בפרק הקודם נעלנו את הדלת של הבית מאחורינו. השארנו בפנים את בני הזוג והילדים, בתקווה שהצלחנו למלא את המצברים שלהם בחום, אהבה וחיוך של קבלה.
הבית, כפי שהגדרנו, הוא המבצר – המקום שבו המסכות יורדות והאמת נחשפת.
אבל כעת, אנו מסובבים את המפתח, יורדים במדרגות ויוצאים אל הרחוב.
וברגע הזה, בדיוק על מפתן הבניין, חל שינוי דרמטי בסטטוס שלנו.
רבי ישראל סלנטר, אבי תנועת המוסר, טבע הגדרה מהפכנית שמשנה את כל ההסתכלות שלנו על יציאה מהבית:
"הפנים שלך הן רשות הרבים"
הוא הסביר: בתוך ביתך, אתה רשאי להיות עצוב, מהורהר או מכונס. זוהי "רשות היחיד" שלך.
אבל ברגע שיצאת החוצה – הפנים שלך מפסיקות להיות עניין פרטי. הן הופכות לנחלת הכלל.
אדם המהלך ברחוב בפנים זעופות וחמוצות, דומה לאדם שחופר בור באמצע הכביש או משליך פסולת ברשות הרבים.
הוא יוצר "מפגע סביבתי".
הוא מזהם את האוויר באנרגיה של כובד וייאוש.
האחריות היהודית שלנו היא לנקות את המפגע הזה, ולשתול במקומו פרחים של חיוך.
ברגע שאדם דתי – גבר עם כיפה, או אישה בלבוש צנוע – יוצא לרחוב, הוא מפסיק להיות "משה" או "רחל".
הוא הופך לסמל.
עבור האדם החילוני שחולף מולו, עבור המוכר בקיוסק ועבור הנהג באוטובוס – הוא לא רואה אדם פרטי.
הוא רואה את "היהדות". הוא רואה את "התורה". הוא רואה את "הקב"ה".
זו לא בחירה שלנו. זו פשוט המציאות.
כשאנחנו חבושים בכיפה או בכיסוי ראש, אנחנו נושאים שלט על הראש: "שגריר של בורא עולם".
בפרק זה נעסוק באחריות הכבדה הזו.
נגלה ש"בוקר טוב" אחד לשכן יכול לעשות מה שאלף דרשות לא יצליחו לעשות: לפתוח את הלב לאבינו שבשמיים.
כדי להבין את גודל העוצמה של החיוך, עלינו להסתכל תחילה על התהום.
תארו לעצמכם את התמונה הבאה:
אדם בעל חזות חרדית עומד בתור בסופרמרקט. התור ארוך, הקופאית איטית. אותו אדם מאבד סבלנות, פניו זעופות, והוא מטיח בקופאית: "נו, כמה זמן?! אין לך ידיים?".
מה קורה באותו רגע בנפשם של האנשים העומדים סביב?
הם לא אומרים לעצמם: "האיש הספציפי הזה הוא חסר סבלנות".
הם אומרים לעצמם: "תראו את הדתיים האלה. תראו את התורה שלהם. זה מה שהדת עושה לבן אדם? אם זה מה שיוצא מללמוד תורה – אני לא רוצה שום חלק בזה".
חז"ל במסכת יומא (פ"ו ע"א) מתארים זאת במילים חריפות שאין כדוגמתן:
"בזמן שאדם לומד תורה... ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה... ראו כמה מכוערים מעשיו וכמה מקולקלים דרכיו"
פנים חמוצות ברשות הרבים הן שלט פרסומת שלילי לקב"ה.
הן משדרות: "התורה היא עול מעיק".
זהו חילול השם.
אבל המטבע הזה פועל גם – וביתר שאת – לצד השני.
אותה גמרא ממשיכה ומתארת את הפסגה של עבודת ה':
"אבל מי שלומד תורה... ודיבורו בנחת עם הבריות, ומתקבל בסבר פנים יפות... מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלימדו תורה! אשרי רבו שלימדו תורה! ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקים מעשיו. עליו הכתוב אומר: ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר"
שימו לב לשלושת המרכיבים שחז"ל מזכירים:
1. דיבורו בנחת עם הבריות – לדבר בנימה שקטה, מכובדת, מכבדת
2. מתקבל בסבר פנים יפות – מקבל כל אדם בחיוך
3. נאים דרכיו, מתוקים מעשיו – ההתנהגות כולה מתוקה ונעימה
מה התוצאה?
"אשרי אביו! אשרי רבו!" – הבריות משבחים את התורה. הם רוצים להתקרב. הם מבינים שיש כאן משהו אמיתי.
