חמש דקות של אהבה


חמש דקות של אהבה
פינת התדלוק היומי

סיפור נפלא שסיפרה מנהלת סמינר הובא בספר חובת האדם בעולמו חלק ב:

אני משמשת כמנהלת סמינר כבר שנים רבות, כתוצאה מכך יש לי תפקידים חינוכיים רבים, בכל מיני מערכות אני מעורבת, ולכל מיני נשים אני מייעצת בתחומי, ואני עושה זאת מתוך חדוות קודש ותחושת שליחות גדולה. ובאמת באתי מביתם של אנשי חינוך. אבי זצ"ל היה רב ומחנך בעצמו, וגם אמי הייתה מנהלת בית ספר בימים ההם, כאשר היה בערך "בית יעקב" אחד בכל העיר, והיא היתה אשת חינוך מוכרת ואהובה מאוד. 

בגיל צעיר עסקתי בהדרכת בנות צעירות ממני בפעילות שיזמתי בליל שבת קשה לי להצביע על מועד מדויק, שבו השתנתה, כביכול המנגינה הפנימית שלי. קשה לי לשחזר מתי בדיוק הפסיקו ההרצאות להעניק לי חיות ושמחה והחלו לעייף אותי. אני זוכרת רק איך שבתי הביתה ערב אחד בשעה מאוחרת, הילדים ישנו ובעלי טרם שב מן הישיבה. ראיתי את המטבח ההפוך, את מפת השולחן הקמוטה בסלון ואת ערמת הספרים המתגבהת שהותרתי מאחורי כאשר עזבתי להרצאה - הרגשתי שאין לי כוח. 

אין לי כוח שוב לסדר, אין לי כוח לפתוח שוב את כל ערמות הספרים האלה כדי להתכונן לשיעור שעלי למסור מחר... וכשצנחתי על הספה מותשת, חשבתי על כך שמשהו בתוכי השתבש. קודם לכן ידעתי תמיד, שאחרי הרצאה, כאשר אני שבה הביתה, כוחות ושמחה וחיות מציפים את כולי. אבל כל זה כאמור הלך ונפסק בתוכי. נהייתי עייפה, יותר ויותר עייפה. אומנם לא ברציפות מוחלטת, פה ושם היו מקומות של סיפוק ושמחה, בדרך כלל נהניתי מהתוצאות הברוכות של מעשי אבל משהו בתוכי התחיל פתאום להישחק. התעייפתי. 

זאת הייתה הרגשה מוזרה ולא ידעתי כיצד לקבל אותה. מה פתאום אני מתעייפת לפתע, למה לא התעייפתי לפני חצי שנה? הגיעה תקופת לפני החגים העמוסה מאוד, לא ידעתי כיצד אעמוד בה, והתפללתי תפילות רבות להקב"ה שיחזקני ויתמכני ויהיה לצדי. על כל יום בנפרד הייתי צריכה תפילות מיוחדות. התחלתי להתפלל ממש לפי רשימות: שאצליח לעבור את הבוקר בשלום ולשלוח את הילדים בסבלנות, שאצליח לתפקד בבית הספר, שאצליח לסדר את הבית לפני העבודה ולשוב ממנה עם כוחות...לפני כל יציאה התחננתי לסייעתא דשמייא, מפני שכל הכוחות שהיו לי קודם אזלו לחלוטין. 

אמנם התפילות עזרו לי לצוף ולא לטבוע, אבל הרגשתי קול פנימי שקורא אותי לסדר. משהו בתוכי אמר לי "די, אי אפשר להמשיך כך!", הייתי מבולבלת מאוד, וככל שהתאמצתי לא הצלחתי להבין מה לא בסדר פתאום, מניין נפתחה הרעה על ראשי. 

ביום כיפור התפללתי בבית הכנסת הקבוע שלנו, לידי ישבה אישה זקנה ולא מוכרת. תהיתי מי היא, ונודע לי שהיא חמותה של מכרתי שלאחרונה באה להתגורר בבית בנה. אותה זקנה עשתה עלי רושם עז למן הרגע הראשון. היא התפללה בכוונה, במתינות, והייתה "ספוגה" כולה, בתוך הסידור ובתוך המילים. מפעם לפעם גיליתי שאני מאבדת ממש את הריכוז מרוב התבוננות בה. חשתי שבאשה הזו מצוי משהו מן הדבר שאליו אני נכספת כל כך. 

בערב, אחרי תקיעת השופר המרוממת והקריאה "ה' הוא האלוקים", פנתה אלי פתאום האישה הזקנה. היא ברכה אותי בשנה טובה, התבוננה בי בתשומת לב ואמרה בחיוך, "מה קרה לך, שכחת שאת מסוגלת באמת?" "עד מתי תהיו עניים" ציטטה את אמירתו של אחד מגדולי החסידות, "שובו אל האוצרות שלכם והיו משתמשים בהם!" 

דבריה עוררו בי איזה רצון פנימי להשתפך, "אינני יודעת", אמרתי לה, "באמת אני חשה עייפה לגמרי, אינני יודעת למה". 

