פרק א׳ · חלק שני

הצרות אינן מקרה

מלבד החשיבות להתרכז על מציאות המוות שהקב״ה המציא לטובתנו, יש באירוע המוות גם מסר ישיר מן השמים המעורר את האדם לחשבון נפש אישי.

כפי שכתוב: "כי כל דרכיו משפט, א-ל אמונה ואין עול" (דברים לב, ד). לא קורה אירוע כואב כזה אלא אם כן בית דין של מעלה קבעו שכל אחד מהקרובים לנפטר זקוק ומגיע לו מכאוב זה לצורך תיקונו.

ימי האבל כימי תשובה

כלולים במצות האבלות התבוננות פנימית עמוקה וחשבון נפש אישי במה עלינו להשתפר ולחזור בתשובה.

"לכך נתקנו ימי האבל — לשוב בתשובה" ספר החרדים, פירוש על הירושלמי (ברכות כ״ב ע״ב)

האבלות איננה סתם עצב פסיבי, אלא מנוף רוחני אקטיבי לתיקון המעשים.

הרמב״ן: שבירת אומץ הלב המדומה

הרמב״ן מסביר כי לבכות ולהתאבל על חטאים בעת צרה זו מדרכן של כניעה ותשובה, בעוד שהתעלמות והפגנת "חוזק" הן דרך המרד:

"והנה האב תמים דעים [יעקב אבינו], על ילד שעשועים [יוסף] בכה ולא הרגיע... והמלך הגדול [דוד המלך]... שכב ארצה ועפר בעפר... כי אומץ הלב בזה מדרך המרד, והמורך בו מדרכי ההודאה והתשובה." רמב״ן, תורת האדם

הצדקת הדין של ירמיהו הנביא

הרמב״ן מביא את הפסוקים מאיכה כדי לבסס את היסוד שאין רע בלי סיבה מוצדקת:

אין ברעות ובטוב דבר שיהיה ומפי עליון לא יצא. ומאחר שהכל מאתו, והוא יתברך אין לו חפץ ברע אלא עושה הכל במשפט — מה יש לאדם להתאונן?

"מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי, גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו... נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה׳" איכה ג׳

המסקנה: במקום להתלונן על מר הגורל, יש להתאבל על החטאים שגרמו לצער הזה להגיע.

ספר החינוך: פעולת הגוף מעוררת את הנפש

מדוע התורה מחייבת אותנו במנהגי אבלות מעשיים ומורכבים?

האדם הוא בעל חומר, והוא אינו מתעורר ומזדעזע באמת רק על ידי מחשבה מופשטת, אלא על ידי מעשים בפועל. בבוא אליו מקרה מוות של קרוב, התורה מחייבת אותו לעשות מעשים המבטאים צער (כמו ישיבה על הארץ, איסור שמחה).

דרך מעשים אלו, האדם מייחד את מחשבתו להתבונן כי עוונותיו גרמו לצער הזה, "כי השם לא יענה מלבו ויגה בני איש כי אם מצד חטאים".

השולחן ערוך: אזהרה מפני אדישות

דין זה אינו רק המלצה לחסידים, אלא הלכה פסוקה וברורה:

"כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה." שולחן ערוך, יורה דעה שצ״ד, ו׳

הפלא יועץ: הבכי שמנקה את האשמה

אפילו במצבים שבהם המוות הביא עימו הקלה פיזית מסוימת (כגון חולה מיוסר שהכביד על בני הבית, או זקן מופלג שסבל רבות), עדיין חובה להתעורר לבכי בימי האבל המותרים:

"על כל פנים כל ג׳ ימים לא יפן כל כך לקול מנחמים, אך בשרו עליו יכאב על מתו ובכה יבכה על חטאתו, ויעביר דמעותיו על מצחו להעביר אשמתו וזה כפרתו." ספר פלא יועץ

הבכי איננו ביטוי של ייאוש, אלא תהליך רגשי עמוק שמנקה ומזכך את הנפש מחטאיה.

צער במידה, במשקל ובמשורה

הפלא יועץ חושף חשבון שמימי מבהיל: בשונה ממערכת משפט אנושית שבה כאשר פושע נענש קרוביו הזכאים סובלים איתו חינם, אצל הקב"ה הכל מדויק בתכלית הדיוק.

אין אדם מת עד שיהיה הוא עצמו חייב, אך גם כל אחד ואחד מקרוביו (אביו, אמו, אשתו, אחיו ואחיותיו) יהיו חייבים לסבול בדיוק את מידת הצער והכאב שנגרמו להם מהאובדן.

כל אחד מקבל את חלקו המדויק מן השמים. הבנה זו מחייבת כל קרוב להתאבל על חלקו האישי בחטא שגרם לצער הזה.

על מה בוכים? ההבדל בין אמת לשקר

הפלא יועץ מדריך אותנו לכוון את הדמעות למקום הנכון:

הבכי למת לא צריך להיות על הפירוד הפיזי, על הגעגועים האישיים או על כך שלא זכה לראות בשמחות בעולם הזה — שהרי העולם הזה הוא עולם השקר והבל הבלים, והנפטר עבר לעולם האמת.

אלא, עיקר הבכי צריך להיות על כך: "איך בעוונותיו באה עליו הצרה הזאת, וגרם כעס וצער למלך רם ונשא המרבה להיטיב".

חרב מונחת: שלבי הדין באבלות

חכמים תיארו באופן מוחשי את הדין המתוח על האבל ומשפחתו בזמנים השונים:

• שלושה ימים ראשונים: כאילו חרב מונחת לו בין כתפיו.
• משלושה ועד שבעה: כאילו החרב זקופה כנגדו בקרן זווית.
• משבעה ועד שלושים: כאילו עוברת לפניו בשוק.
• כל אותה השנה: הדין מתוח כנגד אותה משפחה (עד שיוולד בן זכר הממתיק את הדין).