חמש חקירות יסוד מתוך הקונטרס — מטרת לימוד התורה
הרמב"ם, החינוך והרמח"ל פוסקים שהתורה היא האמצעי הגדול ביותר להגיע לאהבת ה׳. אולם מפשט דבריהם עולה שאלה יסודית: האם עצם הלימוד הוא שגורם לאהבה — ממש כסיבה הגורמת את תוצאתה — או שמא הלימוד הוא רק "מפתח" שפועל אך ורק כשהאדם מכוון להשתמש בו?
הקונטרס מכריע כצד ב׳: הלימוד הוא אמצעי בלבד, ואמצעי טעון כוונה. ראיה לכך מ"ובא לציון" — "הוא יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו". רק לאחר שהתורה פותחת את הלב — "וישם בלבנו" האהבה. הלימוד פותח; הכוונה מפנה את הפתח.
האגלי טל חידש חידוש מהפכני: "עיקר מצוות לימוד תורה היא להיות שש ושמח ומתענג בלימודו". אולם לכאורה כל עמלי התורה לדורותיהם הבינו שהמצווה היא דווקא "כי לישא עמל יולד" — ושהיגיעה היא הלב. מהו אפוא עיקר הקיום — הפעולה (עמל הלימוד) או תוצאתה (שמחה ותענוג)?
הקונטרס מכריע בחידוש האגלי טל: "עמלת ולא התענגת — העיקר חסר; התענגת ולא הרבה עמלת — עשית המון". העמל הוא כלי הכרחי אך לא עצם המצווה. ההכרעה נשענת על יסוד שמצוות תורה היא מצוות דבקות — ודבקות אינה אפשרית ללא תענוג, כמו שאמרו חז"ל "מתוך שאינה נהנית אינה נדבקת עמו" (רש"י סנהדרין נח ע"ב).
המסילת ישרים פותח: "האדם לא נברא אלא להתענג על ה׳". אולם בהמשך ספרו כותב: "השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך". הקונטרס מעיר על הסתירה: האם האדם נברא להתענג — ודבקות היא האמצעי להגיע אליו? או שמא נברא לידבק — והתענוג הוא פרי הדבקות?
הקונטרס מציע תרוץ מקורי שמבטל את הסתירה: הדבקות היא האמצעי, התענוג הוא המטרה — אולם תענוג שאינו של דבקות אינו תענוג אמיתי. שניהם מגדירים זה את זה: "הדבקות מביאה תענוג, ותענוג שאינו של דבקות אינו מגיע לשלמות התענוג". אין ביניהם סתירה אלא כי שניהם חלקי "שיא" אחד.
הקונטרס מביא את יסוד הרצון כמפתח לכל עבודת ה׳ — על פי הנצי"ב, רבינו יונה, ו"ובחרת בחיים". אולם צריך לברר: האם הרצון הוא רק "הכשר" — תנאי מקדים שבלעדיו המצווה לא פועלת — או שהרצון עצמו הוא גוף מצווה עצמאית ועליו בנוי כל שכר האדם?
הקונטרס מכריע: הרצון אינו רק הכשר — הוא עצמו לב העבודה. ראיה מסידורית: "ובא לציון" — "הוא יפתח לבנו בתורתו" מקדים את "ויחד לבבנו לאהבה". "ויחד" = ריכוז הרצון לנקודה אחת — זהו גוף המצווה. "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (חינוך) — הפעולות הן כלי; הלב (הרצון) הוא המקום שמתמלא.
הקונטרס מביא שני תפקידים לתענוג: (א) "להכיר שכל הטוב מאיתו" — תענוג שמוליד הכרת הטוב לבורא; (ב) "שאדם מכוון בתענוג בשביל לאהוב ולהתאחד" — תענוג שהוא מכשיר לדבקות. האם תפקיד התענוג הוא להיות "תכלית בפני עצמה" שיש בה ערך עצמי — או שהוא תמיד ורק "אמצעי ולא מטרה"?
הקונטרס מכריע בדרך מקורית: יש שני סוגי תענוג — "תענוג על ה׳" ו"תענוג של הנפש". שניהם חשובים, אך רק הראשון הוא תכלית. עצת הקונטרס המעשית: בכל פעם שמגיע רגע של תענוג בלימוד — "עצור, תהנה, ותודה לה׳ על התענוג שנתן לך" (רש"י סוטה מ ע"א: "על שנתת בלבנו להיות מודים לך ודבוקים בך"). ברגע ההודיה — התענוג הפרטי הופך לתענוג על ה׳, והאמצעי הופך לתכלית.