היא הביטה בי בתשומת לב, ולבסוף אמרה "דעי לך, שגם אני הייתי פעם כך, זה היה כשנולדה לי השלישייה השנייה, ישבתי אז בבית הורי ובכיתי לאבי זצ"ל, שאין בי עוד הכוח, שאני עייפה כל הזמן, עייפה מאוד, ואיני מצליחה לצאת מן המצב הזה כלל". 

"אבא הסתכל עלי אז ואמר, "עלייך להגדיל את אהבת ה' בתוכך". דבריו היו נראים לי כלקוחים מהקשר אחר ולא שייכים לכאן. "אם תאהבי את ה' יהיה לך כוח", הסביר אבא, "אהבת ה' אין כמוה מעניקה ערנות וחיות, שמחה והתרוממות הרוח, תארי לך שאם אך תחפצי בכך, את יכולה להגיע למצב שבו תתפקדי כל היום מתוך שמחה עצומה והודיה, תארי לך מצב שבו פשוט תרקדי בין התינוקות שלך, ולא תדעי את מי לחבק קודם מתוך שמחה ותודה".

"אני לא יכולה לרקוד", אמרתי לאבי מיואשת כמעט, "בקושי אני יכולה לגרור את עצמי בין העריסות, אני נרדמת בכל כסא שאני מתיישבת עליו, אין לי כוח". 

"הוא שאמרתי", אמר אבא, "באמת חסרה לך אהבת ה', זה העניין". 

"אולי", אמרתי, ספקנית לגמרי, "איך משיגים מאותה אהבה?" 

"ואז אבא הדריך אותי", המשיכה הזקנה "ואת מלותיו אלה אני רוצה להגיד לך, תשנני אותן שינון גדול, התמידי בהם התמדה, ותראי פלאות גדולות. אני ניסיתי את הצעתו, מפני שצדיק גדול היה אבא ולא פעם הושיעו אותי דבריו מקשיים". 

וזאת העצה: מאחר שהימים שלנו מלאי אילוצים בוערים, רשימות בלתי נגמרות, מטלות דחופות ועניינים בלי סוף, קורה לא פעם שבקושי אנחנו מצליחים לעצור קצת, וגם אם אנחנו עושים זאת, דהיינו נחים קצת, בדרך כלל אנו מנסים באותה שעה לפרוק, את הלחץ, לישון או סתם לא להרהר בכלום. אין בכך שום פסול, נהפוך הוא, הרפיה היא דבר טוב לכשעצמו, אבל סוף כל סוף, חייב אדם להקדיש איזה זמן בכל יום ולעסוק באהבת ה'! אהבת ה' משמעה התבוננות בתוך המציאות, בתוך הפנימיות של המציאות שלתוכה הנחני הקב"ה ברחמיו המרובים. 

אבא זצ"ל אמר לי שיש רשימת המתנה גדולה מאוד על הזכות להיות פה, כמוך. יש נשמות רבות מאוד שמחכות מאוד לרדת לעולם הזה ולפעול בו. לאהוב את ה' פירושו לשבת כל יום בחדר קטן, רק עם עצמך, ולמשך רבע שעה, להתבונן באור שיש בתוך חייך, להבחין בו, ולהודות עליו. במילים אחרות, מוטל עלייך בפרק זמן זה ללקט מתוך החיים והימים הוכחות רבות ככל האפשר לכך שהקב"ה אוהב אותך. 

זוהי העבודה בעניין אהבת ה' למצוא בתוך החיים עצמם את ההוכחות לאהבתו אותנו ולחמלתו עלינו, ועל כך להודות לו ולהכיר לו טובה רבע שעה מידי יום. זוהי רבע שעת האהבה שלי ביום", היא אמרה. "זהו מקור האור והחיות שלי לכל המשימות שעלי למלא". 

אימצתי לעצמי את העצה הזאת. היא הדריכה אותי לשבת בחדר, ולדבר בקול את מילות התודה: "ה', אני מודה לך על כל הטוב שהענקת לי בחיי, ובפרט על החסדים העצומים שעשית אתי היום... על שאנו בריאים ושלמים, ועל שאנו יודעים לפנות אליך... ועל שאתה מזכה אותנו לזכות את הרבים, ועל שהצלחתי להכין את ההרצאה המסוימת ואת השיעור המסוים ההוא...

אל תרשי לשום עניינים אחרים להיכנס לתוך זמן זה, שחייב להיות מוקדש אך ורק למניית הטוב ולהודות עליו. את הבקשות מאת הקב"ה, ואת התפילות הנוספות תוכלי להתפלל אח"כ, ואם באמת ממשיכים מאותה רבע שעה לתפילות נוספות, זוכים להרגיש דבקות גדולה בה' יתברך, קרבה עצומה מתוך שמחה ותודה". 

חצי שנה חלפה כמעט מן הזמן שבו התחלתי ליישם את העצה הנפלאה שהאירה באור חדש את חיי. הרצאותיי כיום יש בהם יותר התעוררות פנימית, יש בי הרבה יותר הסכמה עם המילים והרבה יותר חיבור אליהן. כבר איני נשחקת כל כך, מפני שיש לי את פינות "התדלוק" האלה, שבהן אני מודה להקב"ה ומבקשת ממנו שימשיך בחסדיו עמי". 

והוא ברחמיו יתברך ממשיך וממשיך...