התוף הולם. תחילה במרחק, ואז מתקרב, קול יבש וחודר השובר את שגרת היום. כל הלמות מהדהדת ברחובות העיר, קוראת לאנשים אל החלונות, מושכת אותם החוצה אל הבלבול הגובר. במרכז הכיכר, שליח גוי, פניו חתומות, מניף קלף ומקריא פקודה שאינו מבין את מלוא משמעותה, אך מילותיה חורכות את האוויר: "כל היהודים מצווים בזה להתאסף בתחנת הרכבת... לקחת אתם רק חפצים אישיים".
השקט שאחרי נשבר בבהלה. בביתנו, הכאוס פורץ בבת אחת. אמי, שזכר מנוסות קודמות צרוב בנשמתה, מתחילה לארוז בקדחתנות, דוחפת לשקים שתפרה כל מה שניתן, כל חפץ שהוא הבטחה לעתיד. אבי מתווכח, מנסה להכניס היגיון לאי-היגיון, אך היא בשלה. בינתיים, בפינת החדר, סבתא שרה רחל שוכבת, משותקת. גופה הוא עוגן של ייאוש בתוך סערת ההתארגנות. היא רואה את החבילות הנערמות, את התנועה החפוזה, ומבינה את גורלה: "אבן שאין לה הופכין". מי ירים אותה? כיצד ישאו אותה אל הלא נודע? "השאירוני כאן ואמות," היא מתחננת, "אל תזיזו אותי".
זהו הרגע שבו הכל מתלכד: אמי הנאבקת על שארית של רכוש, סבי אברהם אבא, הפטריארך, ניצב איתן מול החורבן, ואני, נער צעיר, צופה בעולם המוכר מתפרק לרסיסים. האתגר הבלתי אפשרי ניצב בפנינו, לא רק כיצד לשרוד, אלא כיצד לשאת את משא העבר, בדמותה של סבתא, אל עתיד שכולו אימה.
האם שרשרת האמונה שחיברה את המשפחה תהיה חזקה מספיק כדי לשרוד את התופת המצפה להם מעבר לנהר?
כדי להבין כיצד שרדה משפחת שפרבר את החורבן, יש להבין תחילה את העולם שבנה הפטריארך שלה, סבא אברהם אבא (א"א). הוא לא היה רק אב המשפחה; הוא היה הארכיטקט של ממלכה קטנה, מבודדת וגאה, שהוקמה על יסודות של רצון ברזל, מורשת ייחודית ואמונה בלתי מתפשרת בהשגחה פרטית. הכוח שאיפשר להם לעמוד מול הסופה נטווה שנים רבות קודם לכן, בתחנת הרכבת הקטנה של הטנא.
תחילתה של הממלכה הייתה במעשה אימפולסיבי, כמעט נבואי. במהלך נסיעת רכבת אקראית, נכנס סבא א"א לפונדק בתחנת המעבר של הטנא. המקום, על האחוזה הנלווית אליו, שירת נוסעים ממתינים. סבא הזמין את הבעלים לכוס בירה, ובלי היסוס שאל למחיר הנכס. הבעלים, שלא התכוון למכור, נקב בסכום עתק. תגובתו של סבא הייתה מיידית והחלטית, ביטוי לא רק לתעוזה עסקית, אלא לשאיפה עמוקה יותר "לפתח את משפחתו הרחק מן הישוב המקובל". הוא תקע את ידו ביד המוכר והכריז:
באותו רגע, בלי שהיו בכיסו אפילו דמי קדימה, הוא רכש לא רק בית, אלא טריטוריה ריבונית שבה יוכל לעצב את משפחתו כראות עיניו, הרחק מהשפעות חיצוניות, על פי עקרונותיו שלו.
עקרונות אלו גובשו שנים קודם לכן, במהלך שירותו הצבאי כחובש בפרנקפורט. שם, כחייל יהודי בודד, מצא בית אצל משפחת השוחט המקומי. העולם שגילה שם היה התגלות: יהדות של "מנהגים צרופים וברורים, לא עטופים בחסידות ולא בגלותיות יתירה". הוא שתה בצמא את התרבות הגרמנית-יהודית, וזו שינתה אותו לעד.
