הגיבור: חָנָן הַנֶּחְבָּא. נכדו של חוני המעגל (בן בתו), דודנו של אבא חלקיה.
התכונה הבולטת: ענווה וצניעות קיצונית. שמו "הנחבא" ניתן לו משום שהיה מחביא את עצמו כדי לברוח מן הכבוד, או כשהיו מנסים למנות אותו למנהיג (פרנס) על הציבור.
הבעיה / השפל: בצורת קשה. החכמים יודעים שחנן יכול לפעול ישועות, אך מכיוון שהוא מתחבא ובורח מפרסום, צריך למצוא דרך ללב שלו.
נקודת השינוי: החכמים שולחים אליו "תינוקות של בית רבן" (ילדים טהורים שקוראים לו "אבא").
יְלָדִים, אֲנַחְנוּ כְּבָר יוֹדְעִים שֶׁבַּמִּשְׁפָּחָה שֶׁל חוֹנִי הַמְעַגֵּל הָיוּ צַדִּיקִים עֲנָקִים. לָמַדְנוּ עַל הַנֶּכֶד שֶׁלּוֹ, אַבָּא חִלְקִיָּה. אַךְ הַיּוֹם נַכִּיר נֶכֶד נוֹסָף, בֶּן בִּתּוֹ שֶׁל חוֹנִי, שֶׁקָּרְאוּ לוֹ: חָנָן הַנֶּחְבָּא. מַדּוּעַ קָרְאוּ לוֹ "הַנֶּחְבָּא"? הַאִם הוּא שִׂחֵק בְּמַחֲבוֹאִים? וּבְכֵן... כִּמְעַט! חָנָן הָיָה כָּל כָּךְ עָנָיו וְצָנוּעַ, שֶׁהוּא פָּשׁוּט בָּרַח מִן הַכָּבוֹד. כַּאֲשֶׁר חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל חִפְּשׂוּ אוֹתוֹ שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְמַנּוֹת אוֹתוֹ לְמַנְהִיג ("פַּרְנָס") עַל הַצִּבּוּר – הוּא הָיָה בּוֹרֵחַ וּמַחְבִּיא אֶת עַצְמוֹ! הוּא גַּם הָיָה מִתְחַבֵּא כַּאֲשֶׁר הָיָה צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל לְגֶשֶׁם, כְּדֵי שֶׁאַף אֶחָד לֹא יַחְלֹק לוֹ כָּבוֹד.
וְהִנֵּה, הִגִּיעָה שְׁנַת בַּצֹּרֶת. הַשָּׁמַיִם הָיוּ חֲלָקִים כְּמוֹ זְכוּכִית, הַשָּׂדוֹת הִתְיַבְּשׁוּ, וְהָעוֹלָם הָיָה נִצְרָךְ לִגְשָׁמִים. הַחֲכָמִים חִפְּשׂוּ אֶת חָנָן, אֲבָל הֵם יָדְעוּ שֶׁאִם יָבוֹאוּ אֵלָיו בְּמִשְׁלַחַת שֶׁל רַבָּנִים חֲשׁוּבִים, הוּא מִיָּד יִתְחַבֵּא שׁוּב. מָה הֵם עָשׂוּ? יֵשׁ לָהֶם תָּכְנִית חֲכָמָה! הֵם הֶחְלִיטוּ לִשְׁלֹחַ אֵלָיו נְצִיגִים מְיֻחָדִים, שֶׁבִּפְנֵיהֶם חָנָן לֹא יוּכַל לְהִתְחַבֵּא בְּשׁוּם אֹפֶן: תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן!
תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן הֵם יְלָדִים טְהוֹרִים צְעִירִים מְאֹד, שֶׁלּוֹמְדִים בַּ"חֵדֶר" – יְלָדִים שֶׁלֹּא עָשׂוּ כְּלוּם רַע מֵעוֹלָם. הַחֲכָמִים יָדְעוּ שֶׁלֵּב שֶׁל צַדִּיק לֹא יָכוֹל לַעֲמֹד מוּל יְלָדִים טְהוֹרִים שֶׁבּוֹכִים.