ובסופו של דבר: "ישראל אשר בך אתפאר" – הקב"ה גאה בנו.
זוכרים את הסיפור מפרק 4, על הרב גלינסקי והתפוח במטוס?
הקצין שישב לידו היה עוין ומלא דעות קדומות. שום ויכוח תיאולוגי לא היה משכנע אותו.
מה שבר את החומה היה חיוך אחד, ותפוח אחד שהוצע במאור פנים.
באותו רגע, הרב גלינסקי לא היה רק "נוסע נחמד".
הוא היה שגריר של בורא עולם.
הוא גרם לקצין לחשוב: "אם התורה מייצרת אנשים כאלה, אולי יש בה משהו".
כשאדם דתי עולה לאוטובוס, מחייך לנהג ואומר לו: "בוקר טוב, תודה רבה שחיכית לי", הוא עושה באותו רגע פעולה מיסטית.
הוא גורם לנהג להרהר בתשובה.
החיוך הוא ההוכחה הטובה ביותר לאמיתות התורה, כי הוא מעיד שהתורה מעדנת את האדם והופכת אותו לרגיש ואכפתי.
הנהג רואה:
"הוא לומד תורה, והתורה הזו עושה אותו טוב יותר. אולי התורה היא אמת?"
זה לא קורה מיד. זה לא קורה בבום אחד.
אבל כל "בוקר טוב", כל "תודה רבה", כל חיוך – הם טיפה נוספת במאגר שמתמלא לאט לאט.
ויום אחד, המאגר יתמלא. והנהג יעשה את הצעד הראשון.
ישנו סיפור מפורסם על אישה חילונית מבוגרת שגרה בשכנות למנהיג הדור, הרב אלעזר מנחם מן שך זצ"ל, בבני ברק.
יום אחד שאלו אותה עיתונאים: "איך זה לגור ליד הרב שך? אתם הרי רחוקים כל כך בהשקפת עולם".
האישה חייכה ואמרה:
"אני לא יודעת מה כתוב בספרים שלו, ואני לא מבינה בפוליטיקה שלו. אבל דבר אחד אני יודעת: בכל בוקר, כשהרב יורד במדרגות והוא רואה אותי, הוא עוצר, מחייך אליי ושואל לשלומי בכזה כבוד ובכזה חום, שאני מרגישה מלכה. אם התורה שלו גורמת לו לכבד ככה אישה זקנה ופשוטה כמוני – אז התורה שלו היא אמת".
זהו כוחו של השגריר.
הרב שך לא נתן לה שיעור באמונה.
הוא פשוט היה האמונה.
אי אפשר לדבר על חיוך ברחוב בלי להזכיר את "אבי האסירים", הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל.
ר' אריה היה מהלך ברחובות ירושלים ופשוט זורח.
הייתה לו הנהגה מיוחדת במינה: הוא לא היה מחכה שאנשים יושיטו לו יד לשלום.
הוא היה מקדים להושיט את ידו, בחיוך ובחום, לכל אדם – גדול כקטן.
למה?
כדי שלא ירגישו לרגע שהם "מטריחים" את הרב, או שהם פחותים ממנו.
הושטת היד היזומה שלו אמרה: "אני רוצה בקרבתך".
השוטר הבריטי
מסופר שפעם הלך ברחוב יפו וראה שוטר בריטי (בתקופת המנדט) עומד זעוף וכועס.
הבריטים היו שנואים באותה תקופה, והשוטר היה רגיל לקבל מבטי איבה.
ר' אריה ניגש אליו, אחז בידו בחום וחייך אליו.
השוטר היה בהלם.
ר' אריה אמר לו (דרך מתורגמן): "אני רואה שאתה עומד שעות ארוכות בשמש, רחוק מהמשפחה שלך באנגליה. אני רוצה לברך אותך שתחזור הביתה לשלום".
השוטר הקשוח פרץ בבכי.
ה"אויב" נעלם, ובמקומו נשאר אדם.
לימים, אותו שוטר עזר ליהודים רבים, רק בזכות אותו חיוך של רב ירושלמי שראה בו צלם אנוש.
רבים שואלים: "איך עושים קירוב רחוקים?".
הטעות הנפוצה היא לחשוב שקירוב נעשה בוויכוחים.
"תוכיח לי שיש אלוקים", "למה אתם לא מתגייסים".
אלו ויכוחים חשובים, אבל הם שלב ב'.
אי אפשר להקשיב לאדם שאתה מרגיש שהוא מתנשא עליך.
