פרשת כי תצא היא הפרשה שבה מצוי מניין המצוות הגדול ביותר בכל התורה כולה: עשרים ושבע מצוות עשה, וארבעים ושבע מצוות לא תעשה. עובדה זו, שכמעט חולפת על פנינו מדי שנה בלי שנעצור לחשוב עליה, מזמנת לנו הזדמנות להתבונן ביסוד עמוק ומיוסד: מדוע, בעצם, הרבה לנו הקדוש ברוך הוא כל כך הרבה מצוות? האם הן עול כבד שהוטל עלינו, או שמא מתנה יקרה שניתנה לנו מתוך אהבה?
בשלושת הפרקים הבאים נלך בעקבות תשובת חז״ל לשאלה הזאת: נתחיל ממשנה מפורסמת בסוף מסכת מכות, נמשיך אל דברי רבי יונתן איבשיץ בספרו ״יערות דבש״ על טהרת הלב וקול השופר, ונסיים ביסוד שאותו הוא עצמו קורא לנו להפנים — שכל המצוות ניתנו לנו רק לטובתנו, ולפיכך יש לקיימן מתוך שמחה אמיתית.
פרק אלפני כשבועיים קראנו בפרשת ראה פסוק הנוגע לאיסור אכילת דם: ״רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ״. על פסוק זה, ועל דברים דומים לו, בונה המשנה בסוף מסכת מכות יסוד גדול. המשנה מתבוננת באדם שנפשו קצה מאליה מדברים מסוימים — כגון שקצים, רמשים ונבלות, שממילא כל בר דעת מרגיש בהם מיאוס טבעי — ומלמדת שגם הפרישה מהם, אף שהיא לכאורה טבעית ואינה דורשת מאמץ מיוחד, מזכה את הפורש בשכר של קיום מצווה. קל וחומר, ממשיכה המשנה, ביחס לדברים שנפשו של האדם דווקא מתאווה להם ומחמדת אותם — כגון גזל ועריות — שהפורש מהם, מתוך התגברות אמיתית על יצרו, זוכה לשכר גדול הרבה יותר, לו ולדורותיו, עד סוף כל הדורות.
קושיה: אם דבר כמו אכילת שקצים ורמשים ממילא מאוס על כל בן אדם, ואין לו שום נטייה טבעית לאוכלם — מדוע היה צריך הקדוש ברוך הוא לצוות עליו איסור מפורש בתורה? הלא ממילא לא היינו נכשלים בו!
ביאור רש״י: מבאר רש״י שם, שלמרות שבאמת מצד עצם המיאוס הטבעי לא היה צורך לצוות על כך, בכל זאת ציוותה התורה עלינו איסור מפורש — וזאת כדי שנוכל לקבל שכר. אדם שנמנע מדבר רק מפני שהוא מרגיש בו מיאוס טבעי, אינו נחשב כמקיים מצווה, שהרי אין כאן שום בחירה או מאמץ. אבל כאשר הקדוש ברוך הוא הופך את הפרישה מדבר מאוס לציווי, לחלק מרצון ה׳ ומדבר תורה — כל פרישה כזו הופכת להיות קיום מצווה של ממש, ומזכה בשכר.
נמצא, אם כן, שהקדוש ברוך הוא לא הסתפק בכך שבני האדם ירחיקו את עצמם ממעשים מגונים מכוח שכלם וטבעם בלבד. הוא ביקש לתת לנו הזדמנות לקבל שכר גם על הדברים שממילא לא היינו עושים — וזה מלמד עד כמה גדול חפצו של הקדוש ברוך הוא לזכות אותנו.
