו לא מוכר לי, בטח עובר אורח הוא, ולפי דעתי הוא אורח הגון וקדוש מאד, ובקשי פניו כי יאכל איתי סעודת בוקר". 

ותקרא את האורח אל הלחם, ולא אבה בראשונה, באמרו כי אולי סעודה שאינה מספקת היא. ויפצר בו הזקן ויאמר: "יש ויש אתנו מאכל הרבה", וישאלהו על ככה (מנין יש לכם, כי רצה להיות בטוח שאינה סעודה שאינה מספקת לבעליה). ויאמר הזקן: הנה אשתי הזקנה הולכת תמיד בבית הריחים. שמה תאסוף ע"פ רשות הבעל הריחים את שארית אבק הקמח אשר סביב בית הריחים. ומזה אנו אוכלים לשובע ב"ה, ומתפרנסים על ידי זה, גם שאר עניים על שולחני. ויאכלו שמה מהמאכל הנעשה מקמח ומים, ויודו ויברכו לה'. 

לפנות ערב בקש כי ישבות אצלו גם כן בשבת קודש. וישאלהו גם כן על ככה (מנין לכם אוכל לשבת)? ויענהו הזקן כי שבת קודש יתנהג כמנהג הבע"ב הגבוהים (החשובים). יען שזה דרך אשתו הזקנה להיות בבית המטבחים של עופות, ושמה תמרוט נוצות העופות להקל על הבעלי בתים, ועל כן נותנים לה בשכרה הרגלים והראש מהעוף שהמריטה הנוצות, ומזה תעשה בשבת קודש בשר לרוב. וקמח יש להם די מקמח של אבק הריחים. ובעליצות נפש שמח הזקן על התנהגותו. ויהי כן. 

וישבות אצלו הגאון. הביט וירא כי אנשים רבים מבני העניים, תלמידי חכמים ויראי אלקים, אוכלים וסועדים אצלו בשבת קודש, ושמחים על המאכלים הנ"ל כשמחת סעודת שלמה בשעתו ולומדים ומודים לה' ברגשי קודש, וביותר הזקן, אשר ממש השכינה שורה עליו. 

מכל זה הצטער הגאון ז"ל ואמר תמיד בענות רוחו, כי עוד לא הגיע למדת הסתפקות של הזקן הקדוש הנ"ל".

כמובן שהגאון לא התפעל מההסתפקות של הזקן הטהור, שכן הגאון בעצמו היה מצטמצם עוד יותר, אלא שראה בזקן רגשות אושר ושמחה שבהסתפקות, מדה כזו של אושר ושמחה שגלה האיש, ותחושתו כי מתנהג הוא באכילתו כדרך בעלי בתים חשובים – זו כבר דרגה גבוהה באמת, אליה היה שואף הגר''א להגיע. (מתוק האור פניני הגראי"ל)

מהסיפור הזה נוכל ללמוד עד כמה יכולה ההודיה על החלק שנתן לו ה' להשפיע על האדם, שאפילו הוא עוור וכל מאכלו הוא שארית הקמח בבית הריחים ורגל העוף, אבל שאדם עסוק בהודיה לה' ורואה במה שנתן לו ה' יתברך את תכלית הטוב, לא רק שהוא נהיה אדם שמח, אלא מצליח להשפיע שמחה על כל סביבתו, וגורם לכולם להודות ולהלל ולברך את ה' ולהרגיש שאנו נמצאים בסעודת שלמה בשעתו.