השנה היא תשי"ב. בחדר צנוע בבני ברק, בביתו של גדול הדור מרן ה"חזון איש" זי"ע, התכנסה אספה גורלית. האוויר היה טעון במשקל ההיסטוריה, ועתידה של קהילה שלמה היה מונח על כף המאזניים. סביב השולחן ישבו שלוש דמויות רבות הוד: האדמו"ר מקופיטשניץ, רבי אברהם יהושע השל; גיסו, ה"אביר יעקב" מסאדיגורה; וחתנו של הרבי מקופיטשניץ, הגאון רבי אהרן למברגר, שכיהן כרב קהל סאדיגורה בתל-אביב ופעל למען אחיו, רבה של כפר אתא.
בלב הדיון עמדה דילמה כבדת משקל. בידיו של הרבי מקופיטשניץ הופקד סכום כסף נכבד, תרומה שגויסה בעמל רב בארצות הברית למטרה קדושה: הקמת מקווה טהרה נחוץ עבור חסידי קרלין באזור תל אביב. אולם, הגר"א למברגר, שידע את צרכיה הבוערים של קהילה קטנה ורחוקה בכפר אתא, העלה הצעה נועזת. בראש אותה קהילה עמד אחיו, הגה"ק רבי משה נתן נטע למברגר, ה"עטרת משה", שזה עתה עלה מהריסות אירופה וחלם להקים ישיבה ולהרביץ תורה בישראל. הפנייה לא הייתה רק בקשה, אלא תחינה של אח לאח. האם יוכל הכסף, שיועד לטהרה, לשמש לבניינה של תורה?
המתח בחדר גבר. מצד אחד, קדושת המקווה, יסוד ושורש קדושת עם ישראל. מצד שני, קול התורה, נשמת אפה של האומה. מרן ה"אביר יעקב" הכריע כי רק ה"חזון איש" יוכל לפסוק בשאלה הרמה. כל העיניים נישאו אל פניו של גדול הדור, שהיה שקוע במחשבות דקות וארוכות, חוכך בדעת תורה את כל צדדי השאלה.
לפתע, בקעה הדממה. בקול חד וברור, פסק החזון איש הכרעה שלא הייתה רק החלטה כספית, אלא קביעת חזון רוחני שיגדיר את עתידה של קהילה שלמה:
"'בשביל מה צריך לבנות מקוה אם לא יודעים מה זה מקוה? קודם צריך לבנות ישיבה, שם ילמדו תורה וידעו מה זה מקוה'..."
באותו רגע, נחרץ גורלה של הישיבה בכפר אתא. הכסף הועבר ליעדו החדש. אולם, סיפור זה לא נסתיים שם. למרות פסיקתו הברורה של החזון איש, לבו של הרבי מקופיטשניץ לא היה שקט לחלוטין. בשובו לאמריקה, גייס סכום כסף חדש, ובסופו של דבר בנה גם את המקווה בתל אביב. מעשה זה העיד על גדלותם של כל המעורבים, שהבינו כי בניין התורה אינו בא על חשבון הטהרה, ושניהם יחד יגדילו את כבוד שמיים.
כדי להבין את משמעותה העצומה של אותה הכרעה ראשונית, יש לשוב אחורה בזמן, אל עולם שחרב, אל קהילה מפוארת שקמה מן האפר, ואל דמותו של מנהיג אחד שהנהיג את צאנו מתוך האש – סיפורה של קהילת מאקווא.
אי שם בדרום-מזרח הונגריה, לא הרחק מהגבול הרומני, שכנה העיר מאקווא. בימי זוהרה, היא לא הייתה עוד עיירה יהודית, אלא בירת תורה וחסידות. אלפי יהודים מילאו את רחובותיה, קול לימודם נשמע מבתי המדרש, וניגוני חסידות בקעו מהשטיבלאך אל תוך הלילה. זו הייתה קהילה שחיה ונשמה יהדות כה עשירה ותוססת, עד שרבים כינוה בערגה "ירושלים של הונגריה".
