מודל גפן יוצא מנקודת הנחה קלינית: כל בעיית התנהגות, תוקפנות או חוסר ציות נובעת מ"חוסר במיומנות" - קושי אובייקטיבי בתפקודים ניהוליים, או קושי בוויסות חושי ורגשי. במילים אחרות, הילד "לא יכול", ולא "לא רוצה".
המקורות חולקים על כך מכל וכול, ולא באופן חלקי. הטענה התורנית היא שהילד הבריא בנפשו מתנגד באופן טבעי וצפוי לכל דרישה - לא מתוך ליקוי, אלא מתוך שני כוחות שהקב"ה טבע בו מלכתחילה: "יסוד העפר" (עצלות) ו"יסוד האש" (כוח המרי).
זו לא סתירה טכנית - זו סתירה בהגדרת האדם עצמו. גפן מגדיר את ההתנגדות כ"תקלה" שיש לאבחן ולתקן; המקורות מגדירים אותה כמנגנון נפשי תקין ורצוי, שהרי בלעדיו לא היה לילד הבוגר כוח למרוד בעתיד בפיתויים חברתיים שליליים ולהציב גבולות לעצמו.
ההוכחה המעשית שמביאים המקורות: נערים "בלתי מנוהלים" לחלוטין בבית, המגיעים למסגרת תעסוקתית או צבאית, מפגינים משמעת ברזל. כלומר - הבעיה מעולם לא הייתה "חוסר יכולת", אלא היעדר מסגרת ברורה. אבחון קליני של "חוסר מיומנות" עלול למעשה להצדיק בפני ההורה את הוויתור, בעוד שהפתרון האמיתי הוא הצבת דרישה עקבית.
מודל גפן נשען על הערכה מקיפה, איסוף נתונים אובייקטיבי, תצפיות, ניתוח פונקציונלי של טריגרים (ABC), ושימוש בכלים קוגניטיביים כמו "סולם חמש הנקודות" לזיהוי ותיוג רגשות.
המקורות מתנגדים בחריפות - לא כהסתייגות מתודית, אלא מתוך ראייה שה"ניתוח הפסיכולוגי הביתי" הוא גורם מזיק היוצר "נבואה המגשימה את עצמה". כשההורה הופך ל"פסיכולוג הבית" - מתחקר "מי הרגיז אותך?", מנתח מניעים, מחפש את ה"רווח" הרגשי מאחורי ההתנהגות - הוא מלמד את הילד מסר הרסני: אתה לא אשם, יש לך סיבה.
הבעיה כפולה: ראשית, התיוג עצמו. הדבקת תווית מקצועית ("היפראקטיבי", "בעל תסביכים", "קושי בוויסות") משדרת לילד שהוא נולד פגום וכך יישאר - ובכך חוסמת מראש את האפשרות שישתנה. שנית, מתן ה"תירוץ". ילד שלומד שלכעס שלו יש הסבר קוגניטיבי-מדעי, לומד גם שמותר לו להשתולל בעת שהוא "בסולם הרגשות הגבוה".
לכן, בעוד גפן משתמש בניתוח כדי להבין ולהתאים התערבות, המקורות דורשים בדיוק ההפך: הצבת דרישה ברורה להתנהגות נאותה - ללא ניתוח מניעים, ללא תיוג, וללא התנצלות פסיכולוגית.
מודל גפן, מבוסס ה-ABA, פועל דרך ניתוח נסיבות-התנהגות-תוצאה (Antecedent-Behavior-Consequence): מיפוי ה"רווח" שהילד מפיק מהתנהגותו, ושינוי שיטתי של התוצאות - חיזוקים, פרסים והכחדת התנהגות - כדי לעצב התנהגות רצויה.
המקורות מבחינים הבחנה חדה וחולקת בין שני מושגים שגפן מערבב: "הפעלה" מול "חינוך". שימוש בתוצאות, עונשים ופרסים כדי לגרום לילד לפעול כאן ועכשיו הוא "הפעלה" בלבד - לא חינוך. המקורות ממשילים זאת לאילוף דובים לרקוד באמצעות גחלים לוחשות: נוצרת התניה חיצונית מרשימה, אך שום שינוי מהותי לא מתרחש בנפש. גם אסיר החי בסגפנות כפויה בכלא אינו הופך לצדיק.
"חינוך" אמיתי, לעומת זאת, הוא תהליך של הפנמה - "האדם נפעל כפי פעולותיו". כדי שהמעשה החיצוני ישנה את הלב, צריך שהילד יפיק ממנו הנאה רוחנית וסיפוק פנימי, לא פרס חיצוני. זה מושג לא על ידי ניתוח תוצאות והתניה, אלא על ידי עידוד ממוקד, שבו ההורה משקף לילד את חשיבות מעשיו לפני בורא עולם.
המשמעות: כלי ה-ABA עשויים ליצור ציות זמני יעיל, אך לשיטת המקורות - ציות זה לבדו אינו המטרה, וגם עלול להתפוגג ברגע שהתמריץ החיצוני נעלם.