רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל


רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל
הודיה צריכה לב

מספר חתנו הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל: חמי היה מחפש דרכים כיצד להודות לה' על כל חסד שנעשה עמו. בעת שנולדה בתי הבכורה (שהיא נכדת הגרש"ז) רצה גם הוא להודות לה' על שזיכהו בנכדה (אף שכבר היו לו נכדים) אך מכיון שלא נתקנה ברכה לסבא בהולדת נכדו, מצא עצה: השיג שני סוגי יינות בירך על הסוג המשובח פחות "בורא פרי הגפן", וכשהובא היין המשובח יותר, בירך ברכת "הטוב והמטיב" כמובא בהלכה. 

לגבי הסבא הכריע הבה''ל שלא יברך על הולדת נכד או נכדה (שלא כדברי ספר חסידים שמברכים). אמנם אם הם שמחים מאוד יש אומרים שהרשות בידם לברך (שערי תורת הבית יג, ג, ח). גם בזה ראוי שיכוונו בעת בברכת המזון בעת ברכת הטוב והמטיב להודות ולשבח להקב''ה על הטובה שהטיב עמהם (פס"ת, הכול יודוך).


כתב בשו''ת תשובות והנהגות (כרך ב סימן קלו): לגבי ספק בברכת הגומל, "כל זה לענין ברכה, אבל להודות להשי"ת וודאי ראוי להודות, ושמעתי בשם מרן הגרי"י קנייבסקי זצ"ל שנכון לומר שירה, כגון מזמור לתודה או נשמת, ע"כ, שחובת "ההודאה" חמיר טובא, והרמב"ן בפירושו עה"ת פרשת בא כתב וכוונת כל המצוות שנאמין באלקינו ונודה אליו שהוא בראנו והיא כוונת היצירה שאין לנו טעם אחר ביצירה ראשונה ואין לעליון בתחתונים חפץ מלבד זה שידע האדם ויודה לאלקיו וכו' ע"ש, ורק לענין ברכה בכל ספק לקולא". (מתוך הספר 'כי אשרוני בנות' שבהוצאתנו) 

מעשה בילדה יתומה מאב שחלתה קשות, ובחסדי שמים החלימה, יעץ רבנו לבני המשפחה, לערוך סעודת הודאה על נס החלמתה.

והנה באמצע הסעודה, נפתחת הדלת ורבינו נכנס. האלמנה ובתה לא ידעו את נפשם מרוב שמחה: גדול הדור הטריח את עצמו בעבורן, והוא מבקש רשות להסב עמן לסעודה!... כששאלו מדוע הטריח את עצמו כל כך, הלא יכול היה להשתתף בהודאה לה' מביתו? השיב בבת צחוק: "אינה דומה הודאה הנאמרת מקרוב, להודאה הנאמרת מרחוק".

בשו"ת מהריט"ץ (סימן פז) נשאל באחד שנעשה לו נס בקומה השניה, והוא גר בקומה הראשונה, ואינו עולה לשם אלא לפעמים, האם יכול לברך, או שמא כיון שהוא נמצא בקביעות מתחת לבית, אינו יכול לברך?

והשיב: הדבר ברור דמקום שנעשה לו נס קתני ומקום לא מקרי אלא מקום מיוחד, ואין ספק דעליה חלק מקום לעצמו, ולא נפטר בהיותו דר בחצר או בבית אשר תחתיו. תדע דאמרו חז"ל במדרש שיוסף הצדיק כשהלך עם אחיו נפנה מהם לעמוד על פי הבור, ובירך ברוך שעשה לי נס במקום הזה, ואז אמרו אחיו לו ישטמנו וגו', וא"כ מדאצטריך יוסף הצדיק לפנות מאחיו, ולא בירך שם בחשאי דרך הילוכו, משמע דבעינן ממש במקום. 

