כדי להבין מה באמת דורשים מאיתנו חז"ל כשהם מצווים אותנו להתאבל על החורבן, כדאי להתחיל דווקא מבדיחה.
יהודי עשיר, שתרם במהלך חייו למוסדות רבים ולצדקה רבה, הלך לעולמו. בהלוויה עמד בחור צעיר, כבן שלושים, ובכה בכי נורא. אחד מאנשי החברא קדישא, ירושלמי ותיק שחשב תמיד שכדאי ליצור קשר עם אנשים כאלה, ניגש אליו, הניח יד על כתפו בעדינות ואמר: "אבא שלך היה אדם גדול." ענה הבחור: "לא, זה לא אבא שלי." "הדוד? הסבא?" "לא, לא קשור בכלל." "אז למה אתה כל כך בוכה?" "בגלל שאני לא קשור."
למה זו בדיחה? כי אין בטבעם של בני אדם לבכות על מה שהם היו יכולים להרוויח. זו המציאות: אדם יכול מאוד להצטער, אפילו להרגיש חבל — אבל אבלות היא חוויה מאוד מסוימת, שמתאימה לאדם שהיה לו משהו משמעותי ואמיתי, והמשהו הזה נלקח ממנו. הבחור בבדיחה בוכה על הרווח הפוטנציאלי שהחמיץ — לא על אובדן אמיתי. וזה בדיוק מה שהופך את הסיפור למגוחך.
כאן מתחילה השאלה האמיתית שלנו. האבלות על החורבן היא אבלות על דבר שלא אנחנו, ולא אבותינו, ולא אבות אבותינו — דורות רבים — לא ראינו ולא שמענו. מאוד מאוד קשה לעלות על הדעת אפשרות של אבלות במצב כזה.
הסיבה היא שהאבלות אינה צער סתם, אלא חוויה מאוד מסוימת: היא אומרת שמשהו מהמוות של הקרוב מתייחס גם לאנשים הקרובים אליו שנשארו בחיים. החיבור אל האדם הוא סוג של חיים, ביטוי של חיים שיש בו עדיין עונג, תשוקה ורצון — ואותו רצון עדיין קיים, כי לא מזמן נפטר, ומבחינת האדם החי הוא עדיין מתגעגע לאותו מקום. אבל יש מחסום: המוות. מכאן מגיעה חוויית האבלות. וטבעה של אבלות שהיא מתרפאת — חז"ל משתמשים בפסוק "גזרה שכן ישתכח מלב", כלומר החיים ממשיכים הלאה, וזהו תהליך מהיר, כי כוח החיים מכריח את הריפוי.
אם כן, חוזרת השאלה בעוצמה: כיצד ייתכן שחז"ל אומרים "כל מצוות האמורות באבל אמורות בתשעה באב" (אבלות שבוע חלה על תשעה באב עצמו, ואבלות שלושים חלה על השבוע שחל בו או תשעת הימים), כשמדובר בדבר שאיש מאיתנו לא חווה במציאות?
התשובה היא זו: יש אבלות שנובעת לא מזיכרון, אלא מצורך קיומי. ילד קטן בן שלוש שאבא שלו נפטר — לא צריך לזכור את אביו כדי להיות עצוב, כי הצורך באבא אינו נולד מהזיכרון. הוא נולד מהמציאות עצמה.
אפשר להמחיש זאת כך: אם מישהו יגיד "התאבלתי על אחי שנפטר", ויגידו לו "הרי הייתם שישה אחים, גם חמישה או ארבעה מספיקים" — ההתניה הזו מגוחכת. שהרי לא התאבל על אחיו כי הוא זקוק לחמישה אחים, אלא כי הוא היה זקוק לו. וברגע שהוא נהדר ממנו, האבלות הייתה קשה. עם הזמן, אחרי שהאמת השתכחה מן הלב, האבלות הזו הולכת ומחלימה. אבל יש אבלות אחרת — כזו שנובעת מצורך קיומי, לא מכך שאדם זוכר משהו שהיה. וזו בדיוק התשובה לשאלה שלנו: הרעיון של לנהל חיים תורניים, לנהל חיים דתיים בעולם שלנו, כרוך באבל. זו האמת. והאבל הזה לא מגיע רק בבין המצרים או בתשעה באב — הוא מלווה אותנו באופן עקרוני כל השנה.