מכאן ממשיכה המשנה למימרא המפורסמת, שאותה נהגו חכמים להוסיף בסוף כל פרק במשניות, כדי לסיים כל לימוד בדברי עידוד ותקווה:
״רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר.״
משנה, סוף מסכת מכות · הפסוק: ישעיהו מב, כאהמימרא הזאת, המוכרת לכל לומד, טומנת בתוכה אמירה עמוקה ומשנה תפיסה. הריבוי העצום של המצוות בתורה — תרי״ג מצוות על כל פרטיהן ודקדוקיהן — אינו עדות לדרישה כבדה או למעמסה. הוא, אדרבה, עדות לאהבה. ״רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל״ — מתוך רצון עמוק לתת לעם ישראל כמה שיותר הזדמנויות לזכות, לקבל שכר, ולהתקרב אליו, הרבה לנו תורה ומצוות. כל מצווה נוספת היא עוד פתח לזכות, עוד דרך להתקרב, עוד הזדמנות שהקדוש ברוך הוא פותח לפנינו מתוך חמלה וחיבה.
וכאן עולה שאלה שראוי שכל אחד ישאל את עצמו: אם אכן כל מצווה היא מתנה ולא נטל — האם כך אנחנו מרגישים בעת קיומה? האם קיום המצוות אצלנו מלווה בתחושת זכייה ושמחה, או שמא הוא נעשה מתוך הרגל יבש, ולעיתים אף מתוך תחושת עומס? זוהי בדיוק הנקודה שאליה מוביל אותנו רבי יונתן איבשיץ בהמשך הדברים.
הדברים שלפנינו מבוססים על דרשותיו של רבי יונתן איבשיץ, מגדולי הפוסקים והדרשנים באשכנז במאה השמונה עשרה, בעל ״אורים ותומים״ ו״כרתי ופלתי״ על חלקי השולחן ערוך, ובעל ״יערות דבש״ — קובץ דרשות עמוקות ביראת שמים, במוסר ובעבודת הלב. בחלק ב׳, בדרוש החמישי, מקדיש רבי יונתן איבשיץ את דבריו למוסר ולהתחזקות לקראת חודש אלול וימי הדין.
פותח רבי יונתן איבשיץ ואומר, שראש השנה נחשב כנגד הלב. הוא מסביר זאת באמצעות דוגמה מגוף האדם: הלב הוא העיקר והמרכז של כל הגוף. ממנו זורם הדם אל כל האיברים, והוא הנותן חיות וקיום לכל חלקי הגוף כולו. אם הלב בריא וטהור — כל הגוף נהנה מכך; ואם חלילה נפגם הלב — כל הגוף סובל. באותה מידה, מבאר רבי יונתן איבשיץ, בעבודת האדם את בוראו: העיקר וההתחלה של הכל הוא טהרת הלב מכל המידות הרעות — מקנאה, משנאה, מתחרות ומכל תאווה זרה. שהרי מהלב הטהור נובעות כל שאר עבודות האדם.
מכאן הוא ממשיך ומבאר את הכתוב בספר יצירה, שהלב בגוף הוא כמלך במדינה. הלב מולך על כל האיברים, ומכוחו הם פועלים. וכשם שבגוף הלב הוא המלך, כך גם בראש השנה, כאשר אנו ממליכים את הקדוש ברוך הוא עלינו — כביכול הקדוש ברוך הוא עצמו הוא כמו אותו הלב, המרכז והעיקר של הכל, שממנו נשפעת החיות לכל הבריאה.
אותו רעיון עצמו, ממשיך רבי יונתן איבשיץ, שייך גם אצל עם ישראל כלפי הקדוש ברוך הוא. הוא מביא לכך רמז מן הפסוק הידוע:
״אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר״
שיר השירים ה, בפסוק זה, המורה על ניקיון הלב וייחודו אל הדוד, נדרש גם על ראש השנה — כרמז לכך שגם כשעם ישראל שרוי כביכול ב״שינה״, בהתרשלות ובנפילה, הלב שבתוכו נשאר ער וזך, מיוחד אל הקדוש ברוך הוא בלבד. ובראש השנה בפרט מתעורר אותו הלב, מתנקה ומתייחד אל בוראו מחדש. עם ישראל מנקים את הלב, ומייחדים אותו אל הקדוש ברוך הוא בלבד — וזוהי בעצם עבודת ראש השנה בשורשה.
