״והחי יתן אל לבו״
מטרת המפגש עם מציאות המוות: התבוננות, כובד ראש, והכרה מחודשת בערך החיים.
הקב״ה, שהוא כולו טוב, ושכל מגמתו רק לעשות חסד עם ברואיו, ברא עולם מופלא ומשוכלל ביותר כדי להתחסד עם האדם בצורה המושלמת ביותר.
בתוכנית המקורית של הבריאה לא היה אמור להיות מקום למוות, שהרי הוא מציאות הגורמת כאב גדול לכל הקשורים אליה — לכל קרוביו וידידיו של הנפטר, שעל ידי פטירתו נפרדים ממנו.
ישות זו של המוות קשה, כביכול, גם לו ית׳; לא בשביל שיחוו כאב כזה ברא את העולם. ואכן, אדם הראשון וחוה בגן עדן לא היו מיועדים לחוות הסתר זה של המוות. רק אחרי חטאם היה מוכרח שתהיה בעולם מציאות כאובה זו.
מאז חטאם, השאיפה לחטא מושרשת באנושות, ובלי המוות אנשים רבים לא ימלאו את מטרת חייהם.
דברי הזוה״ק: ״והנה טוב מאד״
זוה״ק, ח״ב קמט ע״ב, מתורגם ללה״ק״והנה טוב מאד״ — זה מלאך המות. למה מלאך המות טוב מאד?
לפי שכל בני העולם יודעים שימותו וישובו לעפר, והרבה בני אדם חוזרים בתשובה אל קונם בגלל פחד זה, ויראים לחטוא לפניו.
כמו שרבים מתעוררים לירא מן המלך כשהוא תולה רצועה בפניהם. כמה טובה אותה הרצועה לבני אדם, שמביאה אותם להיות טובים ואמיתיים, ולתקן את דרכיהם כראוי.
ועל כן כתוב: ״והנה טוב מאד״ — ״מאד״ ודאי!
א. ״דע — לאן אתה הולך״
וכן מבואר בגמרא כתובות, שכל הנפגש עם המציאות של מוות רח״ל, עליו להעלות על לבו שגם הוא רק אורח זמני בעולם הזה.
הגמרא בכתובות
כתובות דף ע״ב ע״אתניא, היה ר׳ מאיר אומר: מאי דכתיב: ״טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, באשר הוא סוף כל האדם, והחי יתן אל לבו״?
מאי ״והחי יתן אל לבו״? דברים של מיתה.
דספד — יספדוניה; דקבר — יקברוניה; דידל — ידלוניה; דלואי — ילווניה; דטען — יטענוניה.
רש״י מבאר שהאדם יתבונן: כל חסד שאני גומל עם המת, גם אני אצטרך שיגמלו עמי במותי. המפגש עם המוות אינו רק אירוע חיצוני, אלא קריאה פנימית לאדם להכיר את זמניותו.
מושבות ומעמדות
וכן מבואר בגמרא בבא בתרא בטעם ה״מושבות והמעמדות״ שהיו נוהגים בהם המלווים: היו יושבים על הארץ ונעמדים שבע פעמים בחזרתם מהקבורה.
בבא בתרא דף ק׳ ע״בתנו רבנן: אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת, כנגד: ״הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים, הכל הבל״.
בחזרתן מן הקבר הולכין מעט ויושבין לנחם האבל, או להרבות צער על המת ולהרבות בבכי, ולתת איש אל לבו לשוב בתשובה, כי חיי האדם הבל.
ועומדין והולכין מעט, וחוזרין ויושבין מעט; כך עושין שבע פעמים, כדי לתת אל לבם שחיי האדם הבל.
על כן חשוב ביותר שמציאות זו של המוות אכן תשיג את מטרתה, ואנשים יקבלו את המסר הזה ולא יתעלמו ממנו. בשביל זה יש את מצות האבלות.
ואכן, גם — להבדיל — אצל הגויים בזמנים עברו, היו נהוגים כללי הנהגות אבלות, שכן כל אדם מרגיש שאחר שקרה מוות רח״ל במשפחה קרובה, אין הדבר הוגן לחזור מיד לסדר היום הרגיל, ולהשתתף בשמחות ובריקודים וכדומה, כאילו לא קרה דבר.
קיימת תחושה מרווחת שמי שאינו מתייחס ברצינות לאבדה של קרוב, הוא אדם קליל המזלזל בדברים רציניים — מעין זלזול בקדושה.
דברי הרמב״ן
נמצא, שעניין המוות הוא מציאות כבדה וכאובה ביותר שהקב״ה המציא בעולם, כדי שלא נשכח את מטרת חיינו, ונשתמש בחיינו באופן הראוי.
ועל כן חשוב שכל הנפגש עם מציאות זו, ובפרט קרובי הנפטר, יתייחסו אליה בכובד ראש גדול וברצינות, ולא יזלזלו בה, ויקחו ללב את המסר שבשבילו הומצאה.
זו היא כוונת הרמב״ן, שכתב שמטרת האבלות היא להרגיש כאב ולבכות על מציאות המוות שהקב״ה בעוונותינו היה צריך לשים בעולמנו, כדי שהחי יתן אל לבו לחוש לאן הוא הולך, ולפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון.
רמב״ן, תורת האדם, הקדמהאחרי היות האדם מעותד למות, מעת היותו ראוי לרפוד יצועיו בגיא צלמות, למה יתגודדו על מת, ולנוד ולבבות נאותו?
כי החיים יודעים שימותו, ומן התימה על יודעי דבר ויהי, למה יקראו אכר אל אבל, ומספד אל יודעי נהי?
והתשובה בזה: כי תולדת האדם לחיות לעולם, ומן החטא הקדמוני ירדו לטבח כולם. על כן יחרדו, כי מטבעם יתפרדו.
המשך דברי הרמב״ןוראוי לנו להבין כי האבל עבודה לאלהינו יתברך... להתאונן ולהתבונן בסופו מה יהיה, ולדעת ביתו איה.
ובעניין הזה כתוב: ״טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, באשר הוא סוף כל האדם, והחי יתן אל לבו״.
ונאמר: ״הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון״.
גשר החיים: מתנת החיים
בספר גשר החיים מוסיף היבט יקר בזה: בכלל מטרת זיכרון קוצר החיים בעולם הזה אין רק לזכור ״לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון״, אלא גם לחוש את החשיבות של המתנה הנפלאה שקיבלנו — מתנת החיים — ולא לבזבז אותה.
גשר החיים, ח״ג עמ׳ כ״גמצות התורה להתאבל באה להדגיש את אבדן סגולת החיים, שעל ידה היה האדם עולה ומתעלה לאין שיעור, ושלמטרה גדולה זו הולידו הקב״ה עלי אדמות, והחי יתן על לבו להשתמש במטרת לידתו.
זאת אומרת: ההתרכזות על החיים שהסתלקו, ועל קוצר החיים בעולם הזה, מיועדת לעורר את האדם להחשיב את החיים, ולהשתמש במתנה יקרה זו באופן הראוי.
הלכות הנובעות מאופן זה של אבלות
-
האיסור על האונן לקיים מצוות עשה,
כדי שיתרכז ויתבונן על האירוע
עיין לקמן ח״ב, סימן א׳. -
כשיש מת בכפר,
כל הנמצאים בכפר אין שואלים שלום זה לזה;
וכן בבית הקברות, כשיש מת,
אין שואלים שם בשלום.
שו״ע יו״ד שמ״ג, ב׳.