ישנו רגע אחד ביום, בדרך כלל מול המראה באמבטיה, שבו אנחנו פוגשים את ה"חיוך" שלנו בצורה הכי טכנית ואינטימית שיש. אנחנו מחזיקים מברשת שיניים, מביטים בהשתקפות שלנו, ודואגים לניקיון. עבור רוב העולם, צחצוח שיניים הוא פעולה היגיינית. אנחנו לא רוצים ריח רע, אנחנו מפחדים מרופא השיניים, ואנחנו רוצים להיראות טוב (הוליווד, כידוע, קידשה את "החיוך המושלם").
אבל לאור מה שלמדנו בפרקים הקודמים, הפעולה הפשוטה הזו מקבלת משמעות חדשה, כמעט מיסטית.
אם החיוך הוא "חלב" שמחיה נפשות (כפי שראינו בפרק 1), ואם הפנים שלנו הן "רשות הרבים" שמשפיעה ביולוגית על הזולת (כפי שראינו בפרק 2) – הרי שהשיניים הן הכלים שדרכם עובר השפע הזה. במושגים הלכתיים, השיניים הן "כלי שרת". הן הגביע שמחזיק את היין, הן הצלחת שמגישה את המזון. וכפי שבבית המקדש הכלים היו צריכים להיות טהורים ונקיים, כך גם הכלים שדרכם אנחנו מאירים פנים לעולם.
בפרק זה אנו עומדים לחשוף סוד. לא סוד רפואי, אלא סוד אמוני בעל השלכות רפואיות. סוד שמעניק משמעות חדשה לגמרי לצמד המילים "בריאות השיניים".
בברכת יעקב לבניו בפרשת ויחי, אנו פוגשים את הפסוק:
"וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב"
העולם הרפואי יודע שסידן, הנמצא בחלב, חיוני לבריאות השיניים. ידוע גם שכאשר שן נופלת או נשברת, העצה הראשונה היא לשים אותה בתוך כוס חלב כדי לשמר אותה שלא תתקלקל עד ההגעה לרופא. החלב הוא ה"משמר" הטבעי של השן.
אך חז"ל, במשקפי הרנטגן הרוחניים שלהם, קראו את הפסוק אחרת לגמרי במסכת כתובות:
"טוֹב הַמַּלְבִּין שִׁנַּיִם לַחֲבֵרוֹ – יוֹתֵר מִמַּשְׁקֵהוּ חָלָב"
חז"ל מגלים לנו כאן סוד ביולוגי-רוחני:
אתה חושב שחלב (סידן) הוא מה שישמור לך על השיניים? אתה חושב שמשחות יקרות יצילו אותך מטיפולי שורש?
דע לך: "הלבנת שיניים" – עצם פעולת החיוך לזולת – שומרת על השיניים שלך יותר מחלב!
איך ייתכן שפעולה רוחנית של חיוך מגנה על השן מפני עששת וחורים, יותר מאשר החומרים הכימיים שבחלב?
התשובה טמונה באחד היסודות העמוקים ביהדות: "חפצא של מצווה" – או במושגים הלכתיים מדויקים יותר: "תשמישי מצווה" ו"תשמישי קדושה".
כשאנחנו לוקחים עור של בהמה וכותבים עליו פרשיות – הוא הופך לתפילין קדושות, ואנו נוהגים בו כבוד ושומרים עליו מכל משמר.
כשאנחנו לוקחים צמר ועושים ממנו ציצית – הצמר מתקדש.
ספר תורה הוא קדוש, ולכן גם המעיל שעוטף אותו חייב בכבוד. התפילין קדושות, ולכן הבית שלהן חייב שמירה.
למה הן משמשות? ללעוס שניצל? לפיצוח גרעינים?
אם אדם מחליט שהשיניים שלו הן הכלי שבאמצעותו הוא מקיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך", את מצוות החסד של "הלבנת שיניים" – הרי שהשיניים הללו הופכות ברגע זה לכלי קודש! הן הופכות ל"חפצא של מצווה" ממש, כמו אתרוג או שופר.
בכל פעם שאתם מחייכים ליהודי שבור, בכל פעם שאתם מאירים פנים לילד – השיניים שלכם משתתפות במצוות עשה דאורייתא של "ואהבת לרעך כמוך" ושל "גמילות חסדים". הן אלו שיוצרות את הצורה הפיזית של החיוך (הרי "לבן שיניים" הוא תנאי לחיוך שלם).
והכלל הרוחני קובע:
הקב"ה שומר על כלי העבודה שלו.
בורא עולם, שהוא "שומר ישראל", פורש חסות מיוחדת על איברים שמשמשים לקדושה ולחסד. הוא לא נותן לכלי הקודש להתקלקל, להירקב או לכאוב. השמירה הזו היא שמירה עליונה, מעל הטבע.
מכאן נגזרת תובנה מרעישה: השמירה על בריאות הפה והשיניים אינה רק עניין רפואי ("ונשמרתם לנפשותיכם"), אלא עניין רוחני. אדם שמזניח את שיניו, מזניח את כלי העבודה שנתן לו הבורא כדי להשפיע טוב בעולם. איך אפשר להגיש "חלב" רוחני בכלי מוכתם? איך אפשר להאיר פנים כשהכלי עצמו משדר הזנחה?
כדי להמחיש שאין מדובר ב"וורט" נחמד אלא במציאות בשטח, נביא עובדה מאלפת:
אחד הסיפורים המופלאים שמתהלכים במסדרונות הישיבות (ומיוחס לגדולי דור שונים, כמו החפץ חיים או הרב שטיינמן, כל אחד לפי גרסתו, אך המסר הוא העיקר) ממחיש את הנקודה הזו בדיוק.
