אוהב שלום ורודף שלום

התשובה: אהרן הכהן. בפרשת חוקת מסופר שהוא נפטר, אבל התאריך המדויק לא כתוב שם. התאריך מופיע דווקא באמצע פרשת מסעי, בתוך רשימת המסעות של בני ישראל — "וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר... בְּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ".

ולזה יש תוצאה נפלאה: מכיוון שפרשת מסעי תמיד נקראת בשבוע שלפני תשעה באב, יוצא שכל שנה, בדיוק בשבוע שנכנסים בו לימי בין המצרים, אנחנו נזכרים מחדש באהרן הכהן ובמידתו.

הלל הזקן אומר במשנה: "הוֵי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". דווקא בימים שבהם אנחנו מתאבלים על חורבן בית המקדש — לא אוכלים בשר, לא שותים יין, לא מתרחצים — בורא עולם דואג שניזכר במידה הזאת בדיוק.

למה? כי המטרה של כל האבל היא לזכות בבניין בית המקדש, ובית המקדש לא נבנה בלי שלום. להיות מתלמידיו של אהרן — לאהוב שלום, לרדוף שלום, לאהוב כל אדם — זה בדיוק הכלי שבו זוכים לגאולה.

הרמב"ם נהג לסיים כל אחד מספרי ה"יד החזקה" שלו במשפט של מוסר השכל. בסוף ספר זמנים הוא דן במקרה שבו יש לאדם רק נר אחד, ושבת וחנוכה חלים יחד — במה ידליק?

התשובה: נר שבת קודם — משום שלום בית, כדי שלא יהיה חושך בבית ובני הבית לא ייכשלו זה בזה. ומכאן מסיים הרמב"ם במשפט מרגש: השלום כל כך חשוב, עד שמותר אפילו למחוק את שם ה' כדי לעשות שלום בין איש לאשתו (בפרשת סוטה).

ארבע מסכתות בש"ס מסתיימות באותו פסוק בדיוק: "וכל בניך למודי ה', ורב שלום בניך". בכל אחת מהן השלום מתגלה בזווית אחרת:

וכל זה מוביל לתמונה הגדולה ביותר: בנבואת הגאולה השלמה, גם הטבע עצמו יתמלא בשלום — עד שאפילו זאב וכבש יוכלו לשבת יחד בשלווה.