בשנת תרע"ד, הגיע לעיר הגה"ק רבי משה פורהאנד, ועד מהרה הטביע בה את חותמו. הוא הקים ישיבה גדולה שהפכה לאבן שואבת לתלמידים, והתמנה לרב העיר. דברי תורתו, שלימים קובצו בספרו "אוהל משה", האירו את דרכה של הקהילה. אל תוך שושלת הנהגה זו נכנס בשנת תרצ"ו צעיר עילוי, רבי משה נתן נטע למברגר. הוא נשא לאישה את נכדתו של ה"אוהל משה", ומאותו יום הוכתר כדיין בקהילה וככוח המניע, יד ימינו של סבו, בחיי הישיבה והקהילה. עוד בצעירותו, נסללה דרכו להנהיג את הצאן בעקבות אבותיו.
העברת המנהיגות התרחשה בנסיבות הטראגיות ביותר שניתן להעלות על הדעת. ביום י"ז בסיוון תש"ד, בשיאם של ימי הזעם והאימה של השואה, כשהקהילה כולה עמדה על סף חורבנה, נפטר ה"אוהל משה" ונטמן באדמת מאקווא. על פי צוואתו הברורה, הוכתר נכדו, ה"עטרת משה", ליורשו. שבוע אחד בלבד עמד לרשותו כמנהיג קהילתו בעיר מולדתו. שבוע אחד, לפני שהשמים נפלו והקהילה כולה גורשה אל הגטו, אל הלא נודע.
שבוע ימים בלבד לאחר שקיבל על שכמו את עול ההנהגה הכבד, צעד הרב למברגר הצעיר בראש קהילתו בדרך לגטו סגד. הוא לא צעד כמנהיג ותיק, אלא כרועה שזה עתה הופקד על עדר מבוהל, המושלך אל בין זאבים. פניהם של אנשי קהילתו היו חתומות באימה, אך עיניו שלו, על אף גילו הצעיר, שידרו אמונה יוקדת, אמונה שהייתה לו למשענת באפלה הגדולה ביותר.
תחנותיו הבאות היו מחנות הריכוז ברגן-בלזן וטרזיינשטט. שם, בתהום הסבל האנושי, לא התמקדה הנהגתו בהישרדות הפיזית בלבד, אלא בגבורה הרוחנית. שנים לאחר מכן, היה מספר בהתרגשות עצומה על ליל הסדר שקיימו במחנה, כיצד כל מילה בתפילת:
קיבלה משמעות אדירה, מצמררת – תפילה של עבדים שחלמו על גאולה מתוך הגיהינום עלי אדמות.
כעמוד אש לפני המחנה, האירו את דרכו דברי הצוואה הרוחנית שהותיר לו סבו, ה"אוהל משה", אותם חקק על לוח ליבו:
"דוי הסר וגם חרון ואז באלם בשיר ירון... מי שיעשה עצמו כאלם בעתות צרה הגדולות אלו, שלא להרהר אחרי מדותיו ית"ש, ויקבל הכל באהבה ובאמונה, בשיר ירון, יזכה לרנן בשיר על הפדות".
מילים אלו, שלימים הונצחו בספרו "כלי גולה", היו עבורו מקור כוח אין סופי. הן לימדו אותו לקבל את הדין באהבה ובדומייה, מתוך אמונה שלמה שבסוף הדרך הארוכה והמרה, עוד יזכה לשיר את שירת הגאולה. ואכן, באופן פלאי ובחסדי שמיים, ניצל חלק נכבד מבני הקהילה מן התופת. הניצנים הראשונים של התקומה החלו לבצבץ מבין ההריסות.
עם תום המלחמה, שבו האודים המוצלים מאש למאקווא. ה"עטרת משה" לא בזבז רגע, והחל במלאכת השיקום: כינון הקהילה מחדש, וייסוד הישיבה על חורבותיה של זו הישנה. אך תקומתה של יהדות הונגריה הייתה קצרת ימים. עם עליית מסך הברזל הקומוניסטי, נאלצו רוב חברי הקהילה לברוח. הכמיהה לארץ ישראל, שהתעצמה בשנות הגלות והשואה, הפכה למגדלור.
