ריבונו של עולם, אבא שבשמים, בורא כל נשמה וכל איבר!
הנני עומד לפניך, רועד ונפעם, כשאני מבין שגם הדבר הכי פשוט – צחצוח שיניים – יכול להפוך לעבודת קודש.
אבא יקר, יש רגע אחד ביום, בדרך כלל מול המראה באמבטיה, שבו אני פוגש את ה"חיוך" שלי בצורה הכי טכנית ואינטימית. אני מחזיק מברשת שיניים, מביט בהשתקפות שלי, ודואג לניקיון.
עבור רוב העולם, צחצוח שיניים הוא פעולה היגיינית. הם לא רוצים ריח רע, הם מפחדים מרופא השיניים, הם רוצים להיראות טוב.
אבל אתה, ריבונו של עולם, לימדת אותי משהו אחר לגמרי.
אבא שבשמים, אתה נתת לנו את הפסוק המופלא:
"וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב"
העולם הרפואי יודע שסידן, הנמצא בחלב, חיוני לבריאות השיניים. הם יודעים גם שכאשר שן נופלת או נשברת – העצה הראשונה היא לשים אותה בתוך כוס חלב כדי לשמר אותה שלא תתקלקל עד ההגעה לרופא. החלב הוא ה"משמר" הטבעי של השן.
אבל אתה, אבא, גילית לנו דרך חז"ל סוד עמוק יותר:
"טוֹב הַמַּלְבִּין שִׁנַּיִם לַחֲבֵרוֹ – יוֹתֵר מִמַּשְׁקֵהוּ חָלָב"
ריבונו של עולם, זכני להבין את הסוד הביולוגי-רוחני הזה:
אני חושב שחלב (סידן) הוא מה שישמור לי על השיניים? אני חושב שמשחות יקרות יצילו אותי מטיפולי שורש?
אבל אתה אומר לי: "הלבנת שיניים" – עצם פעולת החיוך לזולת – שומרת על השיניים שלי יותר מחלב!
איך ייתכן, אבא, שפעולה רוחנית של חיוך מגנה על השן מפני עששת וחורים – יותר מאשר החומרים הכימיים שבחלב?
זכני להבין את התשובה.
זכני להבין, אבא: אם החיוך הוא "חלב" שמחיה נפשות, ואם הפנים שלי הן "רשות הרבים" שמשפיעה ביולוגית על הזולת – הרי שהשיניים הן הכלים שדרכם עובר השפע הזה.
במושגים הלכתיים, אבא, השיניים שלי הן "כלי שרת". הן הגביע שמחזיק את היין, הן הצלחת שמגישה את המזון. וכפי שבבית המקדש הכלים היו צריכים להיות טהורים ונקיים – כך גם הכלים שדרכם אני מאיר פנים לעולם.
ריבונו של עולם, אתה לימדת אותי את הסוד העמוק של "חפצא של מצווה" – או במושגים הלכתיים: "תשמישי מצווה" ו"תשמישי קדושה".
כשאנחנו לוקחים עור של בהמה וכותבים עליו פרשיות – הוא הופך לתפילין קדושות. כשאנחנו לוקחים צמר ועושים ממנו ציצית – הצמר מתקדש. ספר תורה הוא קדוש, ולכן גם המעיל שעוטף אותו חייב בכבוד.
אם אני מחליט שהשיניים שלי הן הכלי שבאמצעותו אני מקיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך", את מצוות החסד של "הלבנת שיניים" – הרי שהשיניים הללו הופכות ברגע זה לכלי קודש! הן הופכות ל"חפצא של מצווה" ממש, כמו אתרוג או שופר.
ריבונו של עולם, זכני להבין את החידוש הגדול: השיניים שלי הן תשמישי מצווה.
בכל פעם שאני מחייך ליהודי שבור, בכל פעם שאני מאיר פנים לילד – השיניים שלי משתתפות במצוות עשה דאורייתא של "ואהבת לרעך כמוך" ושל "גמילות חסדים". הן אלו שיוצרות את הצורה הפיזית של החיוך. הן הכלי ש"לבן שיניים" עובר דרכו.