כשחזר לביתו, הקונפליקט היה בלתי נמנע. הוא ביקש לשאת לאישה את בתו של אותו שוחט, אך נתקל בחומת התנגדות משפחתית. התרבות הגרמנית נתפסה כאיום על מסורת "גליציה" שממנה באו. התשובה הייתה נחרצת וסופית:
סבא א"א נכנע. במקום זאת, הוא נשא לאישה את סבתא שרה רחל, בת לכפר הנידח מקיטיניץ. עבור אדם ששאף לסדר ולתרבות צרופה, זה היה מסע אל תוך עולם קדום: כפר של בתי חמר וגגות קש, שרצפת בתיו טויחה אף היא בחמר. היא הגיעה אליו מן הכפור העז, כשהיא לבושה ככפרית, ידיה קפואות כשהיא אוחזת בחוזקה שני נרות עצומים ומקושטים, מיועדים לכנסייה המקומית. אך בעוד שוויתר על הכלה מפרנקפורט, הוא "לא ויתר על הנוהג".
את מורשת פרנקפורט הוא הנחיל בממלכתו החדשה בטנא. הוא לא שלח את בניו למלמד רגיל, אלא שכר מורה שלימד אותם תורה בתרגום לגרמנית, ודאג אישית שילמדו גם נביאים וכתובים – דבר חריג באותם ימים. סדר ליל פסח בביתו היה העתק מדויק של הסדר שחווה בפרנקפורט, ביטוי לפטריארכליות שלו ולתחושת החירות שמצא במנהג ה"יקי". כך, בלב בוקובינה, הוא יצר אי של תרבות ייחודית, שבידלה את משפחתו ועיצבה את זהותה.
האירוע המכונן שביסס את מעמדו ואת אמונתו העמוקה בהשגחה פרטית התרחש במהלך מלחמת העולם הראשונה.
נודע לסבא שהרכבת המיוחדת של הקיסר פרנץ יוסף תעבור בתחנת הטנא. בעוד הכנסייה המקומית מתכוננת לקבלת פנים נוצרית מפוארת עם צלמים ותהלוכה, סבא, חייל פשוט בחופשה, החליט שלא לוותר על ייצוג יהודי. הוא יצא לקראת הרכבת כשהוא אוחז בספר תורה.
המחזה היה דרמטי. הקיסר ירד מהרכבת, חלף על פני הכמרים והצלמים, וניגש תחילה אל היהודי הבודד. הוא נשק את ספר התורה, ורק אז פנה לנשק את צלמי הכנסייה. לאחר שסבא נשא נאום מרשים, שאל אותו הקיסר למעשיו. כששמע שהוא חייל בחזית, פסק הקיסר במקום:
השחרור הבלתי צפוי לא היה רק מזל; עבור סבא, זו הייתה הוכחה ניצחת לכך שאמונה, תעוזה ונאמנות למסורת יכולות לשנות את גזירת הגורל.
אך הממלכה המבודדת והבטוחה שבנה בהטנא עמדה בפני סופה שהתקרבה במהירות עם רוחות המלחמה החדשות שנשבו באירופה.
התקופה שבין 1939 לגירוש הגדול לא הייתה התרסקות פתאומית, אלא התפוררות איטית ומכאיבה. העולם הבטוח והמוגן של משפחת שפרבר, שנבנה בעמל של עשרות שנים, החל להיסדק תחת לחץ האירועים. המתח לא נבנה מאירוע דרמטי אחד, אלא מסדרה של מהלומות שהלכו והתעצמו, וכל אחת מהן שחקה עוד קצת את יסודות קיומם.
המכה הראשונה הייתה פקודת הגירוש מהכפר אל העיר הקרובה. זה לא היה רק מעבר פיזי, אלא "משבר בנפשנו" ו"זעזוע עמוק בתא המשפחתי". ממלכתו של סבא א"א חרבה. בנאום פרידה בפני שכניו הגויים, שבאו בעל כורחם להחרים את רכושו, הוא לא הראה שמץ של מרירות. בגדלות רוח אופיינית, הוא הכריז בפניהם: "אנשים יקרים, שליחי עליון אתם... גזירה היא מן השמים עלי ועליכם, לכן נקבלה עלינו באהבה. אלו הם יסורים של ימי המשיח אשר קרב ובא... ונזכה עוד לחיות יחד כמ"ש 'וגר זאב עם כבש'". הגויים בכו, אך הפקודה בוצעה.
ההגעה לעיר הייתה הלם תרבותי ונפשי. המשפחה, שתמיד ראתה עצמה כמרכז עולמה, חשה לפתע נחותה וזרה. בתוך הקהילה העירונית הגדולה, בין חכמים, עשירים ומשכילים, הם הרגישו לראשונה כפריים ופשוטים. התחושה המכרסמת של אובדן הזהות התבטאה בשאלות רטוריות שהדהדו בנפשם:
הם היו כעת "פליט כפרי אחד בין שאר הפליטים", והביטחון העצמי שהיה נר לרגליהם התעמעם.