מסופר על יהודי יקר וירא שמיים, תלמיד חכם מופלג, שהיה ידוע במידת השמחה המיוחדת שלו. פניו היו מאירות תמיד, והוא הקפיד לחייך לכל אדם שפגש, מקטן ועד גדול. החיוך היה סימן ההיכר שלו.
והנה, אותו יהודי זקן הגיע לגיל מבוגר, ובביקורים שגרתיים אצל רופא השיניים התגלה פלא: למרות גילו, ולמרות שלא השתמש בתכשירים מיוחדים, הוא מעולם לא נזקק לסתימה.
הרופא, שרגיל לראות פיות של אנשים מבוגרים במצבי ריקבון והזנחה, פתח את פיו של הרב ונדהם. השיניים היו שלמות. החניכיים ורודות ובריאות. לא היה נראה שיש שם עששת או נזקי זמן משמעותיים, בטח לא ביחס לגילו המופלג של המטופל. רופא השיניים היה המום מהבריאות והשלמות של שיניו.
"איך זה ייתכן?" שאל הרופא את הרב, "באיזו משחה אתה משתמש? איזה חוט דנטלי?"
חייך הרב (באותו חיוך שלם ונקי) וענה לו בפשטות:
"דוקטור יקר, השיניים האלה מעולם לא נשכו אדם. השיניים האלה מעולם לא לעסו רכילות על יהודי. הפה הזה השתדל כל חייו להוציא רק מילים של תורה, תפילה ועידוד.
הסוד רמוז בפסוק 'ולבן שיניים מחלב'. חלב וסידן שומרים על השיניים, וגם שמים שן שנפלה בחלב שלא תתקלקל. אבל התורה מבטיחה: 'הלבנת שיניים' – החיוך לאחרים – שומרת על השן יותר מהחלב!
כשאני מחייך ליהודי, אני הופך את השיניים שלי למצווה. ואני מאמין באמונה שלמה שהקב"ה לא ישלח עששת לכלי שמחייה נפשות. כשהפה משמש רק לקדושה ולטוב – הגוף משמר אותו".
הסיפור הזה, גם אם נתייחס אליו כמשל, מלמד אותנו על הקשר ההדוק בין השימוש שאנו עושים באיבר לבין קדושתו. כשאדם תופס את הפה שלו כ"בית מקדש מעט", וכאשר הוא מבין שהחיוך שלו הוא עבודת הקורבנות (קורבן מלשון קירוב) – הוא ממילא שומר על הכלי הזה מכל משמר. הוא לא יכניס אליו מאכלים אסורים, והוא לא יוציא ממנו מילים אסורות. והוא גם יצחצח אותו בחרדת קודש, כי הוא מכין את הכלי למצווה הבאה.
בעולם המערבי, "חיוך הוליוודי" הוא סמל סטטוס. אנשים משקיעים הון בהלבנת שיניים כדי להיראות צעירים, מצליחים ומושכים. היהדות לא מתנגדת לאסתטיקה (רבי יוחנן היה יפה תואר!), אבל היא משנה את המוקד: אנחנו לא מלבינים שיניים כדי שיסתכלו עלינו. אנחנו מלבינים שיניים כדי שיהיה נעים להסתכל על אחרים.
נרקיסיסטי
"תראו כמה אני יפה"
אלטרואיסטי
"אני רוצה שיהיה לך נעים לראות אותי"
כשאני מטפל בשיניים שלי, אני עושה חסד עם הסביבה. אני מסיר מחיצות. אני דואג שה"מסר" (החיוך, המילה הטובה) יעבור בצורה החלקה, הנקייה והנעימה ביותר, ללא הפרעות סטטיות של הזנחה או ריח רע.
הסיפור הזה מלמד אותנו שמי שמשתמש בשיניו כדי להאיר לאחרים, חוסך מעצמו ייסורים רבים של "עקירות" ו"סתימות".
מי שנועל את פיו ומונע חיוך – משאיר את השיניים שלו כסתם "עצמות" חשופות לפגעי הטבע ולחיידקים.
אבל מי שפותח את פיו בחיוך – עוטף את שיניו ב"הילה" של הגנה אלוקית.
בכל פעם שאתם יושבים על כיסא רופא השיניים (בתקווה לביקורת בלבד), או בכל פעם שאתם מצחצחים שיניים, תזכרו:
המברשת מנקה את הלכלוך הגשמי,
אבל החיוך מביא את השמירה השמימית.
בפעם הבאה שאתם עומדים מול המראה, אל תחשבו רק על רובד החיידקים. תחשבו על הילד שיחזור עוד מעט מבית הספר ויזדקק לחיוך הזה. תחשבו על האישה או הבעל שיכנסו בדלת. תחשבו על הקופאית בסופר. הם מחכים ל"חלב" שלכם. והאחריות שלכם היא להגיש אותו בכלי נקי, מצוחצח ומאיר.
צחצוח השיניים הופך מפעולה של "הסרת לכלוך" לפעולה של "הכנת הכלים" להשראת השכינה שבין אדם לחברו.
תהפכו את הפה שלכם למקדש של אהבת חינם, והקב"ה כבר ידאג שהמקדש הזה יישאר שלם, לבן ובריא.
"וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב"
יהי רצון שנזכה כולנו לחייך, להאיר, ולזכות לשיניים בריאות וחזקות שישמשו אותנו רק לדברים שבקדושה.