ערב ראש השנה האחרון לחייו. החדר היה עמוס בני משפחה שניסו לאחוז בשמחת החג, אך שיחתם המאולצת לא הצליחה להסוות את הדאגה שליבם היה כבד ממנה. נתנאל, תשוש לחלוטין מהמחלה ומהייסורים ששברו את גופו, שכב לבדו בחדר הסמוך, והיעדרותו מהשולחן העיבה על הכל. איש לא ציפה שיקום. ואז, כמו קרא את מחשבותיהם, הוא הופיע בפתח. צעדיו היו מהוססים, פניו חיוורות מכאב, אך הוא התיישב אל השולחן. הדממה ירדה. הוא החל לשיר.
בימיו הטובים, אהבתו למוזיקה ולחזנות באה לידי ביטוי בקול צלול וחזק, ובאותן שעות ספורות, כאילו במעשה נס, שב אליו קולו במלוא הדרו. במשך זמן ארוך, הוא שר את שירי החג ופרקי חזנות מתפילות ראש השנה. המאמץ ניכר עליו, אך הרוח שבערה בו הייתה חזקה מהגוף הדואב. הזיכרון שלו, יושב ושר בדבקות מצמררת את תפילת 'ונתנה תוקף', חקוק בליבם של בני המשפחה לעד. בקול שהדהד בחדר, קול שנלחם בכאב וניצח, הוא שר את המילים הנוקבות: "מי יחיה ומי ימות...".
אותו רגע לא היה רק פרידה, אלא תמצית סיפור חייו, התגלמות הקונפליקט המרכזי שליווה אותו: המאבק בין רוח איתנה, השואפת לסדר, להיגיון ולהרמוניה אלוהית, לבין הכאוס הבלתי נתפס של הסבל שפרץ אל חייו. בסצנה אחת נחשפה אישיותו במלואה – אדם שכל חייו ביקש לבנות מערכות של סדר בעולמו, ונאלץ להתמודד עם כאוס הייסורים, כשהוא חמוש באמונה טהורה ובאהבה שאינה תלויה בדבר.
סיפור זה מבקש לגולל את חייו של אדם יוצא דופן שביקש לפענח את הסדר המתמטי החבוי בתורה, ונאלץ לפגוש את הכאוס דרך מסע של סבל, אמונה והתעלות.
אישיותו של אדם נטועה בשנות ילדותו, ובמקרה של נתנאל (נתי), שורשיה של דמותו הכפולה – השילוב הייחודי בין שכל חריף ורגישות עמוקה – ניכרו בו מראשית דרכו. הוא גדל בקרית אתא כ"ילד רזה וחולני, אך ערני ופקח". חולשת הגוף, שליוותה אותו כל חייו, לא החלישה מעולם את חדות המחשבה ואת ערנות הלב.
יותר מכל, נתי היה איש משפחה מילדות. מידת כיבוד ההורים שלו הייתה נדירה, עדות למערכת פנימית של סדר ויראה. אנקדוטה אחת, קטנה אך רבת משמעות, מספרת כי מעולם לא ישב על כיסא אביו, גם שלא בפניו, ואף חינך את ילדיו לנהוג כך כלפי סבם. לא היה זה מנהג חיצוני שנלמד מתוך אימון, אלא פעולה אינטואיטיבית של יראת כבוד, הכרה שקטה ומתמדת במקור שממנו נבעו חייו שלו. התנהגות זו, כפי שמעידה משפחתו, נבעה מ"הערצה ואהבה אמיתית שרחש להורים שלו".
לא היה זה רק כיבוד אם, אלא ביטוי לערנות דרוכה, אמפתיה עמוקה, ורצון פעיל למנוע טרחה מאמו שטרחה כה רבות. יסודות אלו של חריפות, אהבה, ומסירות למשפחה יהוו את העוגן היציב בחייו הבוגרים.