ומכאן ממשיך רבי יונתן איבשיץ לבאר יסוד נפלא בעניינה של תקיעת שופר בראש השנה, שגם היא, לדבריו, כנגד עניינו של הלב. כאשר אדם מדבר דיבור רגיל, כל מה שיוצא מפיו נשמע ומתעצב על ידי איברי הדיבור — הלשון, השיניים, השפתיים. כל מילה עוברת עיבוד של איברים גשמיים, חיצוניים, לפני שהיא יוצאת החוצה כקול.
קול השופר לעומת זאת שונה לגמרי. הוא יוצא מנשיכת הרוח שבוקעת מן הלב, בלי שום סיוע מאיברי הדיבור שיש לנו. אין בו לא לשון, לא שיניים ולא שפתיים — רק רוח היוצאת ישר מן הלב פנימה. ולכן, מסביר רבי יונתן איבשיץ, קול השופר הוא הקול הנבחר והחביב ביותר לפני הקדוש ברוך הוא מכל שאר הקולות: מפני שהוא מגיע ישר מן הלב, בלי שום תיווך, בלי שום עיבוד חיצוני. זהו קול שמבטא בטהרתו את מה שבפנים.
ואם קול השופר החביב הוא דווקא הקול הבא מן הלב בלי תיווך — הרי שיש כאן מסר ברור לגבינו: גם עבודתנו את הקדוש ברוך הוא צריכה לבוא מן הלב, לא כמעשה חיצוני יבש. ומכאן עובר רבי יונתן איבשיץ ליסוד המרכזי שהוא מבקש להשריש בליבנו: מהו הדבר שיכול לטהר את הלב ולזככו יותר מכל? התשובה, לדבריו, היא התורה — ובמיוחד, שמחה של מצווה. וזהו הנושא שאליו נפנה עתה.
ממשיך רבי יונתן איבשיץ באותו דרוש, ומתאר תופעה מצערת שהוא רואה בדורו — ולמרבה הצער, נכונה גם לדורנו. לדבריו, בעוונותינו הרבים, מצב הדברים הפוך ממה שהיה ראוי: אדם המקיים מצווה, פעמים רבות אינו עושה זאת מתוך חפץ לב אמיתי, אלא כמעט בעל כורחו, כמי שנכפה עליו הדבר. ואילו היה מישהו אומר לו ״פטור אתה ממנה״ — היה שמח ומתמלא הקלה. וזהו, לדבריו, היפוך גמור מהראוי: הרי דווקא בקיום המצווה עצמה היה לו לשמוח, ולא בפטור ממנה.
ולביסוס דבריו הוא מביא משל פשוט אך נוקב: כאשר מלך בשר ודם חולק כבוד לאחד השרים הנכבדים, ומטיל עליו לבצע שליחות מטעמו — כל שר כזה שמח ומתגאה בכך שמחה גדולה. הוא רואה בכך זכות וכבוד, לא נטל. ואם כך שר בשר ודם שמח בשליחות ממלך בשר ודם — קל וחומר בן אדם, שהוא, כלשונו של רבי יונתן איבשיץ, ״נבזה, חדל אישים״, ובכל זאת זוכה לכך שמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בעצמו מטיל עליו שליחות ומצווה אותו לעשות דבר שיהיה לנחת ולרצון לפניו תמיד — כמה וכמה יש לו לשמוח בכך!
ואין הכוונה רק למצוות הגדולות והמורכבות. גם על מצווה הנראית קטנה בעינינו — כגון תקיעה בשופר, שנמשכת רגעים ספורים ואינה כרוכה במאמץ מיוחד — אין לזלזל ולומר ״עשיתי דבר קטן, ומה בכך שתקעתי בשופר?״. שכן בכל מקום שיש בו רצון ונחת לפני הקדוש ברוך הוא, יש חדווה ושמחה גדולה לפניו מכך — ועל האדם להרבות שמחה כמוצא שלל רב.
וכאן מוסיף רבי יונתן איבשיץ נקודה מחדדת, המבארת עד כמה שונה אופייה של עבודת ה׳ מדרכי עבודה זרה שהמציאו להם הגויים. אצל הגויים, כדי להראות מסירות לאליליהם, המציאו להם בני האדם עינויים וסיגופים קשים מדעת עצמם — ללכת יחפים על השלג, להכות את עצמם בשוטים עד שיזוב מהם דם, לשרוט את בשרם, ועוד מיני עינויים משונים שהם עצמם המציאו. זוהי עבודה שכל יסודה הוא צער וסבל, מתוך מחשבה שכך יפייסו את האל.