חָנָן פָּסַע בַּדֶּרֶךְ בִּצְנִיעוּת וּבְשֶׁקֶט, וּלְפֶתַע, הִקִּיפָה אוֹתוֹ חֲבוּרָה גְּדוֹלָה שֶׁל יְלָדִים קְטַנִּים. הֵם אָחֲזוּ בְּשׁוּלֵי גְּלִימָתוֹ, תָּפְסוּ לוֹ בַּבְּגָדִים בְּיָדַיִם מְבַקְּשׁוֹת, הִבִּיטוּ אֵלָיו בְּעֵינַיִם תְּמִימוֹת עֲצוּבוֹת, וּבָכוּ לוֹ מֵעֹמֶק הַלֵּב הַקָּטָן שֶׁלָּהֶם:
הַלֵּב שֶׁל חָנָן כִּמְעַט נִקְרַע מֵרֹב צַעַר וְרַחֲמִים. הַיְּלָדִים הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה פָנוּ אֵלָיו, צַדִּיק עֲנָק בְּדוֹרוֹ, וְקָרְאוּ לוֹ "אַבָּא". בְּעֵינֵיהֶם הַתְּמִימוֹת, הֵם חָשְׁבוּ שֶׁהוּא הַגָּדוֹל, שֶׁהוּא הֶחָזָק, וְשֶׁבְּכֹחוֹ לָתֵת לָהֶם אֶת הַגֶּשֶׁם מֵהַשָּׁמַיִם.
אֲבָל חָנָן הַנֶּחְבָּא יָדַע שֶׁהוּא סְתָם אָדָם פָּשׁוּט. הוּא אֵינֶנּוּ בּוֹרֵא עוֹלָם! הוּא נָשָׂא אֶת עֵינָיו לְמַעְלָה לַשָּׁמַיִם, פָּרַשׂ אֶת יָדָיו, וְהִתְחַנֵּן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּתְפִלָּה עֲצוּמָה:
"הָאַבָּא הָאֲמִתִּי הוּא מִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם!" זָעַק חָנָן.
בַּשָּׁמַיִם שָׁמְעוּ אֶת הָאֱמֶת הַצְּנוּעָה וְהַקְּדוֹשָׁה שֶׁל חָנָן, יַחַד עַם הַבְּכִי הַטָּהוֹר שֶׁל הַיְּלָדִים הַקְּטַנִּים. מִיָּד הִתְכַּסּוּ הַשָּׁמַיִם בַּעֲנָנִים שְׁחֹרִים וּכְבֵדִים, וְגִשְׁמֵי בְּרָכָה הֵחֵלּוּ לָרֶדֶת וּלְהַשְׁקוֹת אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל! חָנָן חִיֵּךְ לַיְּלָדִים וְרָמַז לָהֶם: זֶה לֹא אֲנִי. זֶה הָאַבָּא הַגָּדוֹל שֶׁל כֻּלָּנוֹ!
ME (חנן הנחבא): למרות שהיה נכדו של חוני המעגל ואיש קדוש, הוא סירב לקחת קרדיט. כשהילדים ביקשו ממנו גשם, הוא לימד אותם ואת העולם כולו: "אני לא מחלק גשם! הכתובת היחידה לבקשות היא ה'!"
WE (אנחנו): לפעמים אנחנו חושבים שמי שעוזר לנו זה "הרופא המוכשר שריפא אותנו", או "האיש העשיר שנתן לנו מתנה", ושוכחים שהם רק שליחים.
YOU (אתה): בפעם הבאה כשאתה צריך עזרה – במבחן קשה, כשאתה לא מרגיש טוב, או אפילו כשאתה צריך שהגשם יפסיק כדי לטייל – זכור את חנן הנחבא. אל תסמוך רק על המורה, על הרופא או על ההורים. פנה בלב ישר ל"אבא שנותן גשמים" – לה' יתברך, ובקש ממנו, כי הכל נמצא רק בידיים שלו!
א. שאלת פתיחה (להפעלת הכיתה): "ילדים, תארו לכם שאתם צמאים מאוד למים. אתם רואים את ברז המים בכיור, מסובבים את הידית, והמים יוצאים! למי תגידו תודה? לברז פלסטיק, או לצינורות שהביאו את המים מארץ רחוקה? (כמובן שלא לברז!). היום נלמד על צדיק עצום, שהילדים חשבו שהוא 'הברז' – אבל הוא הסביר להם מי באמת נותן את המים לעולם!"
ב. הערות ביצוע למצגת / למספר:
"מכתב לאבא": לחלק לילדים פתק שבראשו כתוב: "אבא שבשמים, תן לנו...". כל ילד כותב בקשה אישית משלו לה'. המורה יסביר שכמו שהתינוקות של בית רבן ביקשו מחנן, ככה אנחנו פונים ישירות לה'. אפשר להכניס את הפתקים לקופסה או לסידור התפילה.
דיון כיתתי: "למה ה' אוהב שמבקשים דווקא ממנו, ולא סומכים רק על אנשים חזקים או רופאים חכמים?" (כי כולם רק שליחים שלו).