בשנת תשי"ב התגשם חלום הדורות. ה"עטרת משה" זכה לצאת ממסך הברזל, עלה לארץ ישראל וקבע את משכנו בירושלים. עבורו, לא הייתה זו רק הגירה, אלא שיבה הביתה. תשוקתו להתגורר בעיר הקודש והמקדש הייתה עזה, חלום אישי ורוחני שנצרף בכבשני השואה. הוא ראה בכך את תכלית עלייתו, את הנחמה על כל מה שאבד. אולם, ההשגחה העליונה ייעדה לו תפקיד אחר.
באותה עת, במושבה הקטנה כפר אתא שבצפון, עמדה קהילה חרדית קטנה בפני משבר. הם היו "מובלעת חרדית המנותקת מהסביבה החילונית", אי של קדושה בלב ים של חולין. רבם הנערץ, הגה"צ רבי בנימין מנדלסון, הודיע על החלטתו לעזוב וליטול על עצמו את רבנות המושב קוממיות. הקהילה חששה להישאר "כצאן אשר אין להם רועה". הרב מנדלסון נסע לירושלים, נפגש עם ה"עטרת משה" והציע לו את המשרה. התשובה הייתה מיידית ושלילית. כיצד יעזוב את ירושלים, את חלומו היחיד, לטובת כפר אתא הרחוקה? הסירוב לא נבע מגאווה, אלא משבררון לב על חלום שהיה בהישג יד ועמד להיגזל ממנו.
אך לא הוא היה שיכריע. גדולי הדור, מרן ה"חזון איש", מרן מהר"א מבעלזא ומרן ה"בית ישראל" מגור, ראו את אשר הוא לא ראה. הם חברו יחד ורצונם המשותף יצר מציאות שלא ניתן היה לסרב לה. הם לחצו עליו והפצירו בו כי שליחותו האמיתית נמצאת שם, בצפון. היה זה האדמו"ר מבעלזא שהטביע את החותם הסופי במילים שנכנסו להיסטוריה:
"נישט מאקווא רב דארף כפר אתא, כפר אתא דארף מאקווא רב!"
(לא הרב ממאקווא צריך את כפר אתא, אלא כפר אתא צריכה את הרב ממאקווא)
זמן קצר לאחר מכן, לאחר שהרב קיבל על עצמו את הדין, ביטא הרבי מבעלזא את שביעות רצונו המלאה מהשידוך, באומרו למקורביו: "כפר אתא יודן האבן גיט צי גיטראפן מיט'ן מאקווער רב" (יהודי כפר אתא היטיבו לבחור את הרב ממאקווא).
ההכרעה נפלה. בחודש אייר תשי"ב, הגיע ה"עטרת משה" לכהן כרב בכפר אתא. השמחה בקהילה הייתה עצומה, כפי שתיאר זאת אחד מנכבדי המקום, ר' דוד יהודה כהן, במכתב נרגש: "יש לנו שמחה גדולה... עלה בידינו להביא לכאן לרב אב"ד את הגה"צ המפורסם ר' משה נתן למברגר שליט"א". עם קבלת עול המנהיגות, ועם ההבטחה שיוכל להקים בה ישיבה, החל החלום, שנולד בצומת הדרכים בבני ברק, לקרום עור וגידים.
אישיותו של ה"עטרת משה" הייתה "מזיגה מיוחדת של אהבה וחמלה בלי גבול, לצד תקיפות וחריפות". שני צדדים אלו, שהיו עשויים להיראות סותרים, השלימו זה את זה לכדי דמות של רועה נאמן. אך החמלה האינסופית הזו, שהייתה טבעו הראשון, ידעה לפנות את מקומה לתקיפות של ברזל כאשר כבוד התורה ועקרונות ההלכה עמדו על הפרק.
מידת החסד שלו הייתה לשם דבר, ולרוב נעשתה הרחק מעין רואה.
לצד החמלה, כאשר הדברים נגעו לענייני הדת וההלכה, היה ה"עטרת משה" תקיף כסלע. הוא ניהל את כל ענייני הרבנות – עירובין, מקוואות וכשרות – "ללא פשרות". עד מהרה, יצא שמה של שחיטת כפר אתא כאחת המהודרות והמעולות ביותר, ללא כל חשש ופקפוק.