עינויים וסיגופים שהמציאו לעצמם מדעתם: הליכה יחפה על השלג, הכאה בשוטים, שריטת הבשר — מתוך תפיסה שהצער עצמו הוא העבודה.
מצוות שניתנו לנו לא לשם עינוי וצער, אלא רק לטובתנו ולנחת רוחנו — עד כדי כך שהמצטער בקיומן, פטור מהן.
רצון ה׳, מדגיש רבי יונתן איבשיץ, אינו כך כלל. התורה לא ביקשה מאיתנו עינויים או צער לשם צער.
ולראיה לכך מביא רבי יונתן איבשיץ דוגמה מוחשית מהלכות מצוות סוכה. הלכה ידועה קובעת שמי שמצטער בישיבתו בסוכה — פטור מן הסוכה. הלכה זו לכאורה תמוהה: הרי אם המצווה היא לשבת בסוכה, מדוע שהצער יפטור ממנה? אלא שהיא מלמדת יסוד עמוק: המצוות לא ניתנו לנו כדי לצער אותנו, אלא רק לטובתנו ולנחת רוחנו. ברגע שקיום המצווה גורם צער של ממש, במקום להיות תוספת של קדושה ושמחה, ההלכה עצמה פוטרת מקיומה — כי זה כל יסוד נתינתה מלכתחילה.
מצטער פטור מן הסוכה.
משנה וגמרא, מסכת סוכה כה ע״ב – כו ע״אואם כן, יש לאדם לשמוח מאוד מאוד בכל מצווה ומצווה. אולם בעוונותינו הרבים, לעיתים קרובות המצב הפוך: אנו נוטים לראות במצוות עול ומשא, במקום לראות בהן מקור לשמחה. ורבי יונתן איבשיץ מזכיר לנו נס נוסף שראוי לשמוח בו: הנס הנפלא שאנו נמצאים בין האומות, וה׳ נתן לנו חן בעיניהם, עד שהם מניחים לנו לשמור את מצוותינו בשקט ובשלווה. ולא זו בלבד, אלא שכל מי ששומר את מצוותיו כראוי, נחשב בעיניהם לאדם נכבד ויקר. ואם כן, יש לנו על מה לשמוח — על החסד הגדול שמעניק לנו הקדוש ברוך הוא, להחיות בו את נשמותינו ולזכותנו בכל עת.
ומכל האמור לעיל אנו לומדים עד כמה עלינו להתעורר ולשמוח בקיום המצוות. כל רצונו של הקדוש ברוך הוא במה שציווה אותנו את מצוותיו הוא רק כדי לקדשנו, לטהרנו ולקרבנו אליו. חס וחלילה שיהיה בכך עול או משא. אדרבה: עלינו להתעורר בשמחה לקראת קיום כל מצווה ומצווה, מתוך ידיעה ברורה שכל המצוות הן רק לטובתנו, ושה׳ חפץ בטובתנו האמיתית בעולם הזה ובעולם הבא.
נמצא שהחוט המקשר בין שלושת חלקי היסוד שראינו הוא אחד: הקדוש ברוך הוא, מתוך אהבתו לעם ישראל, הרבה לנו תורה ומצוות כדי לזכותנו (פרק א). כדי שנוכל לקיימן כראוי, עלינו לטהר את ליבנו ולייחד אותו כלפיו, כפי שמלמדת אותנו עבודת ראש השנה וקול השופר הבוקע מן הלב (פרק ב). ומתוך אותו לב טהור, נדרשת מאיתנו תגובה טבעית אחת בלבד: שמחה של ממש בכל מצווה ומצווה, מתוך ידיעה שהיא מתנה ולא נטל (פרק ג). יהי רצון שנזכה, בעזרת ה׳, לעבוד את ה׳ ולקיים את מצוותיו מתוך שמחה אמיתית.