כדי להבין את עומק אישיותו של הרב דנק, יש לחזור אל המורשת שממנה צמח. אופיו לא נולד בחלל ריק; הוא נחצב מתוך מסורת משפחתית של אומץ לב, אמונה וגדלות נפש, כפי שהתגלמה במעשה הגבורה המופלא של אמו בתקופת השואה.
סיפור הגבורה של אמו
הסיפור, שהרב דנק היה מספר בהתרגשות ובחרדת קודש בשמחות משפחתיות, התרחש בבונקר בתחנת קמח, שם הסתתרה המשפחה. עמם שהה ילד יתום קטן, שהוריו נרצחו באושוויץ. באחד הימים, הגיע בעל המקום הגוי והציב אולטימטום מצמרר: המשפחה יכולה להישאר, אך הילד חייב לעזוב.
באותו רגע נורא, קמה אמו, שהייתה אז נערה בת 17 בלבד, ובהחלטה של מסירות נפש עילאית, הכריזה: "אני לוקחת את הילד".
היא יצאה עמו אל היערות, למסע הישרדות מסוכן ובלתי נתפס. כדי להגן עליו ולהסתיר את זהותו היהודית, היא הלבישה אותו בשמלה, פן יגלו הגרמנים את דבר היותו נימול. במשך תקופה ארוכה, היא נדדה עמו לבדה, שומרת עליו מכל משמר, עד שבחסדי שמיים שניהם ניצלו.
הגורל הפגיש את אותו ילד עם החיים מחדש, ובאופן מעורר השתאות, הוא גדל והפך לאיש בכיר בחברת "אלתא", חברה ביטחונית מובילה. עבור הרב דנק, מעשה זה היה התגלמות של "גדולה". הוא ראה באמו גיבורה, והסיפור הזה היה הגאווה הגדולה של המשפחה.
מורשת זו של הקרבה עצמית ואומץ לב מול סכנה קיומית, היא שעיצבה את תפיסת עולמו ונטעה בו את הכוח לעמוד באתגרי חייו שלו בנחישות דומה.