תקופת לימודיו ושירותו הצבאי הייתה השלב שבו חידד נתנאל את כלי הניתוח והחשיבה השיטתית שהגדירו אותו, ובנה את הארכיטקטורה הלוגית של עולמו. מסלול חייו היה מסע מתמיד של למידה והתפתחות אינטלקטואלית. בין השנים 1996 ל-2000 למד בישיבה התיכונית-מדרשית 'נועם' בפרדס חנה, ולאחר מכן, בין השנים 2001 ל-2004, שירת בחיל הים. אך גם במסגרת הצבאית לא פסק מיצר הלמידה שבער בו. במקביל לשירותו, החל בלימודי כלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטה הפתוחה, ומשם המשיך ללימודי משפטים ב'שערי משפט', אותם סיים בהצטיינות.
הלמידה עבורו לא הייתה רכישת ידע, אלא פעולה חושנית כמעט, התענגות על פירוק סוגיה לגורמיה הראשוניים ובנייתה מחדש לכדי הבנה צלולה. כפי שתיארו זאת מקורביו, היה זה "הסיפוק הכמעט־חושי שנתי שאב מירידה לעומק הסוגיה". בחירתו, הלא מפתיעה כלל, ללמוד עריכת דין, נבעה מאותה תשוקה להעמיק, לנתח טקסטים סבוכים ולבנות טיעונים מבוססים על היגיון צרוף. ארכיטקטורת ההיגיון הקפדנית הזו, שנבנתה בעולמות התורה והאקדמיה, עמדה להפוך לתוכנית האב הן להצלחותיו המקצועיות כעורך דין והן למסע הרוחני השאפתני ביותר שלו: לחשוף את המתמטיקה האלוהית של הבריאה עצמה.
מקצוע עריכת הדין נושא לעיתים קרובות "סטיגמות של יוהרה וערמומיות", אך נתנאל היה ההיפך הגמור מסטריאוטיפ זה, כניסתו לעולם המשפט הייתה ביטוי נוסף לשאיפתו להשליט סדר, צדק ויושר. אישיותו התאפיינה ב"ענווה", "יושר בלתי מתפשר", "פשטות ידידותית ובכנות". הוא לא חיפש כבוד ולא אהב לעשות עניין מעצמו, אלא ראה במקצוע שליחות.
משנת 2006, עבד נתי כעורך דין במשרדו של עו"ד אורי שרם, שהפך עם השנים ל"ידידו הקרוב ביותר". במשרד, היה נתי "נערץ ואהוב על חבריו לעבודה", דמות ששילבה חריפות אינטלקטואלית עם חום אנושי. סגנון עבודתו היה שיטתי ויסודי עד להפליא, ביטוי לאותו דחף פנימי למצוא סדר ולמנוע כאוס. הוא היה ידוע ביכולתו להפיק כתבי הגנה חדים ומהוקצעים שכיסו כל זווית אפשרית. כשאביו התעניין כיצד הוא עושה זאת, ענה בצניעותו האופיינית: "אני פשוט מנסה לחשוב על כל השאלות שהם יכולים לשאול ולענות עליהן מראש".
חייו המקצועיים היו שלובים באמונתו העמוקה, והוא ראה בהם פלטפורמה לעשיית טוב. חלומו היה, כשיבריא, להעניק ייעוץ משפטי חינם לנזקקים ולהקים קרן שתממן תרופות שאינן בסל הבריאות. היה בו דחף מובנה וטהור "לעזור ולהיטיב". בעוד שעולם המשפט ביטא את שכלו החריף ואת יושרו הבלתי מתפשר, עולם המשפחה היה המרחב שבו באה לידי ביטוי נשמתו במלואה.
מעל לכל הגדרה אחרת – תלמיד חכם, משפטן או מתמטיקאי – נתנאל היה "איש של משפחה". הוא התמסר בכל ליבו לכל אחד מתפקידיו: "בעל, אבא, בן, אח, דוד". התא המשפחתי היה מרכז עולמו, המקדש הפרטי שבנה, והוא היה מאוהב בו אהבת נפש.