בעיר, המציאות הפוליטית האכזרית היכתה בהם במלוא עוצמתה. האווירה הייתה טעונה ב"גזרות חדשות לבקרים". הפחד הפך לבן לוויה קבוע. מדי לילה, היו נלקחים עסקנים וחשובי העיר כבני ערובה, ביניהם גם הדוד מיכאל. כל בוקר הביא עמו בשורה חדשה על מי נעצר בלילה הקודם. חוסר הוודאות היה משתק. איש לא ידע מי הבא בתור ומדוע. כפי שכתב המספר, "המתיחות והפחד אחזו את כולנו והתחילו להתגשם בנו דברי התוכחה שבתורה".
הם עדיין לא ידעו שהפחד שאחז בהם בעיר היה רק צל חיוור של המסע אל לב המאפליה שעמד להתחיל.
מסע הגירוש לטרנסניסטריה היה נקודת האל-חזור. זה לא היה עוד מעבר ממקום למקום, אלא מסע אל תוך התהום, שפירק בשיטתיות את שאריות האנושיות, הסדר החברתי והכבוד העצמי. כל שלב בדרך הארוכה הזו הציב בפני המשפחה מבחן הישרדות חדש, אכזרי ומייסר יותר מקודמו.
במרכז המסע, כסמל אילם וטרגי, ניצבה דמותה של סבתא שרה רחל. המשותקת, "כאבן שאין לה הופכין", הפכה למשא הפיזי והנפשי של המשפחה כולה. לאחר מאמצים נואשים נמצא גוי שהסכים להעמיס אותה על עגלתו, שהייתה כבר טעונה בחפצי אחרים. היא הונחה למעלה, על גבי הר של חבילות. עד מהרה, גם חבילותיה של המשפחה נוספו, והעגלה הייתה "עמוסה עד לשמים". הסוס כרע תחת הנטל, והמשפחה כולה – אב, אם ובן – רתמה עצמה מאחור, דוחפת את העגלה בכוחותיה האחרונים, כשהתפילה "אדם ובהמה תושיע ה'" נישאת על שפתיהם בחרדה. תמונה זו, של משפחה הדוחפת את המטריארכית הגוססת שלה על הר של שרידי חייהם, חקקה את מהותו של הגירוש כולו.
נהר הדניסטר לא היה רק גבול גיאוגרפי; הוא היה שער סמלי "מעולם החיים לגיהינום עלי אדמות". על גדת הנהר, פקדו החיילים הרומנים על המגורשים להשאיר את חפציהם הכבדים. האיום היה ברור: "אם חבילתו הכבדה של יהודי תכביד על הרפסודה, יושלך הוא וחבילתו למים". עבור רבים, זו הייתה הנקודה שבה ויתרו על שארית רכושם. אך לא עבור אמי. היא נאבקה על החבילות בחירוף נפש, השתטחה עליהן והכריזה שתמות ולא תוותר. המאבק שלה לא היה על בדים ושמיכות, אלא על פיסה אחרונה של זהות, על שריד אחרון של הבית שעזבו, על התקווה הדקה שאולי עוד יהיה בהם צורך בעתיד. בנס, הם עברו את הנהר עם הכל.
בצדו השני של הנהר המתינה להם אדמת אוקראינה – בוצית, קרה ועוינת. "גשמי זעף" ירדו ללא הרף והפכו את הדרך לנהר של טיט דביק. הם צעדו "יחפים ורועדים מקור", כשהנעליים הכבדות מבוץ נקרעות מרגליהם. אנשים שקעו בבוץ, השליכו מעליהם את כל מה שנשאו ונאבקו על כל צעד.
מול הסבל הפיזי הקולקטיבי הזה, בלטה דמותו של סבא א"א. הוא צעד זקוף, "כל הדרך ואמר תהילים", ולפי עדות נכדו, "לא נראתה בו מבוכה או עייפות כלשהי על פניו". זו הייתה אותה נחישות ברזל, אותו כוח פנימי שהכריז "קניתי!" שנים קודם לכן, כעת מופנה לאתגר נורא יותר. בעוד גופות הסובבים אותו קרסו, רוחו נותרה איתנה.
הצעדה הסתיימה במחנה המעבר במוגילב. שם, בתוך שלד בניין לא גמור, הם פגשו את היהודים שהגיעו לפניהם. המראה היה מחריד ושימש כהצצה נבואית לעתידם: אנשים "שקועים בתוך הטינופת, נפוחי רעב, מחלות וחלאה, מטורפים בדעת וגוססים, הוסר מהם צלם אנוש".