ההפך הוא הנכון: אנחנו מחפשים כל השנה שיטות — ומוצאים אותן — כדי להזיז את הכאב הזה הצידה, כדי שלא יפריע לנו לחיות. וזה נכון וראוי, אני לא אומר את זה בביקורת. אבל להיות אדם דתי בעולם שאנחנו חיים בו, עולם שיש בו הסתר פנים מובהק, עולם שיש בו חושך ומרחק — יוצר קושי עמוק ואמיתי, כי יש כאן סתירה פנימית.
הסתירה נובעת מכך שאמת היהדות מדברת על אלוקים כל-יכול, אלוקי אמת, אלוקי הטוב והיושר, אלוקי אברהם יצחק ויעקב, שאוהב אותנו אהבה בלי שיעור ובלי גבול. היא מדברת על כך שהקדוש ברוך הוא שומע תפילה — רעיון יסודי ופשוט שכל חיינו הדתיים בנויים עליו. אבל המציאות שאנחנו חיים בה סותרת את זה באופן מוחלט.
זו לא מציאות שנכפית עלינו רק בקריאה בגמרא — אנחנו מכירים אותה מתוך החיים שלנו. ואנחנו בעצם מצליחים למצוא דרך לגשר על הפער הזה כל השנה כולה — דרך מאות פיגומים: חכמי ישראל בכל הדורות עסקו בשאלות האלה, ענו עליהן תשובות, ויצרו מנגנונים שמאפשרים לנו להתקיים עם הסתירה הזו כל השנה. תשעה באב הוא היום שבו מפרקים את הפיגומים הללו לרגע אחד, ומסתכלים ישירות על הפער עצמו.
כדי להבין מהו בדיוק הפער הזה, צריך להבין מהו בית המקדש. בית המקדש אינו מקום שהולכים אליו כדי למצוא שם השראת שכינה. דרך בית המקדש, השכינה נמצאת בעם ישראל כולו — "הארץ אשר אני שוכן בתוכה, כי אני השם שוכן בתוך בני ישראל".
חיי העם היהודי נועדו להיות חיים שיש בהם שני דברים גם יחד: קרבה וגילוי — אור וקרבה וידידות. שני הדברים הללו הם שתי המכות הגדולות של הגלות. אם לא היה בהיסטוריה בית מקדש, אפשר היה להניח שהקדוש ברוך הוא רצה מלכתחילה עולם שבו הוא לא נגלה. אבל העובדה שהיה בית מקדש, ושדרך פרשת תרומה — מיד אחרי ספר הברית בסוף פרשת משפטים, כשמשה רבנו עולה להר ארבעים יום וארבעים לילה — נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", מלמדת שהעולם לא נברא בשביל המצב הזה. הוא נברא בשביל שיהיה גילוי שכינה.
כשנותנים לכאב הזה ביטוי — כשעוצרים ושואלים את עצמנו: האם ראוי ונכון שהעולם יהיה חשוך, שהאמת תהיה נהדרת ובני אדם יוכלו לטעות בענייני אמונה כל כך, וגם בין המאמינים עצמם יהיו כל כך הרבה ספקות, בלבולים וויכוחים — התשובה היא: לא, זה לא סביר שיקרה. וזה קורה בגלל החושך, לא בגללנו.
לכן המילה המרכזית של תשעה באב היא "איכה" — "איך ייתכן שזה כך". זו לא שאלה של אשמה עצמית, וזו לא קריאה "להתאמץ יותר" כדי להגיע לאלוקים. זו הכרה שהמציאות של החושך אינה סבירה בעליל, שהיא יוצרת כאב אמיתי — כי היא באמת לא סבירה.
האבלות של תשעה באב, אם כן, אינה טקס זיכרון לאירוע היסטורי רחוק. היא הביטוי השנתי לצורך קיומי שמלווה כל חיים תורניים לאורך כל השנה: הידיעה שהמציאות הנוכחית — הריחוק, ההסתר, השתיקה — אינה המצב שאנחנו אמורים לחיות בו. מי שמזהה את החיסרון הזה בבהירות, מזהה בעצם שמגיע לו — ולעם ישראל כולו — הרבה יותר ממה שהוא חי בו כרגע.