פעם אחת, התקיים בביתו "דין תורה" בו התדיינו לפניו כמה מנכבדי וותיקי העיר. כשטעו והפסק יצא לחובתם, החלו להתווכח. לפתע, הכה הרב בידו על השולחן ואמר בקול רועם:
"'אם יש דין למטה, אין דין למעלה; אם אין דין למטה, יש דין למעלה!'"
די היה במילים אלו כדי שיאחז בהם פיק ברכיים, והם מיהרו לקבל את פסק דינו ללא עוררין.
למרות תקיפותו, משני דברים ברח כמטחווי קשת: מהכבוד ומהמחלוקת. "תמיד היה מודה ומשבח להשי"ת שהושיבו בקרן זווית, הרחק ממרכזי היהדות החרדית וממילא אינו מעורב בכל המחלוקות", נהג לומר. הוא ניצב "כחומה בצורה" כדי למנוע הכנסת מודעות פולמוס ואסיפות הקשורות למחלוקת אל תוך עירו, וטיפח אווירה של שלום ואחווה. הנהגה ייחודית זו, בצד קשריו העמוקים עם גדולי הדור, הפכו אותו לדמות נערצת בכל החוגים.
על אף ריחוקה הגיאוגרפי של כפר אתא ממרכזי היהדות החרדית, שררו קשרים עמוקים של הערכה הדדית בין ה"עטרת משה" לגדולי דורו. קשרים אלו לא היו מבוססים על נימוס בלבד, אלא נבעו מהכרה בגדלותו התורנית והרוחנית.
קשר אמיץ במיוחד שרר בינו לבין מרן ה"בית ישראל" מגור זי"ע. כמעט בכל שנה, בתקופת הקיץ, כאשר היה האדמו"ר מגור מגיע לנופש בחיפה, היה מקדיש יום לביקור מיוחד בכפר אתא, במעונו של גאב"ד מאקווא.
הביקור הראשון, בשנת תשט"ז, נחרט בזיכרון המשפחה. המצב הכלכלי בבית הרב היה דחוק עד מאוד. הרבנית ע"ה נסעה במיוחד לחיפה כדי להביא פירות וסיגרים לכבוד האורח הרם. אולם, למרבה הפלא, במשך כל הביקור לא נגע ה"בית ישראל" בדבר מהכיבוד שהוגש. רק לאחר שיצא, הבין ה"עטרת משה" את פשר הדבר: הרבי מגור, בחכמתו וברגישותו, רצה להשאיר את המגדנות למשפחת הרב, ביודעו שאם רק יטעם מהם, יחטפו החסידים שהתלוו אליו את "שיריים" ולא יותירו דבר.
באחת הפעמים, התעוררה שאלה הלכתית סביב נטיעת עצים סמוך לבית מדרשו של ה"בית ישראל" בירושלים. רב אחד פסק לאסור, מחשש עצי אשרה. כעבור תקופה, שאל הרבי מגור את ה"עטרת משה", והוא פסק להתיר. מספר ימים לאחר מכן, פגש ה"בית ישראל" את הרב הראשון, ושאלו בנחרצות:
"פארוואס האט איר געזאגט אז מען טאר נישט, מיין רב האט דאך געזאגט אז מען מעג?!" (למה אמרתם שאסור, הרב שלי הרי אמר שמותר?!)
התואר הנדיר והנשגב, "מיין רב" (הרב שלי), שהעניק גדול הדור לרב מכפר אתא, העיד יותר מכל על עומק ההערכה וההתבטלות שרחש כלפיו.