בתאריך י"ח אב תשס"ד (5 באוגוסט 2004), נשא לאישה את בחירת ליבו, אסתר (אתי). הם היו "זוג אוהב ומפרגן" ו"ידידי נפש". הם הקפידו לשמור על הארוחות המשותפות שלהם בכל מחיר, והשיחות ביניהם, בהן שיתפו זה את זו בכל הלבטים והשמחות, היו "העוגן, החמצן שלהם". עם כל אחד מילדיו הוא חלק צד אחר באישיותו, וקשר מיוחד נרקם עם כל אחד מהם. עם יאיר אברהם, בנו הבכור, הוא חלק את החשיבה האנליטית והחדה. הם אהבו מאוד ללמוד יחד, והייתה להם "חברותא קבועה" שנמשכה גם בימי מחלתו הקשים, עדות לכוחה של הרוח. בתו נעה, לעומתו, לקחה את "הצד הרגיש והאוהב של נתי", ודרכה התגלתה רכותו העמוקה. ונטע הקטנה הוציאה ממנו את "הצד השטותי והשובב", ובזכותה זכו כולם לראות את חוש ההומור ושמחת החיים שלו, שהתקיימו תמיד לצד העמקות והרצינות.
מרכזיות המשפחה בחייו הייתה כל כך בולטת, עד שחבר ועמית לעבודה סיפר: "לא קרה שפגשתי אותו והוא לא התחיל לספר על המשפחה שלו, על כל אחד ואחד מהם... לא היה מצב כזה". אהבתו העצומה למשפחתו הייתה חלק מאהבה רחבה יותר – אהבת האדם, ומעליה, אהבת הבורא. אהבה זו, השזורה בתשוקתו האינטלקטואלית לסדר אלוהי, היא שהובילה אותו אל הפרויקט הרוחני הגדול של חייו.
פרויקט חייו האינטלקטואלי של נתנאל, ספרו "תורת חיים", נבע משאיפה עמוקה לסנתז בין שתי אהבותיו הגדולות, התורה והמתמטיקה, ולחשוף את הסדר האלוהי וההיגיון המושלם החבויים בעולם. הוא היה כארכיאולוג אינטלקטואלי, חופר מתחת לשכבות הטקסט התלמודי כדי לחשוף את יסודותיו המתמטיים.
חזונו של נתי, כפי שפירט בהקדמה לספר שהחל לכתוב, היה "ללמד את סוגיות הגמרא באמצעות החשיבה המתמטית". הוא האמין שדרך לימוד זו תאפשר לתלמיד "לפתח חשיבה שיטתית ולהבין לעומק את הסוגיה". מטרתו העיקרית, כפי שהסבירה משפחתו, הייתה "להראות לכל הלומדים... שכל החוכמות 'שבע החכמות', ובמיוחד חכמת המתמטיקה, נעוצות בתוך התורה הקדושה". זה היה יותר מתרגיל אינטלקטואלי; זה היה מעשה של אמונה, ניסיון לתרגם את שפת ההתגלות האלוהית לשפה האוניברסלית של המספרים.
תוכן העניינים של ספרו הוא עדות חיה למימוש חזונו המהפכני:
זו הייתה הסינתזה הגדולה של נתי. האירוניה הטרגית היא שבעודו שוקד על חשיפת הסדר המתמטי המושלם שבתורה, עמד נתנאל לפגוש במציאות של כאוס וחולי, מציאות שתאתגר עד קצה גבול היכולת את עולמו המסודר, את אמונתו ואת חייו.
אבחון מחלת הסרטן היה נקודת המפנה הדרמטית בחייו של נתנאל, אירוע שהעמיד את כל מערכת הסדר שבנה – האינטלקטואלית, הרגשית והרוחנית – במבחן עליון. במשך שלוש שנים הוא נלחם במאבק קשה ב"גידול במעי הגס שהלך והתפשט", מאבק שבו הכאוס איים להכריע את הסדר. הוא "האריך ימים הרבה מעבר לצפוי", אך הייסורים שלו היו "נוראים, משברי גוף".