החיים בכפר הקטן סגורי היו המבחן האולטימטיבי. המתח כאן לא נבע מאירועים דרמטיים ומהירים, אלא מהשחיקה האיטית, היומיומית והבלתי פוסקת. זו הייתה מלחמה מתמדת נגד שלושה אויבים אילמים: רעב, קור ומחלות. כאן, על אדמת אוקראינה הקפואה, נבחנו גבולות הסבל האנושי וכוחה של האמונה לשרוד בתנאים בלתי אפשריים.
המשפחה, יחד עם אחרות, מצאה "מחסה" בבית נטוש שהיה שייך בעבר ליהודי. לא היו בו חלונות או דלתות, והקירות היו פרוצים. הקור העז של החורף האוקראיני חדר ללא רחם. הזיכרון המצמרר ביותר מהימים ההם היה של בוקר אחד, כאשר האם ניסתה לקום משנתה על הרצפה וגילתה ששערותיה קפאו ונדבקו לקרקע הקפואה. "הינו נאלצים לקחת מספרים כדי לגזור אותן", סיפר בנה, במעשה הישרדות כואב שאפשר לה להרים את ראשה.
בחורף הראשון והנורא הזה, הטרגדיה הגיעה לשיאה עם מותה של סבתא שרה רחל. לאחר מסע ייסורים, נשמתה יצאה בתוך הקור והרעב. לא הייתה כל אפשרות להביאה לקבר ישראל ראוי. היא נקברה באדמה הקפואה, בקבר רדוד, יחד עם מאות אחרים. חוסר היכולת להעניק לה כבוד אחרון נותר כפצע פתוח בלב המשפחה.
גם בתוך האפלה העמוקה ביותר, הבליחו ניצוצות של אנושיות וחוסן. לאחר הקציר, באה הפוגה קצרה ברעב. הלקט בשדות איפשר לאגור מעט חיטים ושעורים. דווקא אז, "כאשר בא השובע", התעקשה המשפחה לנצל את חלון ההזדמנויות כדי להשיב לעצמה צלם אנוש ולחגוג את בר המצווה של הנער מאיר. סעודה צנועה נערכה, והוא עלה לתורה. זו לא הייתה רק התרסה, אלא הכרזה מכוונת על המשכיות החיים. במקביל, הדודה רייזל, באומץ לב יוצא דופן, הייתה מתלבשת כגויה ויוצאת למסעות מסוכנים לשוק בעיירה הסמוכה. הדוד ברוך מצא את דרכו לטחנת הקמח, שם היה מלקט בסבלנות פירורי קמח. כל פעולה כזו הייתה חוליה בשרשרת ההישרדות.
ההתנגשות עם רשויות השלטון הייתה בלתי נמנעת. ביום שישי אחד, בעודם חוזרים מהיער עם עצים להסקה לשבת, נתקלה חבורת הנערים במזחלות של הז'נדרמריה הרומנית. החיילים, שזיהו אותם כיהודים, הורו להם לרוץ לפני הסוסים ודרבנו את הבהמות לרמוס אותם. הנערים נרמסו, נחבלו קשות ונותרו קבורים למחצה בשלג, מדממים ומעולפים.
כשהגיעו חזרה לכפר, פצועים ומזועזעים, פקדו הז'נדרמים על ראש הכפר להסגירם. ברגע הקריטי הזה, פנה סבא א"א אל אותו סמל "שבתאי" שהוביל אותם לסגורי, ושאיתו יצר קשר אנושי בדרך. הדודה רייזל נשלחה אליו בשליחות נואשת. הסמל לא היסס. הוא הגיע לבית המשטרה המקומי, כיוון את רובהו אל הז'נדרמים המכים ופקד:
הם שוחררו. המעשה הזה, שסיכן את חייו של הסמל, היה עבור סבא התגשמות חיה של אמונתו בכוחה של מילה טובה ובהשגחה פרטית הפועלת גם במקומות האפלים ביותר.
אך גם לאחר ששרדו את מבחן האיתנים הזה, הסכנה הגדולה מכולן עוד עמדה בפתחם, עם התקרבות החזית הנסוגה.
באופן פרדוקסלי, הרגעים שלפני השחרור היו המסוכנים ביותר. התקווה לגאולה הייתה כרוכה בסכנת השמדה מיידית. הצבא הגרמני, מוכה ונסוג, חזר על עקבותיו, והמשפחה מצאה עצמה לכודה בין הפטיש לסדן – בין הפרטיזנים המסתתרים ביערות לבין הגרמנים המובסים והנוקמים.
