בשעה שמידת הדין מתוחה בעולם או בתוך הבית, נדרשת מן האדם הנהגה של שפלות רוח וכניעה. גם מי שלא חטא באופן אישי אינו רשאי להסיח דעתו מן הכעס העליון, בדומה לתלמיד שאינו מתלוצץ בפני רבו בשעה שהרב כועס על כיתתו.
ההכרה בכך שאנו אורחים זמניים בעולם אינה צריכה להוליד עצבות או דכדוך. אדם שניתנו לו חמש דקות בלבד לאסוף אוצרות מבית המלך אינו מתאבל על קוצר הזמן, אלא מתמלא שמחה עצומה על ההזדמנות ומנצל כל רגע בלהט.
כאשר האבל מקבל על עצמו מנהגים של "קבלת נזיפה", עליו לזכור שזהו כעסו של אבא אוהב המצטער על התרחקות בנו. הדין דומה לניתוח מציל חיים המבוצע ביד אוהבת ורחמנית, או לאם המכאיבה לבנה רק כדי לחלץ קוץ מבשרו.
נפסק להלכה שבעת צרה וזעם יש למתפלל לחבק ידיו "כעבדא קמי מריה" ולהוריד בגדיו החשובים, ואילו בעת שלום עליו להתקשט בבגדים נאים.
כיצד אנו יכולים לאזן בחיי היום-יום שלנו בין תחושת השפלות והכניעה מול גזרות שמים ("להגיד בבוקר חסדיך") לבין השמחה והביטחון המוחלט באהבתו הפשוטה של אבא שבשמים ("ואמונתך בלילות")?
הערה 11: עיין גמרא מסכת שבת (דף י׳ ע״א): "אמר רב אשי: חזינא ליה לרב כהנא, כי איכא צערא בעלמא [בעת זעם] – שדי גלימיה [משליך אדרתו] ופכר ידיה [חובק ידיו כעבד דואג מאימת רבו] ומצלי... כי איכא שלמא – לביש ומתכסי ומצלי, אמר: 'הכון לקראת אלוהיך ישראל'".
הערה 12: דברי הגר"א באדרת אליהו (פרשת האזינו): שורש הנפילה והבעיטה של ישורון נובע ישירות מחוסר הערכה של השפע והטבה, שהיא כפיות טובה פשוטה כלפי המיטיב.