אם אדם חילוני פוגש שכן דתי שמחייך אליו, שמזמין אותו לקפה, שמתעניין בשלומו – הלב נפתח.
החיוך הוא הגשר.
אחרי שהגשר בנוי, אפשר לעבור עליו גם עם תוכן. אבל בלי הגשר – התוכן נופל לתהום.
היא לא הורידה ממנו את העיניים.
באמצע הקמפוס האפור של האוניברסיטה, בתוך ים של סטודנטים לחוצים עם פרצופים עייפים, הוא בלט כמו שמש באמצע הלילה.
הוא לא היה רב. הוא לא לבש בגדים חגיגיים. הוא היה בסך הכל סטודנט צעיר בשם שלום.
היא חסמה את דרכו. הנשימה שלה הייתה קצרה.
"עצור," היא אמרה, והעיניים שלה סרקו כל קמט בפניו. "החיוך הזה... הוא לא הגיוני. אף אחד לא מחייך ככה סתם בבוקר של מבחנים".
הוא עצר. חייך אליה. חיוך רחב. לבבי. אמיתי.
ואז הגיע ה"בום".
"תגיד לי את האמת," היא לחשה, והתקרבה צעד אחד קרוב מדי. "במה אתה משתמש? איזה כדורים אתה לוקח?".
היא הייתה בטוחה שזה הכימיקלים. היא חיפשה "ספק" של שמחה בבית המרקחת. היא לא האמינה שבדור הזה, בלחץ הזה, אפשר פשוט... להיות שמח.
שלום הביט בה בשלווה. הוא הרגיש איך כל הפנים שלו הופכים לשלט חוצות ענק של בורא עולם.
"אני לא לוקח שום כדור. הסוד שלי הוא אמונה".
השתיקה שנפלה ביניהם הייתה רועשת יותר מכל הצעקות בקמפוס.
הוא לא נשא דרשה. הוא לא ציטט פסוקים. הוא רק עמד שם וחייך.
ובאותו רגע, היא הבינה הכל.
היא ראתה שיש אלוהים בעולם, כי רק מי שמחובר למשהו אינסופי יכול להאיר ככה.
היא התחילה לחזור. היא התחילה לדבר עם ה'. היא גילתה עולם חדש – וכל זה בגלל בחור אחד שפשוט לא הפסיק לחייך.
הסטודנט הזה היה לימים הרב שלום ארוש שליט"א.
ואת המסר מהסיפור הזה הוא לקח לעצמו לכל החיים.
הוא הבין: החיוך הוא הקידוש השם הכי חזק שיש. כי כשאתה מחייך, אתה מוכיח לכולם שטוב לך עם ה' – בלי לומר מילה אחת.
עד כה דיברנו על ה"רווח" של הקב"ה ושל הזולת. אבל יש כאן גם רווח אישי עצום, אפילו ברמה העסקית והתדמיתית.
מחקרים מודרניים (כפי שהוצגו בתוכניות על "נוירו-מרקטינג") מגלים דבר מפתיע:
אנשים שמחייכים נתפסים כאינטליגנטים יותר, מצליחים יותר ואמינים יותר.
אדם שמסתובב בפנים חמוצות משדר: "קשה לי, החיים גדולים עליי, אני בלחץ".
זהו תדר של חולשה.
לעומת זאת, אדם שמחייך, גם באמצע יום עמוס, משדר: "אני בשליטה. יש לי שפע. אני מעל הבעיות".
העולם נמשך לאנשים מצליחים.
כשאתה מחייך ברחוב או בפגישת עסקים, אתה הופך למגנט. אנשים רוצים לעשות איתך עסקים, רוצים להתקרב אליך.
החיוך הוא חליפת העסקים היוקרתית ביותר שתוכל ללבוש.
נסיים במשפט שאמר אחד מגדולי המשגיחים לתלמידיו לפני שיצאו לחופשה:
"זכרו! כשאתם בחדר שלכם, אתם מייצגים את עצמכם. כשאתם ברחוב, אתם מייצגים את 'משה קיבל תורה מסיני'. אל תזייפו את החתימה"
הפנים שלנו הן החתימה של הקב"ה בעולם.
בואו נדאג שהחתימה הזו תהיה ברורה, מאירה ומזמינה.
כי כל "בוקר טוב", כל "תודה", כל חיוך – הם לא רק פעולה אנושית.
הם קידוש השם. הם הכרזה על אמיתות התורה. הם פרסום גלוי לכבוד שמים.
וכששגריר מתנהג כמו שגריר צריך להתנהג – המלך שמח, והעולם כולו מתחיל להתקרב.