מצוות אהבת ה׳ — לא רגש מזדמן, אלא בניין שלם שיש לו יסודות, מדרגות ושיעור.
מה באמת התורה מבקשת מאיתנו כשהיא מצווה: לאהוב?
פסוק זה בא מיד אחרי "שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד" — קבלת עול מלכות שמים.
האם אמונה ואהבה הן אותו דבר — או שתי עבודות שונות, ששתיהן מוטלות עלינו בכל יום?
אומרים חז״ל בזוהר: ״אין אדם משיג גדר האהבה עד שתקדים בו היראה״.
לכן הקדים הכתוב "שמע ישראל" — קבלת עול ויראה — ורק אחר כך "וְאָהַבְתָּ". הרמז טמון אפילו באותיות המילה "יראה" עצמה: היא קודמת לאהבה, גם בסדר האותיות.
כך גם בין איש לאשתו: כשהוא נוהג בה בכבוד עמוק ואמיתי — היא חשה שהוא "כמלך" בעיניה, ומתוך כך נבנית האהבה.
המילה "אֵת ה׳" מלמדת אותנו יסוד גדול: על ידי האהבה, האדם מתדבק בה׳ ממש.
למה נקרא הדבר "דבקות"? כי האהבה היא זו שמדביקה את השניים יחד כאחד — ולא רק קרבה חיצונית.
כך גם בין איש לאשתו: "דבקות" משמעה אהבה עצומה שמאחדת ממש שני לבבות לאחד.
חז״ל אומרים: "בני, חיי ומזוני — לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא" — שלוש המתנות היקרות ביותר לאדם (חיים, ילדים, פרנסה) אינן תלויות בעבודת ה׳ ובאהבתו.
התורה ציוותה את האדם להעריך באהבתו את ה׳ כאילו כבר קיבל את שלוש המתנות — גם אם בפועל חסרות לו:
סוחר אסף את כל הונו וקנה בו מרגלית יקרה אחת, ויצא לדרך רחוקה. בטרם הגיע ליעדו — כלתה צֵדתו, והוא הולך בדוחק ובעוני.
ובכל זאת — לבו שמח, כי הוא יודע: בכיסו טמון הון עתק. כך האדם שזכה בדביקות ה׳: גם כשהוא דחוק ומצטער בעולם הזה, ליבו בטוח ושמח — כי קנה לו קניין שאין למעלה ממנו.
בְּכָל לְבָבְךָ / וּבְכָל נַפְשְׁךָ / וּבְכָל מְאֹדֶךָ מקבילים גם לשלוש בחינות בנפש האדם:
בכך שווים עני ועשיר במצווה — לא מה שיש לך, אלא כמה אתה חפץ.
דרך מעשית לקנות אהבת ה׳: לחשוב בכל פעולה ופעולה — כמה נחת רוח לה׳ יוצא ממנה.
האהבה אינה כפייה חיצונית. היא נבנית בהדרגה, מתוך הרגל יומיומי של תשומת לב ללב.
היראה קודמת לאהבה — ויסוד האהבה הוא דְּבֵקוּת אמיתית בה׳, לא רק מעשים חיצוניים.
גם כשחסר לאדם בחיים, בילדים או בפרנסה — הוא נקרא להעריך את ה׳ בכל לבבו, נפשו ומאודו, כאילו קיבל הכול.
כסוחר עם המרגלית: מי שדבוק בה׳ שמח גם בדוחק, כי הוא יודע מה באמת בידיו.