כלומר המהריט"ץ דייק את נוסח הברכה שאומרים 'שעשה לי נס במקום הזה', ואם עומד במקום אחר שהרשויות חלוקות, אינו יכול לומר במקום הזה. והביאו האליה רבה (סימן ריח סעיף ד). וכן כתב החיי אדם (כלל סה סעיף ה) אם נעשה לו הנס בעליה והוא דר בבית, אם לא יכנס לאותו עליה עד לאחר ל' יום, מברך 'שעשה לי נס', ונראה לי דמצינו במדרש רבה שיוסף הלך להציץ בבור לברך, משמע שיברך באותו מקום. וכן במדרש בסלע המחלוקת שירדו דוד ואנשיו מגמליהן לברך, משמע שיעמוד באותו מקום, עכ"ד.  

מספר בנו: לעיתים הייתי רוצה להכניס אליו אנשים בשעה שבירך, כדי שיראו איך צריך לברך ברכת המזון! הוא היה אומר באופן מוחשי כל כך "נודה לך ה' אלוקינו, על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה, ועל שהוצאתנו ה' אלוקינו מארץ מצרים" עד שהיה נדמה לי, שזה נוסח שלא שמעתי מעולם...!

גם כשמיהר מאוד בסעודתו, היתה ברכת המזון כדרכה: במתינות באורך רוח, כמונה מרגליות. פעם הרגישו שבאמצע ברכת נודה לך לפני שהגיע ל'ועל הכל' חזר ל'נודה לך'. משסיים הסביר לשומעים התמהים: כשברכתי את הנודה לך הראשון האמירה היתה חסרת כוונה. ומכיון שנודה לך ענינו הודאה, הרי שבלי כוונת הלב כלל לא אמרתי נודה לך.  

הקול החמישיהקול החמישי

כתב המבי"ט בספרו (בית אלקים - שער התפילה - פרק תשיעי) אמרו חז"ל "המתפלל צריך שיכוין לבו למעלה כדכתיב נשא לבבנו אל כפים" - כי עיקר התפלה אינה לצורך האדם בזה העולם, כי אם להלל שמו יתברך ולספר גדולותיו ונפלאותיו ונוראותיו, ועיקר הכוונה היא - שיכווין האדם בתשבחות האל ית' והלוליו וגדולותיו, יותר ממה שיכוין במה שיאות לעניני צרכיו בזה העולם, וכמו שאמרו (ברכות ל"ד) כי מי שאין יכול לכוין בתפלתו לפחות יכוין בברכת אבות, שהיא סיפור גדולותיו ותשבחותיו, ואם אינו יכול לכוין בה לא יתפלל, שנראה שעיקר כוונת התפלה היא בתשבחות האל יתברך. ומזה נמשך היותר נענה בשאלת צרכיו וכמו שביארנו למעלה בענין לעולם יסדר אדם שבחיו של הקב"ה ואח"כ יתפלל. ובזה הוא משיג וקונה העוה"ב וזוכה להקביל פני השכינה העומדת למעלה לשלם שכר טוב להולכים לפניו.


כתב המהר"ל (גור אריה שמות כ, כב): יש לפרש מה שכתב לשון "אם" (ואם תקריב מנחת בכורים (ויקרא ב יד) זו מנחת העומר) אף על גב דחובה הם, מפני שאם יעשה מחובה כאילו מקיים גזירת המלך - אין הדבר לרצון להקב"ה, וצריך שיעשה מרצונו, ואז כשיעשה מרצונו הוא מרוצה.  וכן הקרבת העומר, שציוותה התורה (ויקרא כג, יד) שלא לאכול חדש עד הקרבת העומר, ופירשו רז"ל (ויק"ר כח, א) כי הוא יתברך מעלה עננים ומוריד גשמים ומפריח טללים ומצמיח האדמה ומדשן הפירות, ואנו נותנים לו שכרו עומר הקרבן, וכל זה להודיע שהוא יתברך אשר הצמיח לנו הפירות ונתן לנו הכל, וזה צריך הודאה בלב, לא כמלך בשר ודם המכריח את האדם שיודה במלכותו, אבל צריך שיודה בלבו שמאתו ומידו נתן לנו, ואם הוא מקיים את המצוה כאילו הוא מוכרח מגזירת המלך, אין זה הודאה שהוא יתברך עשה את הכל, ולפיכך צריך לקיים כאילו הוא רשות. 






לפרטים על  פנקס הפלא - לחץ כאן