השיעור נמסר בערב שבת פרשת ראה, ומלווה בניגונים ובדברי התעוררות מפי הרב הצדיק רבי מלך בידרמן שליט"א, על התחושה שאבינו שבשמיים איתנו בכל מקום — ואדרבה, דווקא במקום שנדמה לנו שיא החושך, שם תבוא הישועה.
פרשת השבוע, פרשת ראה, פותחת בפסוק המונח ביסוד כל היחס בינינו לבין הקדוש ברוך הוא: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם, לֹא תִתְגֹּדְדוּ... כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקֶיךָ, וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה". על כך כותב האבן עזרא: "אחר שתדעו שאתם בנים להשם והוא אוהב אתכם יותר מאב לבן, כי כל אשר יעשה לטוב הוא. ואם לא תבינו, כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם, רק ישמחו עליו — כן תעשו גם אתם". זהו יסוד שחוזר כמעט בכל פרשה בחומש דברים: אהבת השם. וכפי שאנו אומרים בקריאת שמע, בפרשת "והיה אם שמוע" הסמוכה לפרשתנו — כל תכלית קיום המצוות היא "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם". אך כיצד בכלל זוכים לאהבה כזאת? זו השאלה שהמאמר הזה מבקש לענות עליה, בעקבות מסילת ישרים ומכתב מאליהו.
פרק אבהקדמת ספרו "מסילת ישרים", מביא הרמח"ל מה שנקרא "סדר הוויכוח" — דו־שיח דמיוני בין החסיד לחכם, כל אחד טוען מהי עיקר חובתו של האדם בעולם. מגיע החסיד ואומר: "אינני רואה חובה גדולה יותר ממה שגילה לנו משה רבנו עליו השלום בעצמו, כשלימד אותנו מהי באמת חובתנו ומה יפה לנו". ומצטט את הפסוק המפורש בפרשת עקב: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו... לְטוֹב לָךְ" (דברים י, יב-יג).
"מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה... לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ... לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה'"דברים י, יב-יג
ועל כך שואל המסילת ישרים שאלה יסודית. הפסוק הזה, לכאורה, סוגר את הכל במילה אחת: "לשמור את מצוות ה'" — הרי זה כולל את כל תרי"ג המצוות, כל פסקי ההלכה שאדם עוסק בהם כל ימי חייו. אם כן, למה הקדימה התורה וציינה בנפרד יראת שמיים, הליכה בדרכיו ואהבת השם? הרי אלה כלולים ממילא בתוך "שמירת המצוות"?
ומבאר המסילת ישרים יסוד עמוק: כלל שמירת המצוות — כלל הדינים והפסקים המעשיים — הוא רק אחד מהעניינים המוזכרים בפסוק. ארבעה עניינים נוספים קדמו לו: יראה, הליכה בדרכיו, אהבה, ועבודה שבלב. הסיבה שהתורה מקדימה אותם אינה מקרית, אלא נובעת משתי סיבות יסודיות: מצד הפועֵל — הפועל של מצוות הלב הוא הלב עצמו, שהוא "המלך" שבגוף, ואילו הפועל של מצוות האיברים הוא הגוף, שהוא בבחינת "משרתי הלב" בלבד. ומצד הפעולה — עיקר עבודת האדם בעולמו הוא תיקון המחשבה, כלומר עיקר עבודת השם היא להשיג אהבת השם ומידות טובות. זהו עיקר תפקידנו בעולם: לא רק לקיים מעשה מצווה טכני, אלא להגיע דרכו ללב שאוהב.
לפעמים זה פלא איך בני אדם יכולים לקיים כל כך הרבה מצוות, ובכל זאת לשכוח את העיקר שביניהן — אהבת השם. מצוות האיברים הן הכלים; אהבת השם היא המטרה שלשמה ניתנו הכלים.
אם עיקר עבודת השם היא אהבתו, השאלה המעשית היא: איך בכלל משיגים אהבה כזאת? כאן מביא הרב אליהו דסלר במכתב מאליהו (חלק א, סוף קונטרס החסד, פרק יג) יסוד מפתיע ומאיר עיניים. וכך לשונו: "עבודת האל בנויה על יסוד הכרת הטוב... אשר על האדם להודות להשם הטוב על כל הטבות אשר יעשה לו, וכי בשבילן עליו לקיים את כל המצוות, החוקים והתורות".
כלומר: לא יראת העונש היא היסוד, ולא אפילו תקוות השכר — היסוד הוא הכרת הטוב. ומניין אנו יודעים שזהו באמת שורש עבודת השם? הרב דסלר מצביע על מקום מפתיע: הדיבור הראשון מעשרת הדיברות עצמו, במעמד הר סיני, כשהקדוש ברוך הוא מציג את עצמו לעם ישראל בפעם הראשונה. "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". לא נאמר "אנוכי ה' אלוקיך אשר בראתי את השמים והארץ" — אלא דווקא הזכרת החסד: הוצאתיך, בית עבדים. התורה בוחרת לפתוח בדיוק בנקודה שמעוררת בלב את רגש ההכרה בטובה.
"אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים"שמות כ, ב — הדיברה הראשונה
הרב דסלר ממשיך ומבחין בין שתי דרגות בעבודת השם. הדרגה הראשונה: אדם עובד את בוראו מיראת העונש, כדי שלא יבוא עליו נזק — זו רק תחילת המדרגות. אבל יש דרגה גבוהה בהרבה, "עבודת הלב, עבודה שיש בה מן השלמות", ותהיה רק מתוך רגש ההודיה. וכך כותב הרב דסלר, במילים שכדאי לקרוא לאט: "כאשר יֵדע אדם לאלוקיו וירגיש בכל לבבו ונפשו כי חייב בתשלומי כל הטובות הרבות אשר עשה לו הכל — אז יביע לו התודה הזאת, אם בקורבן ואם בתפילה אשר יגיש לפניו יתברך".
יש כאן תמונה נפלאה: אדם ניגש להתפלל, ללמוד תורה, לקיים מצווה — לא כדי "לקבל" משהו מהבורא, אלא מתוך הכרת הטוב על מה שכבר קיבל. "בעשותו ככה, והיה האדם כמו הנותן, והקדוש ברוך הוא כביכול כמקבל". התפקידים מתהפכים: האדם, שהוא הנצרך והמקבל בכל רגע ורגע, הופך על ידי ההודיה למי שנותן — נותן לבורא עולם נחת רוח, שמחה, קרבה. ומסיים הרב דסלר: "ויזכה האדם בזה למדרגה הכי גדולה... כאשר ידבק הנותן למקבל בעל האהבה הגמורה". זו בדיוק אותה אהבה שדיברנו עליה: לא הישג טכני, אלא תוצאה טבעית של הכרת טובה עמוקה.
על כן, כפי שמסכם הרב דסלר, "תגדל מדרגת אהבת השם יתברך אשר תכבד לקנותה" — ואפילו קיום המצווה הראשונה שבקריאת שמע, "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ", תלוי בזה: "עד שיגיע האדם לקניין כוח הנתינה והכרת הטוב הבא ממנו — לא יִשַּׂג האהבה כלל".
התורה מצווה אותנו לאהוב את השם וללכת בדרכיו. אך כדי להרגיש באמת את רגשות הכרת הטוב, יש להתאמן על כך גם בין אדם לחברו — להכיר טובה, לזכור מי הטיב עמנו. וסיפור הבא, שקשור אף הוא לרב דסלר, ממחיש עד היכן מגיעה מידה זו כשהיא נקנית באמת.
הרב נחום זאב זיו, בנו של ה"סבא מקלם", מילא את מקומו בישיבת קלם לאחר פטירתו של אביו. הוא היה מזהיר תמיד על מידת הכרת הטוב ועל חשיבותה — והיה אומר שמידה זו, וכן חיסרונה, נשארת עם האדם לנצח, גם בעולם האמת.
לאחר פטירתו של רבי נחום זאב, קיבל על עצמו חתנו, הרב אליהו דסלר, לשמור את היארצייט שלו ולומר עליו קדיש — שהרי לא היו לו בנים. וכשנפטר גם הרב דסלר, קיבל על עצמו רבי אליהו פיין להמשיך ולשמור את היארצייט. בלילה שלאחר אותו יארצייט, בא רבי נחום זאב זיו אל רבי אליהו פיין בחלום, ואמר לו: "יישר כוח".
נשאלת השאלה: מה פשר הביקור הזה? והתשובה שנאמרה: מכיוון שרבי נחום זאב זיו הצטיין כל כך במידת הכרת הטוב, ונפשו השתוקקה כל כך להודות גם לאחר פטירתו — ניתנה לו רשות מיוחדת לרדת לעולם הזה, ולהביע את הודייתו למי שהטיב עמו.
מי שבחייו לא הפסיק להודות, לא הפסיק גם אחרי שהלך לעולמו. הכרת הטוב, כשהיא נקנית לאמיתה, אינה עוד הרגל נימוסי — היא הופכת לחלק מנפש האדם, שממשיך לבקש להביע אותה גם כשהעולם הזה כבר מאחוריו.
יהי רצון שנזכה כולנו להרגיש את הנועם האדיר שיש בהודיה — לזולת ולבורא יתברך כאחד. ובזה נזכה לקיים "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" ו"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ" כאחד, כשני פנים של אותה מידה אחת — לב שיודע להכיר טובה.