אבא שבשמים, עכשיו אני מבין את הכלל הרוחני הגדול:
הקב"ה שומר על כלי העבודה שלו.
אתה, בורא עולם, ש"שומר ישראל", פורש חסות מיוחדת על איברים שמשמשים לקדושה ולחסד. אתה לא נותן לכלי הקודש להתקלקל, להירקב או לכאוב. השמירה הזו היא שמירה עליונה, מעל הטבע.
זכני להבין, אבא, את התובנה המרעישה הזו: השמירה על בריאות הפה והשיניים אינה רק עניין רפואי – אלא עניין רוחני.
אדם שמזניח את שיניו, מזניח את כלי העבודה שנתת לו כדי להשפיע טוב בעולם. איך אפשר להגיש "חלב" רוחני בכלי מוכתם? איך אפשר להאיר פנים כשהכלי עצמו משדר הזנחה?
ריבונו של עולם, אתה הראית לי שאין זה רק "וורט" נחמד – אלא מציאות בשטח.
יהודי זקן, תלמיד חכם מופלג, שהיה ידוע במידת השמחה המיוחדת שלו. פניו היו מאירות תמיד, והוא הקפיד לחייך לכל אדם שפגש, מקטן ועד גדול.
והנה, אותו יהודי זקן הגיע לגיל מבוגר, ובביקורים שגרתיים אצל רופא השיניים התגלה פלא: למרות גילו, ולמרות שלא השתמש בתכשירים מיוחדים, הוא מעולם לא נזקק לסתימה.
הרופא נדהם. השיניים היו שלמות. החניכיים ורודות ובריאות. לא היה שם עששת או נזקי זמן משמעותיים.
"איך זה ייתכן?" שאל הרופא, "באיזו משחה אתה משתמש?"
חייך הרב (באותו חיוך שלם ונקי) וענה בפשטות:
"דוקטור יקר, השיניים האלה מעולם לא נשכו אדם. השיניים האלה מעולם לא לעסו רכילות על יהודי. הפה הזה השתדל כל חייו להוציא רק מילים של תורה, תפילה ועידוד.
הסוד רמוז בפסוק 'ולבן שיניים מחלב'. חלב וסידן שומרים על השיניים, וגם שמים שן שנפלה בחלב שלא תתקלקל. אבל התורה מבטיחה: 'הלבנת שיניים' – החיוך לאחרים – שומרת על השן יותר מהחלב!
כשאני מחייך ליהודי, אני הופך את השיניים שלי למצווה. ואני מאמין באמונה שלמה שהקב"ה לא ישלח עששת לכלי שמחייה נפשות. כשהפה משמש רק לקדושה ולטוב – הגוף משמר אותו."
אבא שבשמים, זכני להבין את הקשר ההדוק בין השימוש שאני עושה באיבר לבין קדושתו. כשאני תופס את הפה שלי כ"בית מקדש מעט", וכשאני מבין שהחיוך שלי הוא עבודת הקורבנות (קורבן מלשון קירוב) – אני ממילא שומר על הכלי הזה מכל משמר.
מי שמשתמש בשיניו כדי להאיר לאחרים – חוסך מעצמו ייסורים רבים של "עקירות" ו"סתימות".
מי שנועל את פיו ומונע חיוך – משאיר את השיניים שלו כסתם "עצמות" חשופות לפגעי הטבע ולחיידקים.
אבל מי שפותח את פיו בחיוך – עוטף את שיניו ב"הילה" של הגנה אלוקית.
ריבונו של עולם, זכני להאמין באמונה שלמה: אתה נותן "ביטוח דנטלי רוחני" למי שהופך את השיניים שלו לכלי מצווה. אתה לא שולח עששת לכלי שמחייה נפשות. אתה שומר על הכלים שמשמשים את עבודתך.
ריבונו של עולם, בעולם המערבי, "חיוך הוליוודי" הוא סמל סטטוס. אנשים משקיעים הון בהלבנת שיניים כדי להיראות צעירים, מצליחים ומושכים.