לילה אחד, הקיצה המשפחה לקול שעטת סוסים. היו אלה פרטיזנים רוסים שירדו מהיער. הפחד פינה את מקומו לתדהמה ושמחה כאשר מפקדת הגדוד פנתה אליהם ביידיש רהוטה. היא הייתה קצינה יהודייה. "חבקנוה, נשקנוה ושעה ארוכה היינו כחולמים", סיפר הנכד. היא הבטיחה להגן עליהם אם הגרמנים יגיעו.
ההבטחה עמדה למבחן כעבור ימים ספורים. מחנה גרמני גדול חנה בכפר בנסיגתו. החיילים פרצו לבית. הנער מאיר הוחבא על התנור הגבוה, מכוסה סמרטוטים, ומשם צפה באימה במתרחש. הוא שמע את הוויכוח בין החיילים:
לפתע, נפתח מטח יריות אדיר על הבית. הפרטיזנים קיימו את הבטחתם. קרב התפתח סביב הבית, כשהמשפחה לכודה באמצע. בתוך המהומה, התקבלה פקודת נסיגה גרמנית, והחיילים עזבו בחיפזון. מלאך המוות חלף על פניהם.
השחרור הרשמי על ידי הצבא האדום לא היה סוף הסכנות, אלא תחילתו של מסע מסוכן נוסף – הדרך הביתה. הצבא הרוסי לא גילה כל עניין בגורלם של הפליטים היהודים. הדרכים היו מסוכנות, מלאות בחיילים שיכורים ואלימים. דרך התחבורה היחידה הייתה רכבות המשא הצבאיות, שהובילו טנקים ותותחים לחזית. הפליטים, יהודים וגויים כאחד, "עטו כזבובים על זבל" על הרכבות הנעות באיטיות, מטפסים על קרונות ומתחבאים מתחת לטנקים, תוך סיכון מתמיד להתגלות, להיות מוכים או מושלכים מהרכבת הדוהרת.
לאחר נדודים של חודש ימים, הם הגיעו לעיר דורוהוי ברומניה. שם, לראשונה מזה שלוש שנים, חוו צל של נורמליות. האם השיגה בד יוטה גס וממנו תפרה לבנה ולבעלה "חליפות" לכבוד הימים הנוראים. המעשה הפשוט הזה – לבישת בגד שלם, גם אם עשוי משק – היה סמל נוגע ללב של שיבה חלקית לציוויליזציה, לצלם אנוש, ולשלב הבא של חייהם.
ההישרדות הפיזית לא הייתה סוף הסיפור. השיבה הביתה לא הייתה חזרה אל עולם ישן ומוכר, אלא תחילתה של התמודדות ארוכה עם האובדן, עם החורבן, ועם הצורך לבנות חיים חדשים על אדמה חרוכה. עבור משפחת שפרבר, כמו עבור ניצולים רבים, המסע האמיתי רק החל.
כשהגיעו סוף סוף לעירם, הם מצאו "עיר רפאים". הבתים עמדו, אך היו ריקים מיהודים. דירתם שלהם שימשה את הצבא. ביתו המפואר של סבא בכפר היה לעיי חורבות. ההבנה שחלחלה הייתה עמוקה וכואבת: הם שבו, אך לביתם לא הגיעו. במקום תחושת ניצחון, הייתה הכרה מפוכחת. כפי שכתב הנכד שנים לאחר מכן, הלקח המרכזי שנולד מהשואה היה ברור:
את תמצית מורשתו הרוחנית של סבא א"א ניתן למצוא במכתבים שכתב בשנותיו האחרונות. הוא חזר וסיפר בהם את סיפורו של יוסל'ה אייזנטל, יהודי פשוט שנקרא להתגייס לצבא הקיסר בבוקר שבת. בעוד כולם מיהרו לציית, יוסל'ה סיים את תפילתו וסעודתו, והגיע באיחור, עטוף בטלית. הפקידים גירשו אותו בבוז, אך בכך ניצלו חייו. עבור סבא, זה לא היה מקרה, אלא שיעור בהשגחה פרטית: מי שבוטח בקב"ה באופן מוחלט, זוכה לחסדו.
אמונה זו, שנבנתה לאורך חיים שלמים ונצרפה בכור המבחן של השואה, התגבשה לאמירה אחת, שהפכה לצוואתו הרוחנית והפילוסופית. זו הייתה המסקנה הסופית של מסע הייסורים, ובה חתם את תפיסת עולמו:
סיפורה של משפחת שפרבר אינו רק עדות היסטורית על חורבן והישרדות. זוהי צוואה רוחנית על כוחה של שרשרת אמונה, שרשרת משפחתית, המחברת בין דורות ומאירה גם מבעד לאפלה הגדולה ביותר. וכפי שהעיד הסבא בסוף ימיו: