פתיחה אישית לחוברת — מדוע נכתבה, ומה תרוויח מקריאתה.
נושא א:
כל אבא ואמא מכירים את הקושי: התינוק בוכה בלילה, וצריך לקום להרגיעו. לילות רבים עוברים ללא שינה מספקת — דבר מעייף, המשבש את סדר היום כולו. ה' יתברך מנסה אותנו בניסיון זה. בחוברת שלפניכם נלמד: מהו הניסיון באמת, כיצד לעמוד בו כראוי, וכמה גדול השכר לזוכה לעמוד בו כרצון ה' יתברך.
ברצוני לכתוב בקונטרס זה כמה מחשבות ומצוות נפלאות, שיכול אדם לקיים דווקא בזמן קושי. גיליתי שדברים אלו הם חידוש גדול להרבה יהודים, שלא ידעו שניתן לקיים מצוות בזמנים של טירוף דעת וקושי. ויתרה מזו — כל התורה תלויה במצוות אלו, ולפי הר"ן, גילו לנו חז"ל שהשכר על מצווה זו הוא הגדול ביותר מכל המצוות.
נושא ב:
עוד ראיתי לנכון לכתוב על חידוש גדול ומאיר עיניים: ביאור פרשת קריאת שמע, בעיקרו על פי דברי שו"ת הרשב"א המובא בחוברת, וכן כיצד ניתן לקיים את קריאת שמע הלכה למעשה בחיי היום־יום.
לאחר קריאת החוברת תבחין: ייתכן שאנו מקפידים על "קוצו של יוד" במנהגי ישראל, או על זמני קריאת שמע לשיטת המגן אברהם או הוותיקין — אך את קריאת שמע עצמה, במובן העמוק של "לקיים" ולא רק לקרוא (כדברי ר' עקיבא: "מתי יבוא מקרא זה לידי ואקיימנו") — איננו מקיימים, ולאו דווקא מתוך פשיעה חלילה, אלא מחוסר ידיעה.
בקריאת חוברת זו תרוויח שלושה דברים:
לקיים מצוות שראוי לעשות עליהן סעודת הודיה בבוקר, על שזכינו לקיימן.
הידיעה כמה חשובים מעשיך בעיני ה' יתברך — תתן לך כוח רב.
סגולה עצומה: כאשר מקיימים "וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת", זוכים "לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ" (תהלים צב, ג), כלשון התפילה: "וְתֵן שָׂכָר טוֹב לְכָל הַבּוֹטְחִים בְּשִׁמְךָ בֶּאֱמֶת".
"וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ".
— משלי לא, טו
רבונו של עולם, פתח את ליבי להבין שכל רגע קושי שאתה שולח לי — גם באמצע הלילה — הוא הזדמנות להתקרב אליך. זכני לראות בעיניים חדשות את הלילות שלי, ותן לי כוח וסבלנות ללמוד ולקיים את מה שתלמדני בחוברת זו, ותזכני לומר בבוקר "הודו לה' כי טוב" על כל מה שעברתי בלילה. אמן.
הצצה אל שרה אמנו, שגם בלילותיה לא הפסיקה מעבודת ה' — ומכאן נפתח סיפורה של החוברת כולה.
בַּמִּדְרָשׁ רַבָּה: רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ, וְהָעָם מִתְנַמְנֵם. בִּקֵּשׁ לְעוֹרְרָן, אָמַר: מַה רָאֲתָה אֶסְתֵּר שֶׁתִּמְלֹךְ עַל קכ"ז מְדִינוֹת? אֶלָּא תָּבוֹא בַּת בִּתָּהּ שֶׁל שָׂרָה, שֶׁחָיְתָה קכ"ז שָׁנִים, וְתִמְלֹךְ עַל קכ"ז מְדִינוֹת.
— מדרש רבה, אסתר
ויש להקשות: וכי זכות יש לילדה בת שנה או שנתיים, שבזכות כל שנה מחייה תמלוך על מדינה אחת?
ויש ליישב: זהו שכתוב בשבחה של שרה, בפרשת "אשת חיל": "וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ" — ולכאורה "חֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ" מיותר; מה מוסיף הוא על "טֶרֶף לְבֵיתָהּ"?
אלא כך יש לפרש: בשנותיה האחרונות קמה שרה "בעוד לילה" ולא נתנה שינה לעיניה, והשלימה בכך את שנותיה מימי קטנותה. ועל ידי כך שקמה בעוד לילה, ניתן "חֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ" — היא אסתר, שמלכה על קכ"ז מדינות אף כנגד שנות קטנותה, שהרי הושלמו בזכות אותם לילות. ולכן, אותם אנשים שביקש ר' עקיבא לעוררם מתנמנמותם — היו ההיפך הגמור מאמנו שרה, שאף בלילה לא שכב ליבה מעבודת ה'.
— חתם סופר, על בראשית פרק כג פסוק א
ובמקום אחר הוסיף החתם סופר:
"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה" וגו' — "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה". ובמדרש: יודע ה' ימי תמימים, כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים וכו'. וכבר כתבתי לעיל, שבסתם אנשי העולם לא יחשבו הלילות [כזמן עבודת ה'], כחשבונו של יצחק "פַּלְגָא דְלֵילְיָא" [מחצית הלילה] וכו' — אך הצדיק, גם בלילה, כל מעשיו לה'; אפילו רעיונותיו על משכבו ושנתו, הכל לשם ה'. ובאשת חיל, הנאמר על שרה: "וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ" — אם כן שנותיה כפולים, והיינו "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה": לשון "שני" [כפל], כי חייה כפולים, שנותיהם תמימים ולא יחסרו הלילות.
— חתם סופר, תורת משה, בראשית כג, א
שנזכה בעזרת השם, על ידי חוברת זו, גם בלילה לעבוד את ה', ונזכה לחיים כפולים — ויהיו ימינו ושנותינו תמימים לעבודת הבורא.
רבונו של עולם, כשם ששרה אמנו לא נתנה תנומה לעיניה והקדישה גם את לילותיה לעבודתך, כך זכני שגם לילותיי — גם כשהם קשים ומעייפים — יהיו לילות של קרבה אליך. תן לי לחיות "חיים כפולים", שכל רגע, יום ולילה כאחד, יהיה שנה שלמה בעבודתך. אמן.
היכרות עם שלושת סוגי המצוות שבתורה, ולמה דווקא המצוות שבלב הן הגבוהות מכולן.
הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה מִתְחַלְּקוֹת לִשְׁלוֹשָׁה סוּגִים: מִצְווֹת שֶׁבָּאֵיבָרִים, מִצְווֹת שֶׁבַּפֶּה, וּמִצְווֹת שֶׁבַּמּוֹחַ וּבַלֵּב.
וְכֵן כָּתוּב בַּתּוֹרָה: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" (דברים ל, יד).
על הפסוק "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" כתב רבנו בחיי: הכתוב מזכיר כאן שלושה דברים — הפה, הלב, והמעשה. וכל המצוות שבתורה נכללות בשלושת החלקים הללו: יש מצוות התלויות בפה, יש התלויות בלב, ויש הנעשות במעשה.
על כך דרשו חז"ל: "עַל שְׁלֹשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד: עַל הַתּוֹרָה, וְעַל הָעֲבוֹדָה, וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים" (משנה, אבות א, ב). על התורה — זהו "בְּפִיךָ"; על העבודה — זהו "בִּלְבָבְךָ", שהרי עבודה שבלב היא התפילה; ועל גמילות חסדים — זהו "לַעֲשׂתוֹ".
מכאן, שהמצוות התלויות בלב חשובות אף יותר מהמצוות התלויות בדיבור. ולכן קבעו חז"ל: "פּוֹסֵק [מפסיק את לימוד התורה] מִדִּבְרֵי תוֹרָה לִפְסֹק [כדי לומר] קְרִיאַת שְׁמַע" (בבלי, שבת יא ע"א) — שקריאת שמע, שהיא קבלת עול מלכות שמים בלב, גוברת אף על לימוד התורה. וכן אמרו על הפסוק הראשון של קריאת שמע ("שְׁמַע יִשְׂרָאֵל") שהוא "זו קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא" (בבלי, ברכות יג ע"ב) — שאף מי שראשו טרוד בענייני ציבור, אינו רשאי לוותר על קבלת עול מלכות שמים שבלב.
ומצוות הדיבור, מצדן, חשובות יותר מהמצוות הנעשות במעשה בלבד. שהרי אמרו: "גְּדוֹלָה תּוֹרָה יוֹתֵר מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן" (תנחומא, פרשת צו יד), שנאמר "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים" (ויקרא ז, לז) — שהתורה [שבפה] שקולה כנגד כל הקרבנות [שבמעשה] יחד. ומטעם זה הזכיר הכתוב "וּבִלְבָבְךָ" באמצע — כדי להראות שהוא החשוב מכל השלושה — והזכיר "לַעֲשׂתוֹ" [את המעשה] אחריו, כדבר הנמוך מבין השלושה.
מדברי רבנו בחיי עולה חידוש מרעיש: הכלל המפורסם "וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם" (משנה, פאה א, א) מתייחס רק למצוות שבמעשה — כגון הכנסת כלה וגמילות חסדים — אך לא למצוות שבלב, שהן גדולות אף מתלמוד תורה.
לדוגמה: יהודי בעל אמונה חזקה בה' יתברך, המאמין שכל מעשי ה' לטובה, אך אינו בקי בכל הש"ס — גדול ממי שבקי בכל הש"ס אך אמונתו חלשה יותר. שכן החוזק שבלב, לא היקף הידע, הוא הקובע.
ואכן, כך מבואר במפורש בגמרא:
"אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב (ישעיהו לג, יח) 'אַיֵּה סֹפֵר אַיֵּה שֹׁקֵל אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים'? — אַיֵּה סֹפֵר [היכן הוא החכם] הַסּוֹפֵר אֶת כָּל אוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אַיֵּה שׁוֹקֵל [ו]הַשּׁוֹקֵל הֵיטֵב אֶת כָּל הַקַּלִּים וְהַחֲמוּרִים שֶׁבַּתּוֹרָה, אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים — שֶׁהָיָה סוֹפֵר [פוסק] שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת בְּ'מִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר' [סוגיה עיונית ומופשטת, ללא זיקה למעשה]. אָמַר רַבִּי אַמֵּי: אַרְבַּע מֵאוֹת בָּעֲיָא [שאלות] בָּעוּ [שאלו] דּוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל בְּמִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר [והיו חריפים ובקיאים מאוד]. אָמַר רָבָא: רַבּוֹתָא [חידוש] לְמִבְעֵי בָּעֵי [יש לשאול] — בִּשְׁנֵי [בימי] דְּרַב יְהוּדָה כֻּלֵּי תְּנוּיֵי [כל לימודם] בִּנְזִיקִין [בסדר נזיקין בלבד], וַאֲנַן קָא מַתְנִינַן טוּבָא בְּעוּקְצִין [ואנו לומדים הרבה אפילו במסכת עוקצין הקשה], וְכִי הֲוָה מָטֵי רַב יְהוּדָה [וכשהיה מגיע רב יהודה] לְאִשָּׁה שֶׁכּוֹבֶשֶׁת יָרָק בִּקְדֵרָה... אָמַר: הֲוָיוֹת דְּרַב וּשְׁמוּאֵל קָא חָזֵינָא הָכָא [רואה אני כאן קושי כשל רב ושמואל] — וַאֲנַן קָא מַתְנִינַן בְּעוּקְצִין תְּלָת סְרֵי מְתִיבְתָא [ואנו לומדים במסכת עוקצין בשלוש עשרה ישיבות]. וְרַב יְהוּדָה שָׁלֵיף מְסָאנֵיהּ וְאָתָא מִטְרָא [היה חולץ נעלו כדי להתפלל על גשם, ומיד היה יורד גשם], וַאֲנַן צוְחִינַן וְלֵיכָּא דְּמַשְׁגַּח בָּן [ואנו זועקים בתפילה ואין נענים]".
— בבלי, סנהדרין קו ע"ב
הגמרא מקשה: כיצד יתכן שדורות ראשונים, שידעו פחות תורה במובן ההיקפי, זכו לכך שה' התייחס אליהם וענה לתפילתם, יותר מדורות מאוחרים הבקיאים יותר?
"אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבָּא בָּעֵי [ליבא בעי - הקב"ה מבקש דווקא לב], דִּכְתִיב: 'וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב'".
— שם, שם (שמואל א טז, ז)
כלומר: אף שיש חשיבות עצומה לתורה, יש דבר חשוב עוד יותר — מצוות שבלב: אמונה, מידות טובות, אהבת ישראל, ואהבת הבורא. ומי שיש בו את אלה, גדול יותר ממי שבקי בתורה אך חסר לו לב. וכן כתב הר"ן (דרשות הר"ן, דרוש ו).
נתבונן: בשני בתי המקדש למדו תורה, ובכל זאת נחרבו — בשל חוסר קיום המצוות שבלב.
בית המקדש הראשון חרב מחוסר לב שבין אדם למקום; בית המקדש השני חרב מחוסר לב שבין אדם לחברו.
בית ראשון:
"מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ, עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ... דָּבָר זֶה נִשְׁאַל לַחֲכָמִים וְלַנְּבִיאִים וְלֹא פֵּרְשׁוּהוּ, עַד שֶׁפֵּרְשׁוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי'. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁאֵין מְבָרְכִין בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה [שלא ברכו על התורה לפני לימודה, כלומר לא למדו מתוך תחושת חובה והתקשרות לנותן התורה, אלא כדבר של מה בכך]".
— בבלי, נדרים פא ע"א, על הפסוק בירמיה ט, יא
ומבאר הב"ח (אורח חיים סימן מז): שלא למדו כדי להתחבר לה' בליבם — לבנות לו משכן בליבם מתוך דבקות ואהבה.
בית שני:
"לֹא חָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה אֶלָּא שֶׁהָיוּ עוֹבְדֵי עֲכוּ"ם וּמְגַלֵּי עֲרָיוֹת וְשׁוֹפְכִין דָּמִים. אֲבָל בַּשֵּׁנִי, מַכִּירִין אָנוּ אוֹתָם שֶׁהָיוּ יְגֵעִים בַּתּוֹרָה וּזְהִירִין בְּמִצְווֹת וּבְמַעַשְׂרוֹת, וְכָל וֶסֶת טוֹבָה [הנהגה נאותה] הָיְתָה בָּהֶן — אֶלָּא שֶׁהָיוּ אוֹהֲבִין אֶת הַמָּמוֹן וְשׂוֹנְאִין אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ שִׂנְאַת חִנָּם".
— ירושלמי, יומא פרק א הלכה א
וקשה שנאת חינם, שהיא שקולה כנגד עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים גם יחד — חוסר אהבת ישראל הוא שהחריב את בית המקדש השני.
למדנו מכאן: עד כמה חשוב לה' יתברך המצוות שבלב, שכאשר הם חסרים — למרות שלומדים תורה ומקיימים מצוות — העיקר חסר, וסופו חורבן.
שאלה: כיצד מקיימים מצוות בלב — וכי אדם יכול לצוות על ליבו "הרגש כך וכך"?
תשובה: על ידי מחשבה. כאשר אדם חוזר ומעלה במחשבתו רעיונות מסוימים, הם משפיעים לאט־לאט על ליבו, ובכך הוא מקיים את המצווה שבלב.
כל פעם שאדם בוחר להעביר בראשו מחשבות שה' חפץ בהן, הוא מקיים בכך מצווה. יסוד גדול הוא בעבודת ה': כשם שאדם מקיים מצוות באיברים ומצוות בפה, כך הוא מקיים מצוות במחשבה.
בשולחן ערוך מפורטות הלכות של מעשה — למשל, כיצד להוציא עצם מדג בשבת. בספר חפץ חיים מפורטות הלכות של דיבור — מה מותר לומר ומה אסור. וכשם שיש הלכות מעשה והלכות דיבור, כך יש גם הלכות מחשבה: מה מותר לחשוב, מה אסור לחשוב, ומה מצווה לחשוב.
וכשם שיש הבדל בין הלכה בשבת להלכה בחול, ובין דיבור לתועלת לדיבור שלא לתועלת, כך גם בהלכות מחשבה יש חילוקים — מתי חובה לחשוב מחשבה מסוימת, ומתי היא רשות.
היכן כתובים הלכות מחשבה?
חלק קטן מהן כתוב בשולחן ערוך, ורובן פזורות בספרי המוסר השונים. בחוברת זו ננסה ללמוד את הלכות המחשבה שהתורה מלמדת אותנו — במיוחד לרגע שבו התינוק בוכה בלילה.
וכך כתב הרמב"ם בספר המצוות (מצוות עשה ג):
"שֶׁצִּוָּנוּ בְּאַהֲבָתוֹ יִתְעַלֶּה, וְזֶה שֶׁנַּחְשֹׁב וְנִתְבּוֹנֵן בְּמִצְוֹתָיו וּמַאֲמָרָיו וּפְעֻלּוֹתָיו עַד שֶׁנַּשִּׂיגֵהוּ וְנֵהָנֶה בְּהַשָּׂגָתוֹ בְּתַכְלִית הַהֲנָאָה, וְזוֹ הִיא הָאַהֲבָה הַמְּחֻיֶּבֶת... שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה מַכִּיר אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם".
— רמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה ג
למדנו מדברי הרמב"ם: שמצוות שבלב קונים על ידי מחשבה והתבוננות.
וְדַע! שמצוות אלו שבמחשבה גדולות הרבה יותר ממצוות שבפה (תורה ותפילה) ובאברים (תפילין, חסד) — שכן ככל שהמעשה נעשה באבר גבוה יותר באדם, כך הוא נעלה יותר. ועוד: במצוות אלו יש מעלה נוספת, מפני שהן נסתרות — איש אינו יודע מה חשבת בהן. ועליהן נאמר "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ" (דברים כט, כח), שרק ה' יודע אותן, ובהן מקיימים "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו, ח).
שאלה: לפי מה שלמדנו, שמצוות שבלב קונים על ידי מחשבה — מדוע קראה להן התורה "מצוות שבלב", ולא "מצוות שבמחשבה"?
תשובה: שתי תשובות בדבר.
ראשית: לו קראה להן התורה "מצוות שבמחשבה", היה אדם מסתפק במחשבה קלה, חטופה, ללא התבוננות עמוקה. אך התורה אומרת: עליך לדאוג שיהיה לך לב של אמונה ואהבה — אהבת ה' ואהבת ישראל — ולשם כך דרושות מחשבות חזקות, וכלשון הרמב"ם: לחשוב, להתבונן, להשיג, ליהנות.
שנית: אילו נקראו "מצוות שבמחשבה", היה אדם עלול לחשוב שדי במחשבה בודדת פעם בחודש, וכבר יצא ידי חובה. אך התורה אומרת: צריך לך לב — וכל עוד אדם מרגיש שחסר לו בלב, עליו להמשיך ולחשוב, שוב ושוב.
וניתן לראות את כל מה שלמדנו בפסוק: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" (דברים ד, לט). "וְיָדַעְתָּ" — זו מחשבה והתבוננות ראשונית; ו"הֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" — מלמד כמה מחשבות נוספות דרושות, עד שהדבר יחקק בלב ממש.
שלושה סוגי מצוות יש: מעשה, דיבור, ומחשבה — לב.
מעלת המצוות שבלב גדולה מכולם.
מצוות שבלב קונים על ידי מחשבה חזקה.
כל אימת שאדם מעביר במוחו מחשבות שה' רוצה בהן, הוא מקיים מצווה.
בנושאים אלו האריכו בספרים: תנה בני לבך לי; פסוקי קרבת ה' (להשיג בחנויות יפה נוף); מישרים אהבוך – הלכות אהבת ה' (להשיג — 02-5635380).
בפרקים הבאים נעסוק:
א. מהן המחשבות שמצווה לחשוב כאשר התינוק בוכה באמצע הלילה?
ב. היכן מחשבות אלו כתובות בתורה?
ג. והאם זו חובה או רשות?
אבא שבשמים, למדתני שגם כשאין בפי מילים ואין בידי מעשה, יש בליבי עולם ומלואו שיכול לעבוד אותך. זכני שדווקא ברגעי הלילה השקטים, כשאני לבד עם מחשבותיי, אדע לכוון את ליבי אליך, ותביא אותי מהתבוננות להשגה, ומהשגה לאהבה אמיתית. אמן.
צלילה עמוקה לפסוק "שמע ישראל", ולביאור הרשב"א על תכליתה האמיתית של קריאת שמע.
אנו אומרים בכל יום, פעמיים ביום לפחות, את פסוק היסוד של האמונה:
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד".
ננסה להתבונן: מה מלמד אותנו פסוק זה הלכה למעשה? ואילו מחשבות עלינו ללמוד ממנו?
"עוֹד שָׁאַלְתָּ, לְבָאֵר לְךָ עִנְיַן פָּרָשַׁת קְרִיאַת שְׁמַע: כְּבָר אָמַרְתִּי שֶׁאֵין לָנוּ עֵסֶק בַּנִּסְתָּרוֹת. וּבֶאֱמֶת יֵשׁ לְכָל בַּעַל דֵּעָה לָדַעַת כִּי הִיא פָּרָשָׁה מְיֻחֶדֶת לָנוּ, כּוֹלֶלֶת הַיִּחוּד וְהָאֱמוּנָה... וְאָמְנָם יֵשׁ לָנוּ רְשׁוּת לְהִתְבּוֹנֵן בְּפַשְׁטֵי הַדְּבָרִים... וַאֲנִי אוֹמַר וְאַגִּיד לְךָ גַּם בָּזֶה, עִנְיָנִים עָלוּ בְלִבִּי מִפְּשַׁט הָעִנְיָן שֶׁנִּצְטָרֵךְ לְכַוֵּן אֵלֶיהָ בִּשְׁעַת הַקְּרִיאָה, וְהוּא...
וְאַחַר שֶׁנָּבֹא מִתּוֹךְ הַשְּׁמִיעָה אֶל הַחֲקִירָה, בֶּאֱמֶת תְּבִיאֵנוּ הַחֲקִירָה וְתַכְרִיחֵנוּ הֶכְרֵחַ אֲמִתִּי לְקַבֵּל וּלְהַאֲמִין כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ נִמְצָא, וְכֵן הוּא מַשְׁגִּיחַ עַל פְּרָטֵי מַעֲשֵׂינוּ — וְהוּא אָמְרוֹ 'אֱלֹהֵינוּ', שִׁלְטוֹן אֱלוֹהוּת מַנְהִיג וְדַיָּן... וּלְפִי שֶׁהַמִּתְפַלְסְפִים מִשְׁתַּבְּשִׁין וְגוֹזְרִין שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ אֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ בַּפְּרָטִים הַתַּחְתּוֹנִים... עַל כֵּן אָמַר 'אֱלֹהֵינוּ', כִּי הוּא מַשְׁגִּיחַ בָּנוּ. וּמִצְטָרֵף לָזֶה שֶׁהוּא מַנְהִיגֵנוּ, וְלֹא כּוֹכָב וְלֹא מַזָּל וְלֹא שַׂר מִשָּׂרֵי מַעְלָה, רַק הוּא יִתְבָּרַךְ. וְשֶׁהוּא הִבְדִּילָנוּ לִשְׁמוֹ וּלְקָחָנוּ לְחֶלְקוֹ... וּשְׁהוּא יִתְבָּרַךְ אֶחָד וְאֵין עוֹד. וּכְבָר בֵּאַר כָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ בְּאָמְרוֹ 'וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים...' — 'וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם' כּוֹלֵל הַלִּמּוּד וְהַשְּׁמִיעָה, וְ'הֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ' עַל הַחֲקִירָה — כִּי הַחֲקִירָה תָּבִיא לָדַעַת שֶׁאֵין עוֹד זוּלָתוֹ אָדוֹן בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתַּחַת אֵין עוֹד".
— שו"ת הרשב"א, חלק ה, סימן נה
לסיכום: הרשב"א מסביר שהמילים "ה' אֱלֹקֵינוּ" מלמדות אותנו שלושה דברים:
א. ה' יתברך משגיח על מעשי ידינו.
ב. הוא בעצמו משגיח — ולא שר או מלאך.
ג. אנחנו העם הנבחר, שהבדילנו לשמו ולקחנו לחלקו.
וכשאנו אומרים שה' משגיח, אין הכוונה שהוא משגיח רק באופן כללי, אלא משגיח באופן פרטי על כל מקרה ומקרה. וממילא, אם קורה לאדם שהתינוק בוכה בלילה — עליו להכיר שגם זה מושגח מאת ה'.
וכאשר יהודי זוכה להעביר במחשבתו מחשבה זו — שאין זה "מקרה" (אותיות "מה' קרה") אלא מאת ה' לבדו — הוא זוכה לקיים מצוות עשה דאורייתא: מצוות האמונה, הכתובה בקריאת שמע.
(א) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר:
(ב) אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
(ג) לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:
— שמות פרק כ, שתי הדברות הראשונות
את הדברה "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ" מבאר בעל ה"חינוך" (מצווה כה): מצווה זו כוללת להאמין שיש אלוה אחד בעולם, שהמציא כל הנמצאות, ושמחפצו ורצונו הוא כל מה שהיה, שהווה, ושיהיה; ושהוא הוציאנו ממצרים ונתן לנו את התורה — כלומר, תדעו ותאמינו שיש לעולם אלוה המשגיח, שהרי הוצאתיך מארץ מצרים (ואז ראיתם שאני שולט בכל הבריאה).
וכן כתב הרמב"ם, ב"אני מאמין" הראשון: "וְהוּא עָשָׂה וְעוֹשֶׂה וְיַעֲשֶׂה לְכָל הַמַּעֲשִׂים".
ואת "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" מבארים חז"ל: שנאמין שאין לשום נברא בבריאה כוח לעשות דבר בלתי רצונו של ה'. וכדברי הרמב"ן (סוף פרשת בא): "אֵין לָאָדָם חֵלֶק בְּתוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עַד שֶׁנַּאֲמִין בְּכָל דְּבָרֵינוּ וּמִקְרֵינוּ שֶׁכֻּלָּם נִסִּים, אֵין בָּהֶם טֶבַע וּמִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם".
מכאן: אדם המתרגז חלילה על ילדו הבוכה — עלול לעבור על לאו מעשרת הדיברות, שהרי בכעסו הוא מניח שיש עוד כוח בעולם לעשות דברים, למרות שה' לא גזר כן. וכך כתוב באגרת הקודש שבספר התניא:
"אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲכוּ"ם וְכוּ'. וְהַטַּעַם מוּבָן לְיוֹדְעֵי בִינָה, לְפִי שֶׁבְּעֵת כַּעֲסוֹ נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ הָאֱמוּנָה — כִּי אִלּוּ הָיָה מַאֲמִין שֶׁמֵּאֵת ה' הָיְתָה זֹאת לוֹ, לֹא הָיָה בְּכַעַס כְּלָל... [ואף שהמזיק נענש על בחירתו הרעה בדין שמים ובדין אדם,] עַל הַנִּזָּק כְּבָר נִגְזַר מִן הַשָּׁמַיִם וְהַרְבֵּה שְׁלוּחִים לַמָּקוֹם — וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה זוֹ מַמָּשׁ שֶׁמַּכֵּהוּ אוֹ מְקַלְּלוֹ, מִתְלַבֵּשׁ בּוֹ כֹּחַ ה' וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרַךְ הַמְּחַיֵּהוּ וּמְקַיְּמוֹ".
— ספר התניא, אגרת הקודש, פרק כה
לא ניתן לקנות מחשבות אלו בלב ביום אחד. אך אם בכל מקרה שיקרה, יעביר האדם במחשבתו את שלוש הנקודות הבאות — א. ה' משגיח על הכול. ב. אין נברא שעושה דבר בלתי רצונו. ג. הכול מאת ה' — במשך הזמן יקנה אותן בליבו, ובכך יזכה למצוות האמונה והביטחון.
"וּפִרְטֵי אֱמוּנָה זוֹ הֵם שְׁנַיִם, וּזְכָרָם הַכָּתוּב כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר 'אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ'. 'כִּי ה'' — וְהוּא שֵׁם הַוָיָ"ה, שֶׁמַּשְׁמָעוּתוֹ הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה, מַזְהִיר לְהַאֲמִין עַל הֱיוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ נִצְחִי... 'וֵאלֹקֶיךָ' — וְהוּא שֵׁם אֱלֹקִים, שֶׁבֵּאוּרוֹ מַנְהִיג וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם, שֶׁבְּכָל כֹּחוֹתָיו מַנְהִיג עוֹלָמוֹ, וּלְהַאֲמִין שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ מַשְׁגִּיחַ בְּכָל פְּרָטֵי הַיְּצוּר... וּבֵאֵר זֶה הַכָּתוּב בְּמַה שֶּׁאָמַר אַחַר כָּךְ 'אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם' — לְרַאֲיָה וּלְמוֹפֵת שֶׁאָנֹכִי אֱלֹקֶיךָ מַנְהִיגְךָ וּמַשְׁגִּיחֲךָ".
— ר' צדוק הכהן מלובלין, ספר הזכרונות
המשנה ברורה (סימן סא, ס"ק ב) מביא בשם אליהו רבה ובשם הכלבו, המבוסס על הירושלמי (סוף פרק א דברכות), שבקריאת שמע רמוזים עשרת הדיברות: ב"ה' אֱלֹקֵינוּ" רמוז "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ"; וב"ה' אֶחָד" רמוז הדיבור "לֹא יִהְיֶה לְךָ".
לאחר שלמדנו את ביאור שתי הדברות הראשונות, נבין טוב יותר את ביאור "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל":
"ה' אֱלֹקֵינוּ" — כנגד "אָנֹכִי ה'" (שנאמין שהוא משגיח). "ה' אֶחָד" — כנגד "לֹא יִהְיֶה" (שאין לשום נברא כוח בלא רצונו).
מה נוסף ב"ה' אחד" יותר ממה שכבר למדנו מ"ה' אלוקינו"?
תשובה: מ"ה' אֱלֹקֵינוּ" למדנו שהוא משגיח — אך עדיין אפשר לחשוב שהוא כמנהל בנק, שאמנם מנהל את הכול, אך בפועל כל פקיד עושה כרצונו, ואין המנהל בודק כל רגע את מעשה כל פקיד. לכן אנו אומרים "ה' אֶחָד" — שהוא נמצא בכל רגע אצל כל אדם, ואין מעשה אחד שנעשה אלא ברצונו. (עיין על כך בחוברת "פסוקי קרבת ה'".)
יש לדעת דבר נפלא: יש לקרוא קריאת שמע, ויש לקיים אותה — ומעלת המקיים אינה ניתנת להשוואה למעלת הקורא בלבד. כפי שראינו: ר' עקיבא, בכל יום שקרא קריאת שמע, היה מצפה ומייחל למתי יזכה לקיים אותה.
לכן: בכל פעם שמצערים אותך, ואתה זוכר שהכול מאיתו יתברך — דע: עתה קיימת את קריאת שמע, וזה שווה הרבה יותר מקריאתה בלבד.
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" הוא כנגד שתי הדיברות הראשונות.
"ה' אֱלֹקֵינוּ" כנגד "אָנֹכִי ה'" — להאמין שה' משגיח על הכול.
"ה' אֶחָד" כנגד "לֹא יִהְיֶה" — להאמין שאין לשום נברא כוח בלא רצונו.
מי שעומד בניסיון, ומעביר במחשבתו את הדברים הללו — זוכה לקיים את קריאת שמע, וזה גדול לאין ערוך מקריאתה בלבד.
התינוק בוכה באמצע הלילה. אתה נזכר במה שלמדת, ומעביר במחשבה:
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (תפנים ללבך, יהודי יקר!), "ה' אֱלֹקֵינוּ" (אבינו היקר משגיח על הכול),
"ה' אֶחָד" (אין דבר שנעשה אלא שהוא בעצמו רוצה בכך עכשיו).
זכית לקיים את שתי הדברות הראשונות שניתנו מאת ה' יתברך בעצמו — את מצוות קריאת שמע, שאנו קוראים פעמיים בכל יום, מניחים בתפילין על היד ועל הראש, וכותבים בכל פתחי ביתנו: כל אלה אמצעים, שנזכה שהדברים ייכנסו ללבנו — וזו תכלית כל המצוות, כדברי הרמב"ן (סוף פרשת בא), שכוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו.
אבל אם קמת לתינוק באמצע הלילה ללא כל מחשבה על בורא עולם — הפסדת לקיים את שתי הדברות הראשונות שניתנו מאת ה', הפסדת את מצוות קריאת שמע. וכשתעבור ליד המזוזה, היא תשאל אותך: האם תלית אותי לקישוט על הקיר, או כדי להפנים אותי בליבך? ומה תאמר לתפילין מחר, אחד כנגד הלב ואחד כנגד המוח — והיכן הלב והמוח שלך?
זכור! כל פעם שהתינוק בוכה באמצע הלילה, זוהי הזדמנות לקיים כמות עצומה של מצוות, והזדמנות נפלאה לקנות את האמונה ללב — שזו תכלית כל עבודת ה'.
ה' אלוקינו ה' אחד, זכני שקריאת שמע שלי לא תישאר רק מילים על שפתיי, אלא תחדור לליבי ותעצב את חיי. תן לי לחיות מתוך אמונה שלמה באחדותך בכל מצב, גם כשקשה להבין את דרכיך, ותזכני להגיע ליום שבו אקיים באמת את שתי הדברות הראשונות באהבה ובשמחה. אמן.
מהי מצוות אהבת ה', ומדוע היא חובה נפרדת מעצם האמונה בו יתברך.
לאחר שהאדם זוכה להאמין שהכול מאת ה', עלולה להתעורר בו התמרמרות כלפי ההנהגה שבחר בורא עולם להנהיגו: "למה עשה לי ה' את זה? הרי אני אדם טוב, ולא מגיע לי." לשם כך באה מצווה נוספת וחשובה מאוד:
מצוות עשה זו נכתבה בתורה הקדושה שלוש עשרה פעם, ואנו קוראים אותה בקריאת שמע מיד לאחר מצוות האמונה (בפסוק "שמע ישראל"). מצוות אהבת ה' גדולה במיוחד: היא תחילת קיום המצוות, והיא גם תכליתן.
"רָאוּי לְךָ, אָחִי, שֶׁתָּבִין וְתֵדַע, כִּי כָּל מַה שֶּׁקָּדַם לָנוּ זִכְרוֹ בַּסֵּפֶר הַזֶּה מֵחוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת וְהַמִּדּוֹת וְנִדְבַת הַנְּפָשׁוֹת — הֵן מַעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת אֶל הָעִנְיָן הָעֶלְיוֹן הַזֶּה [אהבת ה']... אֵין מַדְרֵגָה לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ וְלֹא אַחֲרָיו. וּמִפְּנֵי זֶה סְמָכוֹ הַנָּבִיא עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בְּמִשְׁנֵה־תוֹרָה, לַיִּחוּד — בְּאָמְרוֹ 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד, וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ'".
— חובות הלבבות, שער עשירי (שער אהבת ה'), פתיחה
מצווה זו ניתן לקיים על ידי מחשבות מסוימות במשך כל היום (עיין בספרים "מישרים אהבוך" ו"בשמחה ובטוב לבב" חלק ב), ואין חובה קבועה לחשוב עליה בזמן מסוים. אולם יש זמנים שבהם קיומה חובה גמורה — פירוש: חובה לחשוב מחשבות של אהבת ה'. אחד הזמנים הללו הוא כאשר התינוק בוכה באמצע הלילה, כפי שנלמד להלן.
"חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ'. בְּכָל לְבָבְךָ — בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע. וּבְכָל נַפְשְׁךָ — אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ. וּבְכָל מְאֹדֶךָ — בְּכָל מָמוֹנְךָ. דָּבָר אַחֵר, בְּכָל מְאֹדֶךָ — בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לָךְ, הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד".
— משנה, ברכות פרק ט משנה ה
ביאור הדרשה: לחז"ל היה קשה — מדוע כתוב "בְּכָל מְאֹדֶךָ" ולא "בְּכָל נְכָסֶיךָ"? ועוד קשה: לאחר שכבר ציוותה התורה "בְּכָל נַפְשְׁךָ", אפילו נוטל את נפשך — לשם מה הוסיפה "בְּכָל מְאֹדֶךָ", שנראה קל יותר?
מכאן דרשו חז"ל: "בְּכָל מְאֹדֶךָ" — לשון מדידה: כל מידה ומידה שה' נוהג בך, יש חובה להודות לו מאוד־מאוד. (ולפי זה, המילה "מְאֹדֶךָ" נדרשת בשני פנים: לשון מדידה, ולשון "מאוד".)
והגמרא (ברכות ס ע"ב) מקשה עוד:
"מַאי 'חַיָּב לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה'? אִילֵימָא כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה 'הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב', כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הָרָעָה 'הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב'? וְהָתְנַן: עַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת אוֹמֵר 'הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב', עַל בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת אוֹמֵר 'בָּרוּךְ דַּיָּן הָאֱמֶת'?! אָמַר רָבָא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְקַבּוּלִינְהוּ בְּשִׂמְחָה... אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, וְכֵן תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רָגִיל לוֹמַר: כֹּל דְּעָבֵיד רַחֲמָנָא לְטָב עָבֵיד [כל מה שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה]".
— בבלי, ברכות ס ע"ב
ונפסק להלכה בשולחן ערוך (סימן רכב, סעיף ג): "חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה בְּדַעַת שְׁלֵמָה וּבְנֶפֶשׁ חָפֵצָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרֵךְ בְּשִׂמְחָה עַל הַטּוֹבָה".
למדנו: אף שמצוות אהבת ה' אין לה זמני חיוב קבועים, כאשר קורה לאדם טובה — חובה עליו לעורר בעצמו רגשי הכרת הטוב ואהבת ה'; וכאשר קורה לו רעה — חובה עליו לעורר את המחשבה שה' אוהב אותו ועושה הכול לטובתו.
בכל פעם שקורה לאדם דבר מצער — כגון שהתינוק בוכה בלילה — וזכה להאמין שזה מאת ה', יוסיף וידע: ה' אוהב אותו מאוד, אף יותר משהוא אוהב את עצמו; ואם ה' עשה לו כך, זה לטובתו. וכפי שנאמר: "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (דברים ח, ה) — כלומר: דע ותאמין שה' מייסר אותנו מחמת אהבתו אלינו, ולא מחמת שנאה חלילה.
וכמשל הילד הנלקח על ידי אמו לרופא־שיניים לסתום חור בשן: הילד בטוח שהרופא שונא אותו, ושאמו כועסת עליו — מחמת חוסר שכלו. כך אדם צריך לדעת: ה' רק מחפש טובתו, ומה שאינו מבין — מחמת חוסר שכלו הוא. (הפער בין ילד קטן לאדם מבוגר קטן לאין שיעור מהפער בינינו לבין ה' יתברך, ומה פלא שאיננו מבינים את דרכיו.)
לסיכום: כאשר קורה דבר לא רצוי, מצווה מהתורה להעביר במחשבתו (לפחות, וראוי גם בפיו) שתי מחשבות:
"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" — הכול מאת ה'.
"ואהבת את ה'" — ה' אוהב אותי ועושה רק מה שטוב לי.
וראוי לאדם לומר בפיו, בכל פעם:
"אני מאמין שיש לי אבא, שהוא בעל הבית על כל הבריאה, וכל מה שקורה בעולם הוא רק ממנו יתברך. הוא אוהב אותי מאוד, וחושב רק להיטיב. ואם קרה לי כך — ודאי שזה טוב. מודה אני לך, אבא אוהב:
א. על שזיכית אותי עכשיו לקיים מצוות אמונה ומצוות אהבת ה' — שהן תכלית האדם בעולם הזה.
ב. על שעשית עימי דבר שנראה בעיניי כמצער, שהוא באמת דבר טוב."
רבונו של עולם, זכני לאהוב אותך לא רק בזמנים הטובים אלא גם ברגעי הקושי, ולדעת שגם אז אתה עמי ומנהיג אותי בחסד. תן לי לב שיודע לברך גם על הרע מתוך אמונה שהכול לטובה, ותוליכני מאהבה נסתרת בליבי לאהבה גלויה בכל מעשיי. אמן.
סיפורו של ר' עקיבא, שחיכה כל ימיו לזכות לקיים "ובכל נפשך" — ומה זה מלמד אותנו.
"בְּשָׁעָה שֶׁהוֹצִיאוּ אֶת רַבִּי עֲקִיבָא לַהֲרִיגָה, זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע הָיָה, וְהָיוּ סוֹרְקִים אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמַסְרְקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וְהָיָה מְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּנוּ, עַד כָּאן?! אָמַר לָהֶם: כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל פָּסוּק זֶה — 'בְּכָל נַפְשְׁךָ', אֲפִלּוּ נוֹטֵל אֶת נִשְׁמָתְךָ — אָמַרְתִּי: מָתַי יָבוֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּמֶנּוּ? וְעַכְשָׁיו שֶׁבָּא לְיָדִי, לֹא אֲקַיְּמֶנּוּ?! הָיָה מַאֲרִיךְ בְּ'אֶחָד' עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ בְּ'אֶחָד'. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אַשְׁרֶיךָ רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתְךָ בְּ'אֶחָד'".
— בבלי, ברכות סא ע"ב
ר' עקיבא זכה לקרוא בכל יום קריאת שמע, וכשהגיע ל"בְּכָל נַפְשְׁךָ" קיבל על עצמו למסור את נפשו לבורא עולם. ואף על פי כן הרגיש שחסרה לו מעלה עצומה — לקיים, ולא רק לקבל על עצמו. לכן חיכה וציפה כל ימיו, מתי כבר לא רק יקרא את "בְּכָל נַפְשְׁךָ", אלא גם יקיים זאת בפועל.
כל יהודי צריך להרגיש כך: בקריאת שמע אני קורא "בְּכָל מְאֹדֶךָ" — בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, הווי מודה לו במאוד־מאוד. מתי אזכה לקיים את זה בפועל ובשמחה?
וכבר אמרו שהרבה פעמים יותר קל למות על קידוש ה' מאשר לחיות על קידוש ה' — כלומר, ייתכן שהמעלה של לזכור בחיי היום־יום שהכול מאת ה' גדולה יותר ממסירות נפש חד־פעמית.
שאלו אותו תלמידיו: "רבינו, עד כאן?"
צריך להבין: מה בדיוק שאלו התלמידים — וכי לא ידעו את דין "בְּכָל נַפְשְׁךָ"? ומה בדיוק ענה להם ר' עקיבא?
התלמידים לא שאלו על עצם קיום הדין, אלא: כיצד ניתן להגיע לדרגה כזו, שגם בשעה שסורקים את בשרך אתה מסוגל לקרוא קריאת שמע ולקבל עול מלכות שמים בשמחה ובאהבה?
ענה להם ר' עקיבא: "כל ימי הייתי מצטער" — הדבר אינו מגיע ברגע אחד. הכנות רבות עשיתי כדי להגיע לרגע זה; בכל יום חיכיתי מתי אזכה לקיים את הדבר כראוי, ולכן עכשיו אין הדבר קשה כלל.
ומכאן למדנו יסוד גדול: כיצד קונים את הכוח לעמוד בניסיונות? על ידי הכנה מראש — שאדם מתכנן כיצד ינהג כאשר יגיע לידי ניסיון (והארכנו בכך בפרק ז).
מדוע רצה ר' עקיבא למות — ומדוע לא ביקש להמשיך וללמד עוד תלמידים?
תשובה: האדם בא לעולם כדי להכיר את מידותיו של הבורא, ובעיקר את מידת רחמיו. עיקר המעלה בהכרת מידת הרחמים אינה כאשר הכול טוב לך, אלא כאשר ה' נוהג במידה הנראית כמידת הדין והאכזריות — ואתה אינו זז מאמונתך, ומאמין שה' אחד תמיד רק טוב. בכך מגיע האדם לשיא הפסגה הנדרשת ממנו, ורק כך עושה נחת רוח ליוצרו באופן המושלם ביותר.
"יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע בְּאֵימָה וְיִרְאָה... שֶׁיְּכַוֵּן בְּשָׁעָה שֶׁהוּא קוֹרֵא אֶת שְׁמַע, לְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם לִהְיוֹת נֶהֱרָג עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם הַמְיֻחָד — דְּזֶהוּ 'בְּכָל נַפְשְׁךָ', אֲפִלּוּ נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ".
— משנה ברורה, סימן סא ס"ק ג
"יְכַוֵּן 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל', רוֹצֶה לוֹמַר: קַבְּלוּ עֲלֵיכֶם — ה' שֶׁהוּא אֱלֹהֵינוּ, שֶׁאָנוּ מַאֲמִינִים בּוֹ, הוּא ה' אֶחָד בְּכָל הָעוֹלָמוֹת... וְטוֹב שֶׁיְּכַוֵּן גַּם כֵּן שֶׁהוּא מוֹסֵר עַצְמוֹ לַהֲרִיגָה בִּשְׁבִיל אֱמוּנָה זוֹ, וִידַמֶּה בְּדַעְתּוֹ כְּאִלּוּ הוּא נִשְׂרָף עַכְשָׁו עַל קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ".
— חיי אדם, חלק א, כלל כא, סעיף יא
מצווה לכוון בשעה שקורא "אֶחָד", או מיד לאחר מכן, שמסכים למסור נפשו על קידוש השם — ואם לא הספיק, יכוון כך במילים "בְּכָל נַפְשְׁךָ".
ראוי לכוון במילים "בְּכָל מְאֹדֶךָ" לקבל על עצמו, שכל מה שיבוא עליו (כגון שהתינוק יבכה בלילה) יקבל באהבה ובשמחה.
דרגה גבוהה מזו היא לא רק לקבל על עצמו דברים אלו, אלא גם לזכות לקיימם בפועל — ולכן צדיקים מחכים מתי יזכו לקיים מצוות אלו.
ר' עקיבא לימד את תלמידיו: כדי לזכות לקיים מצוות אלו בשמחה, יש להכין עצמו לכך מראש.
דרגה זו — לקבל בשמחה ובאהבה את רצון הבורא — כה גדולה, עד שר' עקיבא סבר שעדיף לו למות ולהפסיד את לימוד התורה לתלמידיו, ובלבד שיזכה לדרגה נפלאה זו.
רבונו של עולם, כשם שר' עקיבא חיכה כל חייו לרגע שבו יוכל למסור נפשו באהבתך, זכני שגם אני אחכה בציפייה, ולא בתלונה, לרגעים שבהם אתה נותן לי הזדמנות לעבוד אותך במסירות. תן לי לומר באמת ובשמחה "עתה זכיתי לקיים", בכל פעם שאתה שולח לי אתגר. אמן.
חידוש נפלא על היכולת לשמוח דווקא ברגעים הקשים, מתוך יסודות "נהפוכו" ביהדות.
המשנה קובעת: "חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה בְּדַעַת שְׁלֵמָה וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרֵךְ בְּשִׂמְחָה עַל הַטּוֹבָה" (שולחן ערוך, אורח חיים רכב, ג; מקורו בטור). המקובל, כפי שמבאר המשנה ברורה, הוא שיש לברך על הרעה כמו על הטובה מפני שה' עושה רק טוב.
אך רבנו הטור חידש טעם נוסף לשמחה, שהובא בשולחן ערוך: מאחר שכאשר קורה לאדם רעה הוא זוכה לקיים בכך הרבה מצוות — כפי שראינו לעיל — האדם שמח לא ביסורים עצמם, אלא בכך שזיכה אותו ה' יתברך בהרבה מצוות. וזו לשון הטור: "כִּי הָרָעָה לְעוֹבְדֵי הַשֵּׁם הִיא שִׂמְחָתָם וְטוֹבָתָם, כֵּיוָן שֶׁמְּקַבֵּל מֵאַהֲבָה מַה שֶּׁגָּזַר עָלָיו הַשֵּׁם, נִמְצָא שֶׁבְּקַבָּלַת רָעָה זוֹ הוּא עוֹבֵד אֶת הַשֵּׁם — שֶׁהִיא [עבודת ה', המצוות] שִׂמְחָה לוֹ" (וכן כתב במכתב מאליהו, חלק ה, עמוד רפד).
וכיצד לא ישמח יהודי, שהוא זוכה לקיים דווקא ברגע הקשה את שתי הדיברות ששמע מפי ה' בעצמו, ואת מצוות "שמע ישראל" ו"ואהבת"?
ומדברי הר"ן (דרוש שישי) משמע, שמה שאומרת הגמרא — "בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה'" (בבלי, מכות כד ע"א) — כוונתה שהשכר על מצוות האמונה גדול מכל שאר המצוות, ושזו המצווה שהכי כדאי לאדם להתחזק בה מכל מצוות התורה. נמצא: הזוכה להאמין שגם התינוק המעירו בעוד לילה — הוא מאת ה', ולטובה — זכה למצווה הגדולה ביותר, וכיצד לא ישמח.
מבואר במסילת ישרים: יהודי בעל מעלה מפנים לעצמו, שהמצוות שבמחשבה הן הגדולות ביותר שיש לאדם, והמצווה הגדולה מכולן היא לחשוב "אני אוהב את ה', וה' אוהב אותי". והיות שכאשר רע לאדם קשה לו יותר לחשוב כך — נמצא שדווקא אז, אם למרות הקושי העביר במחשבתו שה' אוהב אותו ועושה איתו רק טוב, קיים מצווה גדולה במיוחד. לכן הוא שמח מאוד. נמצא שיש "ונהפוך הוא" כל השנה: כשרע לך — זה הכי טוב לך.
"אַךְ בַּעֲלֵי הַדֵּעָה הָאֲמִתִּית אֵינָם צְרִיכִים אֲפִלּוּ לַטַּעַם הַזֶּה, כִּי הֲרֵי אֵין לָהֶם לְכַוֵּן עַצְמָם כְּלָל, אֶלָּא כָּל תְּפִלָּתָם לְהַגְדִּיל כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ, וְלַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו. וְכָל מַה שֶּׁיִּתְגַּבְּרוּ עִכּוּבִים נֶגְדָּם עַד שֶׁיִּצְטָרְכוּ הֵם יוֹתֵר כֹּחַ לְהַעֲבִירָם — הִנֵּה יֶאֱמַץ לִבָּם וְיִשְׂמְחוּ לְהַרְאוֹת תֹּקֶף אֱמוּנָתָם, כְּשַׂר צָבָא הָרָשׁוּם בִּגְבוּרָה, אֲשֶׁר יִבְחַר לוֹ תָּמִיד בַּמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה יוֹתֵר, לְהַרְאוֹת תָּקְפּוֹ בְּנִצְחוֹנָהּ".
— מסילת ישרים, פרק יט
השולחן ערוך מסביר כיצד ישמח אדם שמגיעים עליו יסורים: שיתבונן שזכה לקיים מצוות גדולות מאוד — וזו השמחה האמיתית.
הנביא חבקוק גילה לנו שהשכר על מצוות האמונה גדול מכל המצוות, ובה כדאי מאוד להתחזק תמיד.
יהודי עובד ה' שמח שרע לו יותר מאשר שטוב לו (ונהפוכו), שכן אז יכול יותר לעבוד את ה', ולעשות נחת רוח ליוצרו.
אבינו שבשמים, למדתני שהיהדות יודעת גם "ונהפוך הוא" — שדווקא ממקום של צער יכולה לצמוח שמחה. זכני למצוא בכל דבר רע שקורה לי את הנקודה שאפשר לשמוח בה, ותן לי לב שרואה בכל "מכה" הזדמנות חדשה להתקרב אליך. אמן.
בירור הלכתי-מעשי: מתי מוטלת עלינו חובה לקיים מחשבות אמונה ואהבת ה', ומתי הן רשות.
"לִהְיוֹת יִרְאַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל פָּנֵינוּ תָּמִיד, לְבִלְתִּי נֶחֱטָא... וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן וּבְכָל מִין הָאָדָם, וְזֹאת אַחַת מִן הַמִּצְווֹת הַתְּמִידִיּוֹת עַל הָאָדָם, שֶׁלֹּא יִפָּסֵק חִיּוּבָן מֵעַל הָאָדָם לְעוֹלָם, אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד. וּמִי שֶׁבָּא דְבַר עֲבֵרָה לְיָדוֹ, חַיָּב לְהָעִיר רוּחוֹ וְלָתֵת אֶל לִבּוֹ בְּאוֹתוֹ הַפֶּרֶק, שֶׁהַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא מַשְׁגִּיחַ בְּכָל מַעֲשֵׂה בְּנֵי אָדָם... וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְלֹא שָׁת לִבּוֹ לְכָךְ בְּאוֹתָן שָׁעוֹת, בִּטֵּל עֲשֵׂה זֶה — שֶׁזּוֹ הִיא שְׁעַת קִיּוּם עֲשֵׂה זֶה בְּכִוּוּן. וְאוּלָם כָּל יְמֵי הָאָדָם וְכָל עִתּוֹתָיו בִּכְלַל הַמִּצְוָה, לַעֲמֹד זָרִיז וְנִזְכָּר עָלֶיהָ".
— ספר החינוך, מצווה תלב (מצוות יראת השם)
למדנו מדברי החינוך: שלמרות שלמצוות יראת ה' אין זמן חיוב קבוע, בזמן שיש ניסיון — חובה לעורר את רוחו על יראת ה'.
כשם שלמדנו לגבי מצוות יראת ה' — שיש בה שני מצבים, רשות וחובה — כך יש לומר גם לגבי מצוות אמונה ("אָנֹכִי" ו"לֹא יִהְיֶה", ו"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל") ומצוות אהבת ה': אף שאין להן זמן קבוע, בזמן שיש ניסיון — חובה על האדם לעורר אז את רוחו ולתת אל ליבו דברים אלו, ואם לא — נחשב הדבר לביטול מצוות עשה.
כאשר משתנים התכנונים, יש כאן קריאה מבורא עולם:
"בני יקירי: רוב היום יש לך רשות — האם להיזכר בי. אבל עכשיו אני מבקש ממך: תזכור שאני קיים, ושאני אוהב אותך." אילו היה ה' נגלה אליך בחלום ואומר: "בני היקר, הריני מנסה אותך" — כיצד היינו מגיבים?
מצוות יראת ה' היא מצווה תמידית — לחשוב מחשבות המביאות את האדם ליראת ה'; ובזמן שיש לאדם ניסיון, חובה לחשוב מחשבות אלו.
מצוות האמונה היא מצווה תמידית — לחשוב מחשבות המביאות את האדם לידי הרגשה בלב שה' שולט בכול והכול מרצונו; ובזמן ניסיון, חובה לחשוב מחשבות המביאות לידי אמונה ואהבת ה' יתברך — וגם זה חלק ממה שאמרו "חייב לברך על הרעה".
רבונו של עולם, תן לי בהירות לדעת מתי מוטלת עלי חובה להתעורר באמונה וביראת שמים, ומתי אני זוכה לכך מתוך התנדבות ואהבה. זכני שלא אסתפק במינימום הנדרש, אלא אבקש תמיד להוסיף עוד בעבודתך מתוך רצון פנימי. אמן.
על מעלת ההכנה למצווה, וכיצד ניתן להתכונן כבר לפני השינה למצוות שנזכה לקיים בלילה.
"'שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע' — רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁמְּחֻיָּב כְּשֶׁיִּרְצֶה לַעֲשׂוֹת אֵיזוֹ מִצְוָה, לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָהּ בְּחִפָּזוֹן וּבְפִתְאוֹם, רַק שֶׁיִּשְׁמֹר וְיַמְתִּין (כְּמוֹ 'וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר') וְיִתְיַשֵּׁב בַּדָּבָר הֵיטֵב אֵיךְ יַעֲשֶׂה... וְזוֹ שֶׁיִּסְּדוּ לוֹמַר 'הִנְנִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לְקַיֵּם' וְכוּ' — רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁכְּבָר אֲנִי מוּכָן וּמְזֻמָּן. וְזֶהוּ 'הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל' — רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁתָּכִין עַצְמְךָ מִקֹּדֶם וְלֹא בְּפֶתַע פִּתְאֹם".
— חיי אדם, חלק א, כלל סח, סעיף כה
לכן, עצה טובה לאדם שיש לו ניסיונות — שהתינוק בוכה לפעמים בלילה: בכל לילה, לפני השינה, כדאי לו לקבל על עצמו מראש את המצוות הנ"ל. יחליט בליבו, ועדיף שיאמר גם בפיו (עיין משנה ברורה, סימן רנ ס"ק ג):
"אם יעירו אותי משמים הלילה מהשינה, ויעמידו אותי בניסיון —
אני מקבל עלי לקיים את המצוות עשה שכתבת לנו בתורתך הקדושה:
'אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ' — להאמין שכל מה שקורה בעולם הוא מרצונך ומחפצך.
'לֹא יִהְיֶה לְךָ' — שנאמין שאין לאף אחד בבריאה כוח לעשות דבר בלתי רצונך.
וכל זה כלול במצוות שמע ישראל: 'ה' אֱלֹקֵינוּ' (שנאמין שאתה משגיח); 'ה' אֶחָד' (שאין לאף כוח בלא רצונך).
ומצוות 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ... בְּכָל מְאֹדֶךָ' — להאמין שכל מה שקורה לנו הוא הכי טוב שיכול להיות בשבילנו."
ועיין לעיל (פרק ה) שהבאנו כי ר' עקיבא לימד את תלמידיו שהדרך לקבל את היסורים באהבה היא על ידי הכנה מראש.
"וְזֶה שֶׁתִּקְּנוּ נֻסַּח בִּרְכַּת הַמִּצְווֹת: 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו', וְכֵן 'וְקִדַּשְׁתָּנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ'. כִּי מֵעֵת שֶׁעוֹלֶה הָרַעְיוֹן לְקַיֵּם מִצְוָה, תֵּכֶף נַעֲשָׂה רִשּׁוּמוֹ לְמַעְלָה בִּמְקוֹר שָׁרְשָׁהּ הָעֶלְיוֹן, וּמַמְשִׁיךְ מִשָּׁם עַל עַצְמוֹ אוֹר מַקִּיף וּקְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה חוֹפֶפֶת עָלָיו וְסוֹבֶבֶת אוֹתוֹ... כַּמַּאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'כָּל הַמְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מִלְּמַטָּה, מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה'".
— נפש החיים; יומא לט ע"א
וכבר למדנו לעיל (פרק ה), שמי שמקבל על עצמו מסירות נפש — נחשב לו הדבר כאילו קיים בפועל.
עוד מעלה נוספת יש בכך שאדם מקבל על עצמו מראש, שאם יבואו עליו יסורים — יודה שהם מאיתו יתברך ולטובה. על פי מה שחידש ר' שלמה קלוגר זצ"ל בספרו:
"בֶּאֱמֶת לֹא כָּל אָדָם סָבִיל דָּא [יכול לזה] לִהְיוֹת בְּיָדוֹ לְקַבֵּל הָרָעָה בְּשִׂמְחָה. אַךְ הָעֵצָה לָזֶה: דִּבְזְמַן שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ לָאָדָם הָרָעָה — אָז, כֵּיוָן דְּאָמְרוּ חז"ל בְּאָבוֹת 'אַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת', וְיֵשׁ לוֹ לָחוּשׁ בְּכָל יוֹם אוּלַי יָבוֹאוּ עָלָיו יִסּוּרִין — לָכֵן אָז, בְּעֵת הָרְוָחָה, יִתֵּן לוֹ הוֹדָאָה שֶׁאִם חַס וְשָׁלוֹם יָבוֹאוּ עָלָיו יִסּוּרִין, מוֹדֶה שֶׁהֵם לְטוֹבָה וּמְקַבְּלָם מֵעַתָּה בְּשִׂמְחָה — וְזֶה בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת, כֵּיוָן דְּעַתָּה עֲדַיִן אֵינוֹ בָּרָעָה, נָקֵל לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ. וְאָז, אַף אִם אַחַר כָּךְ אֵינוֹ מְקַבְּלָם בְּשִׂמְחָה, מַהְנֵי לוֹ קַבָּלָה זוֹ שֶׁמִּתְּחִלָּה כְּאִלּוּ עַתָּה קִבְּלָם בְּשִׂמְחָה".
— ר' שלמה קלוגר, חכמת התורה, פרשת ויחי, עמוד כה (מובא ב"מישרים אהבוך")
חייב אדם להכין את עצמו לפני קיום המצווה, שנאמר: "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל".
ר' עקיבא לימד את תלמידיו: כדי לקבל יסורים באהבה, חובה להתכונן לפני.
מי שיודע שבנו לפעמים בוכה בלילה — יקבל על עצמו לפני השינה את המצוות: "אָנֹכִי", "לֹא יִהְיֶה", "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל", "וְאָהַבְתָּ".
מי שקשה לו לקבל את היסורים בשמחה בזמנם — לפחות יקבלם בשמחה מראש, לפני שהם מגיעים, ויחשב לו כאילו קיבלם באהבה.
רבונו של עולם, זכני להיכנס למיטתי מדי לילה כשליבי מוכן ומזומן לעבודתך, כדי שאם אתעורר, אדע כבר במה לחשוב ובמה לזכות. תן לי מהחידוש של ר' שלמה קלוגר, שההכנה עצמה תיחשב לי כאילו כבר קיימתי, ושכל ההכנות הקטנות שלי יצטרפו למעשה גדול. אמן.
עיון מרוכז בביאור הרשב"א על פרשת שמע, מילה במילה.
בפרק ג למדנו את ביאור הרשב"א על הפסוק הראשון של קריאת שמע. בפרק זה נלמד את המשך דבריו — ביאור כל פרשה ראשונה של קריאת שמע — ובהמשך נוציא ממנו הוראות למעשה.
"וְאַחַר שֶׁנֵּדַע וְנַסְכִּים עַל זֶה [שה' שליט בכל הארץ, כמבואר בפסוק שמע ישראל], אָז בֶּאֱמֶת רָאוּי לֶאֱהֹב אוֹתוֹ בְּכָל לְבָבֵנוּ וּבְכָל נַפְשֵׁנוּ וּבְכָל מְאֹדֵנוּ — כִּי מִשֶּׁלּוֹ הַכֹּל, וּמִשֶּׁלּוֹ נָתַן לוֹ, כְּמַאֲמַר דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עָלָיו הַשָּׁלוֹם: 'כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ' (דברי הימים א כט, יד). וְהוּא אָמְרוֹ 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ'".
— שו"ת הרשב"א, שם
"בְּכָל לְבָבְךָ" — בשני יצריך, כמו שאמרו ז"ל: "בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע" (ברכות נד ע"א). ויצר הרע הוא המפתה את האדם ללכת אחר חמדת הלב. ומזהירנו הכתוב, שיהיה חשק עבודתו ואהבתו יתברך גדול מכל שאר החשקים, שנאמר: "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה — בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" (שיר השירים ח, ז).
(הרשב"א מסביר: "בכל לבבך", אף ביצר הרע, פירושו — להסכים למסור את כל חמדת הלב לבורא עולם, מחמת אהבתך אותו.)
וזוהי מידתו של אברהם אבינו עליו השלום, שניתן לו בן בעת זקנתו לאחר שהיה חשוך בנים ונתאווה לו כל ימיו, והיה המעולה שבמין האנושי, ועיקרו בחפץ חסד — ובכל זאת נעשה, מאהבת בוראו, כאילו אכזרי, לשחוט אותו בידיו. ועזב ושכח את אהבת בנו יחידו אשר אהבו תכלית אהבה, וחשק שאהבתו לה' תגבר ותשכיח כל חשק ותאווה. ועל כך נקרא "אוֹהֵב", שנאמר: "זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (ישעיהו מא, ח).
"וּבְכָל נַפְשְׁךָ" — כולל כל מה שיגיע לאדם מן הנזקים והצער, ואפילו נטילת נפשו בקיום המצוות. כמאמרם ז"ל: "מַה לָּךְ יוֹצֵא לִסָּקֵל? עַל שֶׁמַּלְתִּי אֶת בְּנִי. מַה לָּךְ יוֹצֵא לִשָּׂרֵף? עַל שֶׁנָּטַלְתִּי אֶת הַלּוּלָב" (ויקרא רבה לב, א). וזוהי מידתו של יצחק אבינו עליו השלום, שנעקד על גבי המזבח ופשט צווארו תחת הסכין, בחושבו שה' יתברך חפץ בכך.
"וּבְכָל מְאֹדְךָ" — למאוס בכל ממונו, אם יצטרך לכך כדי לקיים עבודתו יתברך, כיעקב אבינו עליו השלום, שמאס בעושר בית אביו ובחר לו לשבת אוהלים, ואמר: "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כח, כב). ובמדרש: שנתן כל נכסיו שהביא מחוץ לארץ בקניית מערת המכפלה, שנאמר: "בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי" (בראשית נ, ה) — שנעשה לו כרי (אוצר) מנכסיו בדמי המערה.
"וְהַכְּלָל: שֶׁצְּרִיכִין אָנוּ לִקְבֹּעַ בְּנַפְשֵׁנוּ הַסְכָּמָה מֻחְלֶטֶת בְּכָל עֵת שֶׁנִּקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁאָנוּ מַסְכִּימִין לִמְסֹר כָּל תַּאֲוָתֵנוּ וְחִשְׁקֵי לְבָבֵנוּ וְכָל נַפְשֵׁנוּ, מִן הָאֵבָרִים וְעַד נְטִילַת נֶפֶשׁ וְהַמָּמוֹן, עַל יִחוּד קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ וְקַבָּלַת מַלְכוּתוֹ — וְשֶׁנִּרְאֶה בְּצִיּוּר הַלֵּב כְּאִלּוּ בָּאנוּ לִידֵי כָךְ וְקִיַּמְנוּ, וְהוּא אָמְרוֹ 'כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם' (תהלים מד, כג). וְכִי אֶפְשָׁר לֵהָרֵג בְּכָל יוֹם? אֶלָּא שֶׁבְּכָל יוֹם שֶׁאָנוּ קוֹרִין בִּקְרִיאַת שְׁמַע 'בְּכָל נַפְשְׁךָ' וּמַסְכִּימִים עַל כָּךְ, הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ הֳרַגְנוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָלָיו יִתְבָּרַךְ — כִּי כָּל הַמַּסְכִּים עַל זֶה, כְּאִלּוּ עֲשָׂאוֹ".
— שו"ת הרשב"א, שם
וזהו שנאמר: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" — כלומר, יהיו מוסכמים וחקוקים על ליבך.
וכן מצינו בגמרא (ברכות יג ע"ב): "עַד הֵיכָן כַּוָּנַת הַלֵּב? עַד 'עַל לְבָבֶךָ'" — שבלי גמר כוונת הלב והסכמתו, אין אמיתות לעניין. לכן, באומרנו "עַל לְבָבֶךָ" צריכים אנו להתבונן בכוונה זו ולהסכים עליה. ומכאן שהלכה כדברי מי שאומר: עד "עַל לְבָבֶךָ" צריך כוונת הלב.
ואמנם, לא תיתכן הכוונה האמיתית, אף בגמר הלב על כל זה, אם תהיה מתוך הסכמה הכרחית הנובעת מיראה בלבד — שמסכים לפחד הגמול והעונש, ושמח היה אילו לא נצטווה ולא נצרך לכך. אין זו עבודה שלמה, עד שיהיה שמח בעת שנצטווה ומצא עצמו בגמר דעתו על הקיום.
וזהו שנאמר "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם" — כאדם המלמד את בנו דברים הערבים עליו, המורגלים בפיו ומדבר בהם תדיר; שאין אדם מדבר בדברים שליבו קץ ומואס בהם.
ולהניחם כעדי בין העיניים — "וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" — שיהיה הדבר תמיד בין עיניו, ולא יעבור אפילו רגע. ("טוטפות" — עדיים, תכשיט; וכן שנינו: "וְלֹא בְטוֹטֶפֶת וְלֹא בִסְרָבִיטִין", שבת נז ע"א.) וכתיבתם על פתחי השערים, כדי שיהיה הדבר תמיד בין עיניו, ולא יעבור אפילו רגע מזיכרוננו, וכדי שנתפאר ונתעדן בו.
למדנו מדברי הרשב"א: שהתורה מצווה עלינו למסור את חשקי לבבנו לבורא עולם — מחמת אהבה אליו, פירוש: שיותר נחשוק לעשות רצונו, מאשר מה שאנו חושקים בו.
על פי דברי הרשב"א ניתן לתת עצה טובה, המסייעת לכוונה בקריאת שמע: לחלק את הפרשה לשני חלקים —
חלק א' — מצוות יחוד ה' ואהבתו:
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד:
וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ:
חלק ב' — כיצד מקיימים את שתי המצוות הללו:
וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ:
וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:
וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ:
וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ:
ה' אלוקי, זכני להבין את פרשת שמע לא רק כפסוקים הנאמרים בפי, אלא כדרך חיים — בכל לבבי, בכל נפשי ובכל מאודי. תן לי ללמד גם את ילדיי, כלשון "ושננתם לבניך", שעבודתך אינה עניין של רגע אלא נשימה תמידית בכל מהלך היום והלילה. אמן.
על הניסיון הפרטי שכל אחד מאיתנו עובר, ומה אפשר ללמוד מניסיון העקידה של אברהם אבינו.
אברהם אבינו זכה לעמוד בניסיון העקידה, ובזה זכה להמון ברכות מבורא עולם — לו ולצאצאיו. אנו מזכירים את זכות עקידת יצחק בראש השנה, ויש הנוהגים להזכיר זכות זו בכל יום בתפילת שחרית. וכתב רש"י (בראשית כב, ו): למה נקרא שמה "מַאֲכֶלֶת"? על שם שישראל אוכלים מתן שכרה.
האם גם אני יכול לתת לה' יתברך נחת רוח, כמו שנתן לו אברהם אבינו בעקידת יצחק? נתבונן: מה הייתה מעלת אברהם אבינו בעקידה, ונראה כיצד גם אתה יכול לזכות במקצת לזה.
ידועה הקושיה: מה היה ניסיון העקדה בכלל — הרי כל יהודי, אילו ה' היה אומר לו במפורש "עקוד את בנך", היה עוקד. ומהי, אם כן, גדולתו של אברהם אבינו?
מבאר הרשב"א (על פי דבריו שראינו בפרק הקודם): מעלת אברהם הייתה לא בעשייה עצמה, אלא בכך שרצה יותר לעשות את רצון ה' — לעקוד את בנו — מאשר שבנו יהיה חי, מחמת גודל אהבתו את ה' יתברך. וזוהי מעלה גדולה מאוד.
לפי זה: כאשר התינוק בוכה באמצע הלילה, וכפי שלמדנו בביאור פסוק "שמע ישראל", אנו מצווים להאמין שבורא עולם הוא זה שגרם לתינוק לבכות — נמצא שבורא עולם אומר לי כאן: "בני יקירי, אני מבקש ממך שתקום ותעזור לבני הקטן, הזקוק כעת לעזרה, והוא בצער."
אם אזכה, ואצליח לחשוק יותר בעשיית רצון הבורא (לעזור לבנו היקר) מאשר בחשקי לבבי (להמשיך לישון) — כלשון הרשב"א: "וְהִזְהִירָנוּ לִהְיוֹת חֵשֶׁק עֲבוֹדָתוֹ וְאַהֲבָתוֹ יִתְבָּרֵךְ מְבַזֶּה כָּל הַחֲשָׁקִים" — זכיתי לקיים מעין עקידת יצחק, שהרי עקדתי את חשקי לבבי מפני רצון בוראי.
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים.
— בראשית כב, א–ג
ננסה לדמיין: ויהי אחרי שישנה רבקה (שם בדוי) כמה שעות בלילה, והאלוקים ניסה את רבקה — ויאמר ה' (זה התינוק הבוכה) אל רבקה, ותאמר הנני (רבקה קמה ממיטתה). ויאמר ה': "קחי נא את שנתך, אשר היא מתוקה לך מאוד (כדכתיב 'מְתוּקָה שְׁנַת הָעָמֵל'), ולכי אל מיטת בנך, והעלי שם את חמדת לבבך לעולה, כפי הזמן שאומר אליך." ותקם רבקה בזריזות ובשמחה, ותרחץ את ידיה ותלבש את מנעליה, ותקם ותלך אל מיטת בנה, ותעש ככל אשר חפץ האלוקים.
הניסיון אינו המעשה עצמו — שהרי כמעט כל אב ואם לא יתנו לבנם לבכות כל הלילה, וכשם ששאלנו לגבי העקידה, שכמעט כל יהודי היה עוקד את בנו אם ה' היה אומר לו. הניסיון הוא רק הרצון והחשק.
אם אני חושק לעשות את רצון בורא עולם, איני להוט שהתינוק כבר יירדם — שהרי אני עכשיו זוכה לקיים רצון אבי האהוב, ולמה לי לברוח מעשיית רצונו.
אינני קם מתוך מרמור פנימי ("למה שוב הוא עושה לי את זה"), אלא קם בשמחה — שהרי אני זוכה לעקוד לה' את חשקי לבבי, על גבי מזבח אהבתו יתברך.
אינני מסתכל על בן זוגי, אולי הוא יקום — אלא קם ראשון בשמחה, שהרי אדם החושק בדבר אינו משאיר אותו לאחר.
אני חוזר למיטה בסוף בשמחה, כאדם שהיה מקבל 500 ש"ח על כל פעם שקם מהמיטה עבור תינוק בוכה.
כדאי לקרוא את ההמשך בפרק סיכום החוברת — הלכה למעשה.
אבינו שבשמים, כשם שאברהם אבינו עמד בניסיונו בשמחה ובמסירות, זכני לזהות את הניסיונות הקטנים שאתה שולח לי בחיי היום-יום כ"עקידה" פרטית שלי. תן לי כוח לעמוד בהם מתוך אמונה, ולדעת שכל ניסיון שאני עומד בו מקרב אותי אליך כשם שהעקידה קרבה את אברהם. אמן.
על מצוות החסד הטמונה בטיפול בילדינו, ועל דוגמת החסד של אברהם אבינו.
לעיל דיברנו על מצוות האמונה, שאדם יכול לקיים כשה' מזכה אותו ל"וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה". עכשיו נדבר על מצוות החסד שיש בדבר.
"וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם... הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כא) 'רֹדֵף צְדָקָה וָחֶסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד'. 'רֹדֵף צְדָקָה' — זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט' [שגמל חסד עם שרה]. 'יִמְצָא חַיִּים' — 'וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם, מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים'. 'צְדָקָה וְכָבוֹד' — אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי אֻמָּנוּתִי גּוֹמֵל חֲסָדִים, תָּפַסְתָּ אֻמָּנוּתִי — בּוֹא וּלְבַשׁ לְבוּשִׁי!".
— בראשית רבה, פרשה נח, פסקה ט
ודברי המדרש קשים מאוד: מדוע לא מצא המדרש במה לציין את מעלת החסד של אברהם אבינו, אלא רק בכך שקבר את שרה אשתו — דבר שכל אדם פשוט עושה? ומה מעלה מיוחדת יש בזה לאברהם אבינו?
הסבא מסלבודקא זצ"ל היה מרבה בשיחותיו להביא דברי חז"ל אלו, ובהם ידיעה מרעישה, המרוממת את האדם ומנשאת אותו: אנו רגילים לחשוב שעשיית חסד היא ללכת ולהיטיב עם הזולת — אך האמת היא, שכל הטבה שאדם עושה עם זולתו, ואפילו עם בני ביתו ואפילו עם עצמו, היא חסד והליכה בדרכיו של הקדוש ברוך הוא.
אברהם אבינו, שהיה דבוק בקונו, הגיע למדרגה זו — שכל מעשה חסד שעשה, כל הטבה שהיטיב, כיוון בה להליכה בדרכי ה', להיטיב לצלם אלוקים. לכן, כשקבר את שרה אשתו — מעשה שכל בעל עושה ומחויב לעשות — נחשב הדבר לחסד, כי עשה זאת בכוונה להיטיב לצלם אלוקים; ואפילו את מעשיו שעשה לעצמו, היה עושה מתוך מידת החסד.
הרי שבכל יום אנו מקיימים מאות מעשי חסד והטבה, ובמעט מחשבה, יכול האדם לרומם את עצמו — בכך שיהיה חדור בהכרה שכל פעם שהוא מברך את רעהו לשלום, הוא מקיים מצווה. וכן בכל פעולת הטבה שהוא עושה בביתו, עבור אשתו וילדיו — הוא מקיים את הציווי "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו". ומאידך, כמה הפסד ואבדון יש כשאדם אינו זוכר זאת ואינו חושב על כך. (נתיבי חיים, שמות עמוד כג)
לסיכום: מבאר הסבא מסלבודקא, שמעלת אברהם אבינו עליו השלום הייתה שאפילו בפעולה טבעית שכל אדם עושה, לא עשה אותה מתוך טבעו בלבד, אלא מתוך רצון ללכת בדרכי ה' יתברך — להיטיב לזולת, לצלם אלוקים.
מסופר על הגה"צ ר' שלום שבדרון זצ"ל: בתקופה שלאחר נישואיו, אירע שאחד מילדיו חלה, ולקח אותו לרופא. בדרך לרופא נפגש עם הגר"א שר זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקה בבני ברק, וראש הישיבה שאלו: "לאן אתה הולך?" והוא ענה: "אני לוקח את הילד לרופא." שאל שוב ראש הישיבה: "אם כן, לאן אתה הולך?" — וכך חזר ושאל כמה פעמים, עד שלבסוף אמר, בטון של תוכחה: "הבהמה הגדולה לוקחת את הבהמה הקטנה, והולכת לרופא."
סיפר ר' שלום: בתחילה הופתעתי מאוד, ולא הבנתי לאן רומזות מילותיו — אך אז הבנתי! כאשר אני נוטל את בני לרופא, אני הולך לגמול עמו חסד, להקל מעליו את חוליו — ולא עושה כמעשה קוף בעלמא, כדרך שבהמה מיטיבה עם בנה.
ובגרסה אחרת של סיום הסיפור: אמר לו ראש הישיבה, בטון של תוכחה: "אתה צריך לומר שהנך הולך לעשות מצוות גמילות חסד עם הילד — וכי מפני שהוא ילד שלך, אין בו מצוות גמילות חסדים?"
והוסיף ראש הישיבה, שרוב בני אדם טועים לאורך כל הדרך, וחושבים שגמילות חסדים היא רק פתיחת גמ"ח או מוסד וכדומה. והאמת היא, שכל הפעולות שאדם עושה בביתו, בקרב משפחתו וילדיו — כולן מצוות גמילות חסדים. וכאשר הוא מכוון לשם מצווה, ירוויח בכך שני דברים: א. הוא מקדש את כל פעולותיו, והופך אותן ממעשים פשוטים למעשי מצווה וגמילות חסד. ב. יהיה לו קל יותר לטפל במשפחתו — שהרי בידיעה שכאשר הוא קם לילד בלילה, וטורח בטיפולו במשך היום, הוא מקיים בכך מצוות גמילות חסד, יֵקַל עליו הדבר, שהרי הוא טורח במצווה. וכמו כן, אדם ההולך לעבודה, אם יחשוב שהוא הולך לעבוד כדי לקיים מצווה לפרנס את בני משפחתו — הרי הוא מקיים מצוות גמילות חסד במשך כל שעות עמלו במלאכתו. (מתוך החוברת "חיים וחסד", עמוד ח)
תשובה: תלוי כיצד האדם עושה את הפעולה —
העושה ללא כוונה, מחמת טבעו הרוצה להיטיב לבנו, או מלומדה — מחמת הרגל, ללא כל כוונה (כמו מכונה) — אין בזה מצווה של ממש.
העושה מתוך כוונה ללכת בדרכי ה' יתברך, להיטיב לבניו של ה' יתברך — בזה עושה מצווה גמורה.
א. "הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה שכתבת לנו בתורתך הקדושה 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'" — מצווה שגילה לנו ר' עקיבא שהיא כלל גדול בתורה, ושהלל אמר עליה שהיא כל התורה כולה.
ב. "ומצוות עשה שכתבת לנו בתורתך הקדושה 'וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו'" — ללכת בדרכיך, שאתה אוהב לעשות חסד ולרחם, מצווה שמחמת חשיבותה חזרה עליה התורה שמונה פעמים. וכן כתב הגר"א (משלי ד, יג): "כִּי מַה שֶּׁהָאָדָם חַי הוּא כְּדֵי לִשְׁבֹּר מַה שֶּׁלֹּא שָׁבַר עַד הֵנָּה אוֹתָהּ הַמִּדָּה, לָכֵן צָרִיךְ תָּמִיד לְהִתְחַזֵּק, וְאִם לֹא יִתְחַזֵּק לָמָּה לוֹ חַיִּים".
ג. "ומצוות חסד שבמצווה זו אתה חפץ", ככתוב: "כֹּה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי". ומהו הדבר שאתה חפץ בו? חסד — ככתוב: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח".
ד. "ומצוות עשה של קידוש שמך", ככתוב בתורתך: "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" — ולהרבות כבוד לשמך, ככתוב (ישעיה מג): "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" — שכוונתי תהיה בגידול הילדים, כדי שיתפרסם ייחוד שמך בעולם, ולישרם לאהבתך יתברך. שמחמת סיבה זו אהבת את אברהם, ככתוב: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".
רבונו של עולם, זכני לראות בכל טיפול, בכל חיתול ובכל הרגעה של ילדי בלילה — מעשה חסד של ממש כלפי בריותיך. תן לי לומר בליבי לפני כל מעשה כזה שאני עושה זאת לשם קיום מצוות חסד ואהבת ה', ובכך תהפוך כל עייפותי לשכר עצום בעולם הזה ובעולם הבא. אמן.
סיכום מרוכז של כל החוברת, ערוך בצורת הלכות קצרות ומעשיות ליישום מיידי.
בשלושה סוגי מצוות נצטווינו: מצוות שבמעשה, מצוות שבדיבור, ומצוות שבמחשבה — לב.
מעלת המצוות שבלב גדולה מכולן, והיא עיקר רצון הבורא.
מצוות שבלב קונים על ידי מחשבה חזקה. כל פעם שאדם מעביר במוחו מחשבות שה' רוצה בהן — הוא מקיים מצווה.
מפסוק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ" למדנו להאמין בכמה דברים:
א. ה' יתברך משגיח על מעשי ידינו.
ב. הוא בעצמו משגיח — ולא שר או מלאך.
ג. אנחנו העם הנבחר, שהבדילנו לשמו ולקחנו לחלקו.
כאשר התינוק בוכה בלילה, והאדם מעביר במחשבתו שזה מה' יתברך — הוא מקיים מצוות עשה דאורייתא, מצוות האמונה ב"ה' אֱלֹקֵינוּ".
בדיברה הראשונה של עשרת הדיברות, "אָנֹכִי", התחייבנו להאמין שה' משגיח על הכול. יציאת מצרים היא ראיה ומופת לכך שה' שולט ומשגיח בעולם, ומכאן שראוי לזכור זאת גם כשמקיימים מדי יום את מצוות זכירת יציאת מצרים.
בדיברה השנייה, "לֹא יִהְיֶה לְךָ", התחייבנו להאמין שאין לשום בריה כוח בלא שה' רצה בכך. אדם הכועס על ילדו עלול, חלילה, לעבור על "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי".
ב"ה' אֶחָד" התחייבנו להאמין שאין בריה שעושה פעולה, אלא שברגע זה ה' רוצה שתיעשה. כאשר מגיע לאדם ניסיון, והוא מעביר במחשבתו מחשבות אלו — מעלתו גדולה ממי שרק קורא קריאת שמע.
הלכה למעשה: התינוק בוכה באמצע הלילה. אתה נזכר במה שלמדת, ומעביר במחשבה: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (תפנים ללבך, יהודי יקר!), "ה' אֱלֹקֵינוּ" (אבינו היקר משגיח על הכול), "ה' אֶחָד" (אין דבר שנעשה אלא שהוא בעצמו רוצה בכך עכשיו).
וכן, כשאדם רואה את המזוזה — מצווה לחשוב: א. ה' שולט בכול. ב. אני אוהב את אבי שבשמים. ג. אני רוצה לעשות רצונו.
חובה על האדם לצרף לאמונה בה' גם את אהבתו. תכלית קיום המצוות היא להגיע לאהבת ה', וצריך האדם להתבונן היטב כיצד מגיעים מקיום המצוות לאהבת ה'. דרגת אהבת ה' היא הדרגה הגבוהה ביותר בעבודת ה'.
חובה לחשוב מחשבות של אהבת ה' בזמן קריאת שמע, באמירת "וְאָהַבְתָּ" — כגון שיתבונן בחסדיו. מי שלא כיוון אז, חובה עליו לחשוב על כך פעם ביום, וראוי — בבוקר, לפני האוכל.
כשקורה לאדם דבר טוב — חובה לעורר בעצמו רגשי הכרת הטוב ואהבת ה'. וכשקורה לו דבר רע — חובה לעורר בעצמו את הידיעה שה' אוהב אותו, ועושה הכול לטובתו הנצחית. חובה לברך על הרעה בשמחה, ואין צריך לאותו שיעור שמחה שבברכה על הטובה.
מצווה לכוון בשעת אמירת "אֶחָד", או מיד לאחר מכן, שמסכים למסור נפשו על קידוש השם; ומי שלא הספיק, יכוון כך במילים "בְּכָל נַפְשְׁךָ".
ראוי לכוון במילים "בְּכָל מְאֹדֶךָ" לקבל על עצמו שכל מה שיבוא עליו (כגון שהתינוק יבכה בלילה) — יקבלו באהבה ובשמחה.
דרגה גבוהה מזו — לא רק לקבל דברים אלו על עצמו, אלא גם לזכות לקיימם בפועל; ולכן צדיקים מחכים למתי יזכו לקיים מצוות אלו. ר' עקיבא לימד את תלמידיו שכדי לזכות לקיים מצוות אלו בשמחה, יש להכין עצמו לכך מראש. דרגה זו — לקבל בשמחה ובאהבה את רצון הבורא — כה גדולה, עד שר' עקיבא סבר שעדיף לו למות ולהפסיד את לימוד תלמידיו, ובלבד שיזכה לדרגה נפלאה זו.
השולחן ערוך מלמד כיצד ישמח אדם כשמגיעים עליו יסורים: יתבונן שזכה לקיים מצוות גדולות מאוד — וזו השמחה האמיתית. הנביא חבקוק גילה לנו שהשכר על מצוות האמונה גדול מכל המצוות, ובה כדאי במיוחד להתחזק תמיד.
יהודי עובד ה' שמח שרע לו יותר משטוב לו (ונהפוכו), שכן אז יכול יותר לעבוד את ה' ולעשות נחת רוח ליוצרו.
מצוות יראת ה' היא מצווה תמידית — לחשוב מחשבות המביאות את האדם ליראת ה'; ובעת ניסיון, חובה לחשוב מחשבות אלו.
מצוות האמונה היא מצווה תמידית — לחשוב מחשבות המביאות את האדם להרגשה בלב שה' שולט בכול והכול מרצונו; ובעת ניסיון, חובה לחשוב מחשבות המביאות לידי אמונה ואהבת ה' יתברך — וגם זה חלק ממה שאמרו "חייב לברך על הרעה".
חייב אדם להכין את עצמו לפני קיום המצווה, שנאמר: "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל".
ר' עקיבא לימד את תלמידיו: כדי לקבל יסורים באהבה, חובה להתכונן מראש. מי שיודע שבנו לפעמים בוכה בלילה, יקבל על עצמו לפני השינה את המצוות: "אָנֹכִי", "לֹא יִהְיֶה", "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל", "וְאָהַבְתָּ". ומי שקשה לו לקבל את היסורים בשמחה בזמנם — לפחות יקבלם בשמחה מראש, לפני שהם מגיעים, ויחשב לו כאילו קיבלם באהבה.
נצטווינו על אהבת ה' יתברך מתוך התבוננות שהכול שלו, ומשלו נתן לנו.
"בְּכָל לְבָבְךָ" — נצטווינו שהחשק לעשות רצון ה' יתברך יהיה גדול מכל חשק אחר; לדוגמה, שנרצה יותר לקום בלילה לילדו של ה' יתברך, כשה' רוצה בכך, מאשר להמשיך לישון.
"בְּכָל נַפְשְׁךָ" — להסכים, למען רצון ה' יתברך, לסבול כל צער ונזק עד כדי נטילת נפשו. "בְּכָל מְאֹדֶךָ" — נצטווינו שנמאס בממוננו, אם יידרש למוסרו למען עבודת ה' יתברך.
עלינו לשמוח על שזכינו לקיים מצוות, עד שמתוך חביבות הדברים נלמד אותם גם את בנינו — כאדם המספר לבנו על אוצר יקר. וצריך שיהיו הדברים תמיד בזיכרוננו, בצורה חזקה, כאילו האדם רואה אותם ממש מול עיניו.
"וְהָיוּ הַדְּבָרִים" — צריכים לקבוע בנפשנו, בכל פעם שקוראים קריאת שמע, הסכמה מוחלטת על כל הנ"ל, ולצייר בלב כאילו כבר באנו לידי כך וקיימנו.
מעלה גדולה מאוד ליהודי, שלא יסתפק בעשיית רצון ה' בלבד, אלא ירצה לזכות אף לקיים את מצוות ה' בפועל.
לדוגמה: התינוק מתעורר בלילה ובוכה; יש לפניי מצווה לעשות רצון ה' ולשמח את בנו — ואם ארצה בכך יותר מאשר לישון, זכיתי לקיים מעין עקידת יצחק.
עובד ה' החושק לעשות רצון בורא עולם, אינו להוט שהתינוק כבר יירדם — שהרי הוא זוכה עתה לקיים את רצון אביו האהוב, ולמה לו לברוח מעשיית רצונו. עובד ה' קם בשמחה למיטת בנו הבוכה, שהרי הוא זוכה לעקוד לה' את חשקי לבבו על גבי מזבח אהבתו יתברך. עובד ה' אינו מסתכל על בן זוגו, שמא הוא יקום — אלא קם ראשון בשמחה, כאדם החושק בדבר ואינו משאיר אותו לאחר. עובד ה' חוזר למיטה בשמחה, כאדם שהיה מקבל 500 ש"ח על כל פעם שקם מהמיטה עבור תינוק בוכה.
מצוות חסד מתקיימת גם עם הילדים, עם הרעיה או עם הבעל — בתנאי שעושה כן מחמת רצון ה' ללכת בדרכיו, שהוא טוב ומטיב.
ראוי לאדם לומר, לפני שניגש לעשות חסד:
"הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה שכתבת לנו בתורתך הקדושה — 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'.
ומצוות עשה שכתבת לנו בתורתך הקדושה — 'וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו', ללכת בדרכיך, שאתה אוהב לעשות חסד ולרחם."
רבונו של עולם, זכני נא לקחת את כל מה שלמדתי בחוברת זו מהתיאוריה אל המעשה. תן לי שלא אשכח, גם ברגעי העייפות והלחץ, שכל לילה הוא הזדמנות חדשה לקיים מצוות גדולות שבלב. ובזכות זה, זכני "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות", ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת. אמן.