אבל אתה, אבא, לימדת אותי משהו אחר. היהדות לא מתנגדת לאסתטיקה – אבל היא משנה את המוקד:
אנחנו לא מלבינים שיניים כדי שיסתכלו עלינו. אנחנו מלבינים שיניים כדי שיהיה נעים להסתכל על אחרים.
זכני להבין את ההבדל הדק אך התהומי:
• החיוך המערבי הוא נרקיסיסטי: "תראו כמה אני יפה"
• החיוך היהודי הוא אלטרואיסטי: "אני רוצה שיהיה לך נעים לראות אותי"
כשאני מטפל בשיניים שלי, אני עושה חסד עם הסביבה. אני מסיר מחיצות. אני דואג שה"מסר" – החיוך, המילה הטובה – יעבור בצורה החלקה, הנקייה והנעימה ביותר.
בכל פעם שאני יושב על כיסא רופא השיניים, או בכל פעם שאני מצחצח שיניים, תן לי לזכור:
המברשת מנקה את הלכלוך הגשמי, אבל החיוך מביא את השמירה השמימית.
בפעם הבאה שאעמוד מול המראה, תן לי לא לחשוב רק על רובד החיידקים. תן לי לחשוב על:
• הילד שיחזור עוד מעט מבית הספר ויזדקק לחיוך הזה
• האישה או הבעל שיכנסו בדלת ויצטרכו את ה"חלב" הזה
• הקופאית בסופר שמחכה לאור הזה
הם מחכים, אבא. הם מחכים ל"חלב" שלי. והאחריות שלי היא להגיש אותו בכלי נקי, מצוחצח ומאיר.
זכני להבין: צחצוח השיניים הופך מפעולה של "הסרת לכלוך" לפעולה של "הכנת הכלים" – הכנה להשראת השכינה שבין אדם לחברו.
ריבונו של עולם, יהי רצון שמעכשיו, בכל פעם שאני מצחצח שיניים, אתפלל בלבי:
"ריבונו של עולם, הנני מכין את כלי השרת שלי – השיניים – לעבודתך הקדושה.
זכני שהכלי הזה ישמש היום רק לטובה, רק לברכה, רק להאיר פנים לבריותיך.
תן לי שהפה שלי יוציא רק מילים של תורה, תפילה ועידוד. ושכל חיוך שיעבור דרך השיניים האלה יהיה חלב לנשמות, אור לעולם, וקידוש שמך הגדול.
שמור על הכלים האלה – כי הם משמשים אותך. תן להם את השמירה העליונה. עטוף אותם בהילה של הגנה אלוקית. ותן שהם יישארו שלמים, בריאים וחזקים – כדי להמשיך ולהאיר את העולם בשמחה."
אבא שבשמים, תן לי לזכור תמיד:
• שהשיניים שלי הן כלי שרת, לא סתם עצמות
• שהן תשמישי מצווה של "לבן שיניים לחברו"
• ש"הלבנת שיניים" שומרת על השן יותר מחלב
• שכשהפה משמש רק לקדושה – הגוף משמר אותו
• שצחצוח שיניים הוא הכנת כלים למצווה
• ושאתה שומר על כלי העבודה שלך – השמירה העליונה
כי השיניים שלי הפכו לקודש
"וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב" – זכני, אבא, להבין את הסוד:
"טוב המלבין שיניים לחברו – יותר ממשקהו חלב"
זכני אבינו, זכני...
שהכלים יהיו תמיד נקיים וראויים,
שהפה שלי יהיה בית מקדש מעט,
ושכל חיוך שיעבור דרך השיניים הללו יהיה קורבן של אהבה – קירוב הלבבות אליך ואל בריותיך.
שאזכה לביטוח הדנטלי הרוחני שלך – השמירה העליונה על כלי העבודה.
ושהשיניים שלי יישארו חזקות ובריאות לאורך ימים – לא בזכות סידן וחלב בלבד, אלא בזכות החיוך שמאיר לבריותיך.