כשעמית לעבודה שאל אותו ישירות אם המחלה אינה מעוררת בו ספקות, ענה נתי במתינות האופיינית לו שיש שאלות, אבל הוא פשוט "מאמין גדול". הוא האמין בבהירות ש"הקב"ה הוא המרפא חולים". נתנאל סירב להעניק למחלה את הכוח להגדיר אותו. זהותו, שנבנתה בעמל של שנים על יסודות של אמונה, משפחה ועיון, הייתה מבצר שהכאב לא יכול היה לכבוש. הוא "סירב לתת לחולי להשתלט עליו ולא היה מוכן לצמצם את עצמו לתוך הכאב והקושי". באופן מעורר השתאות, דווקא בתקופת המחלה, הוא החל בכתיבת ספרו. למרות הקושי העצום שהטיפולים הכימותרפיים גרמו לו והקשו עליו לכתוב ולחשוב בצלילות, הוא אחז בכלי הניתוח וההיגיון שלו כבנשק, בניסיון להמשיך ולבנות סדר בעולם, גם כשהכאוס השתולל בגופו.
נתנאל לא קיבל את סבלו באופן פסיבי; הוא פנה להתמודד עמו באופן אקטיבי, דרך הכלים שבהם השתמש כל חייו. הוא הפנה את יכולות הניתוח והעיון העמוק שלו, שחידד בחקר התלמוד, המשפט והמתמטיקה, כלפי פנים – אל חווית הייסורים שלו עצמו. היה זה המהלך האינטלקטואלי והרוחני הנועז ביותר שלו: להחיל את חיפוש הסדר על הכאוס הפרטי שלו.
הם ביקשו לחקור את השאלה המרכזית, כפי שניסחו אותה בקונטרס "הברכה על המרור" שחובר בעקבות לימודם: "האם מספיק לקבלם בשתיקה ובאהבה, או שבאמת צריכים להודות עליהם כמו על הטובה". לימודם המשותף לא היה "לימוד מוסר" פשוט, אלא ניתוח עיוני מעמיק, "כמו שלומדים סוגיה במסכת בבא מציעא", כפי שנתי אהב. זו הייתה הבחירה האופיינית לו: הרצון להבין עד הסוף, לסדר את הדברים בהיגיון, לא רק לקבל אותם כפשוטם. הוא הפעיל את מוחו החד כסכין על כאבו שלו, בניסיון אחרון ונוקב למצוא את ההיגיון האלוהי בתוך הכאוס של הסבל. התיאוריה שלמדו לא נשארה בגדר עיון בלבד, אלא הפכה למפת דרכים מעשית שהנחתה את התנהגותו בימי חוליו האחרונים.
סיפורו של נתנאל נפתח בשירת נפש בערב ראש השנה, והוא גם נחתם בה. במבט לאחור, אותו רגע מצמרר של שירה אינו רק תמצית המאבק, אלא התגלמות התשובה שמצא נתנאל לשאלת חייו. התשובה שהוא חיפש לא הייתה נוסחה מתמטית או טיעון משפטי, אלא שיר. זו הייתה הסינתזה האולטימטיבית, לא של תורה ומתמטיקה, אלא של גוף שבור ורוח בלתי נשברת, המוכיחה כי אל מול השאלות הכואבות ביותר של החיים, התשובה האחרונה והאמיתית ביותר היא מעשה של אמונה טהורה ואהבה.
במוצאי שבת פרשת נח, ה' בחשוון תשע"ט, נתנאל נפטר. כפי שנכתב עליו בזיכרון נוגע ללב, "הוא היה התגלמות האיש התמים והנוח שהתהלך את האלוקים באמונה. במוצאי אותה שבת הוא נענה לקריאה האלוקית של הפרשה הבאה – לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, ועבר לשמור עלינו מלמעלה".
מורשתו של נתנאל חיים טאוב ז"ל חיה וקיימת. היא ניכרת במשפחתו האוהבת, בספרו הייחודי המשלב תורה וחכמה, ומעל לכל, בסיפור חייו – סיפור המלמד על היכולת האנושית למצוא משמעות, סדר, אהבה ואמונה גם בלב הייסורים הקשים ביותר.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.