גם הקשר עם הרה"ק מבעלזא זי"ע, שהיה מכריע בהגעתו לכפר אתא, נמשך לאורך השנים. באחת השנים הראשונות לכהונתו, אירעו בעיר מספר מקרים לא טובים, ונכבדי הקהל הרכיבו משלחת מיוחדת בראשות ה"עטרת משה" כדי לפנות לעצתו של הרבי. לאחר ששמע את דבריהם הכואבים, הפנה הרבי מבט תובע אל רב העיר ואמר: "א תיקון פארן שטאט גיהערט פארן רב פונ'ם שטאט" (תיקון לעיר שייך לרב העיר). ה"עטרת משה" השיב בענווה שאינו יודע איזה תיקון נדרש, ובשביל כך באו כולם לבקש את עצתו. מיד קם הרבי מבעלזא מכסאו, פניו התלהטו, ולאחר רגע התיישב ותיקן תקנת קודש: אמירת חמישה פרקי תהילים בכל שבת קודש, לאחר תפילת שחרית ולפני קריאת התורה. תקנה זו נשמרת בדחילו ורחימו בבית מדרשו של גאב"ד מאקווא עד היום הזה, עדות חיה לקשר העמוק בין המנהיגים, קשר שהשפיע ישירות על חיי היום-יום של הקהילה כולה, ובראשם על מפעל חייו הגדול של ה"עטרת משה" – הישיבה.
"הישיבה הייתה משוש חייו של מרן ה'עטרת משה' והיא זו שתפסה את כל עיקרי מחשבותיו כל הימים". הקמתה הייתה תנאי מוקדם לקבלת הרבנות, והכרעתו הגורלית של החזון איש בבני ברק היא שאפשרה את הפיכת החלום למציאות. בניין הישיבה לא היה רק מבנה פיזי, אלא מסע רוחני רצוף אתגרים, אמונה והשגחה פרטית.
מסעה של הישיבה החל בצניעות, כמעט מן היסוד:
לב לבה של הישיבה היה השיעור היומי של ה"עטרת משה". במשך שעתיים רצופות, היה מוסר את שיעורו ב"אש קודש וריתחא דאורייתא" שסחפה את כל הנוכחים. תלמידיו תיארו את החוויה כ"שעות מיוחדות של גן עדן עלי אדמות". הוא ניחן ב"כושר הסברה מצוין להפליא", וידע לבאר כל סוגיה סבוכה עד שהדברים היו "שמחים ומאירים כנתינתם מסיני". בעת השיעור, היה שקוע כל כולו בסוגיה, מנותק מהעולם, ולא ניתן היה להפריע לו בשום עניין.
בשנת תש"ל הונחה אבן הפינה לבניין הישיבה, וביום ה' בניסן תשל"ג נחנך הבניין החדש והמפואר. בניין האבן המוצק לא היה רק בית לישיבה, אלא סמל למפעל הרוחני האדיר שנבנה בעמל, יזע, דמעות ואמונה אין קץ.
בצפרא דשבתא, כ' בחשוון תשמ"ג, נתבקש מרן ה"עטרת משה" לישיבה של מעלה, ומנוחתו כבוד בבית העלמין הישן בקרית אתא. לכתו סיים תקופה אחת, אך פתח דף חדש במורשתו המפוארת. מוסדות מאקווא, שהוקמו על ידו בעשר אצבעות, לא נותרו קהילה סגורה. הם הפכו ל"מזוזה של קרית אתא" – המרכז הרוחני של העיר כולה, המשפיע על כל שכבות האוכלוסייה ומגן עליה ברוחניותו. חזונו של האב לא רק שהתגשם, אלא המשיך לצמוח ולהתפתח בצעדי ענק תחת הנהגת בנו, כ"ק מרן גאב"ד מאקווא שליט"א.
ההתפתחות הענפה של הקהילה והמוסדות כיום היא עדות חיה למורשתו:
סיפורו של ה"עטרת משה" הוא סיפור של תקומה. הוא מתחיל ב"ירושלים של הונגריה" שחרבה, ממשיך במחנות המוות, עובר דרך ההתלבטות הכואבת בירושלים והכרעת גדולי הדור, ומגיע אל המציאות הפורחת של קהילת מאקווא בקרית אתא של ימינו. חזונו של המנהיג, שהחל בפינה נידחת בצפון, ממשיך לצמוח, להאיר ולהשפיע, כעדות נצח למנהיג שהפך עפר לתפארה, ושזרע בדמעה וקוצר ברינה עיר ואם בישראל.