עליתי השבוע לירושלים. בדרך למדתי, כמנהגי, את פרשת השבוע ואת ההפטרה. ובהשגחה פרטית ממש - דווקא כשלמדתי את ההפטרה של פרשת ואתחנן, "נחמו נחמו עמי", נקלעתי לעבודות ולפקקים בכביש הכניסה לעיר.
התבוננתי בפסוקים, וכשהבטתי בחלון - ראיתי פשוט את התגשמותם ממש לנגד עיני. לא רעיון מופשט, לא דרשה יפה - מציאות פיזית שמתרחשת בדיוק באותו מקום שעליו נאמרה הנבואה.
זו הנקודה שמייחדת נבואה על ירושלים: היא לא נשארת בגדר משל. היא ניתנת לבדיקה, ברמזור הבא, במחלף הבא, בעבודות התשתית שרואים מהחלון.
הבה נראה את הפסוקים עם פירוש רש"י - גדול הפרשנים והפשטנים:
פשוטו של מקרא כאן אומר דבר פשוט ומוחשי: ירחיבו את כביש הגישה לירושלים. לא יהיה עוד צורך לעלות ולרדת בהרים. יהיה קל מאי פעם לעלות לירושלים.
נו, וזאת לא המציאות העכשווית? מישהו זוכר שהיה פעם "סיבוב מוצא"? עליות הקסטל, עם הרכבים שהיו נתקעים שם תמיד? כביש בעל שני נתיבים בלבד? זקן מזקני ירושלים סיפר לי השבוע שבצעירותו ארכה הדרך לתל אביב שלוש וחצי שעות.
וזה לא רק זיכרון אישי - זו ההיסטוריה התיעודית של הכביש עצמו. עד סלילתה מחדש של הדרך העתיקה אמאוס (שער הגיא) - ירושלים במחצית השנייה של המאה ה-19, הדרך היחידה להגיע לירושלים הייתה רכיבה על בעלי חיים, ורק לאחר סלילת הדרכים החלה הנסיעה בעגלות ודיליג'נסים להחליף אותה. כלומר: ההר שהיה בלתי עביר במשך אלפי שנים, במאה ולחצי האחרונות עובר תהליך מתמשך של "יישור" - מדרך רכיבה, לעגלה, לכביש דו-נתיבי מתפתל, ועד לכביש 1 המהיר של ימינו.
"העקוב למישור" אינו רק ציור ספרותי. זהו תיאור מדויק של מה שקרה בפועל לדרך העלייה לירושלים: מנתיב הררי מתפתל שמתאים לרגלי אדם ובהמה - לכביש ישר, רחב ומהיר, שמאפשר לעלות לעיר בלי לעקוף הר אחד.
יש כאן עוד שכבה, עמוקה יותר, שכדאי לעצור עליה. לפי שיטת הרמב"ם, המבוססת על דברי שמואל האמורא, ימות המשיח אינם מאופיינים בשינוי סדרי הטבע או בניסים החורגים מחוקי הפיזיקה - אלא "עולם כמנהגו נוהג". ההבדל המרכזי בין ימינו לימות המשיח הוא שעם ישראל לא יהיה עוד תחת שעבוד מלכויות.
הפסוק שלנו הוא דוגמה מדהימה להמחשת הגישה הזאת. במשך כל שנות ההיסטוריה, יהודים שקראו "כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו" היו בטוחים שכדי שהוא יתקיים, יצטרך להתרחש נס גלוי - בדיוק כפי שהיה ביציאת מצרים, כשענני הכבוד יישרו את ההרים ומילאו את העמקים כדי להקל על הדרך.
אך כיום אנחנו רואים איך הנבואה הזו מתקיימת כפשוטה ממש מול העיניים, כחלק מההתפתחות הטבעית והטכנולוגית של העולם - בלי נס גלוי אחד. מי שנוסע ברכבת המהירה או בכביש החדש מתל אביב לירושלים יכול לראות זאת בחוש.
והמספרים, כשבודקים אותם, מדהימים לא פחות מהרעיון עצמו: בקטע החדש של המסילה המהירה, מכפר דניאל ועד לירושלים, נבנו 9 גשרים באורך כולל של כ-3 קילומטרים ו-5 מנהרות באורך כולל של כ-19 קילומטרים, כאשר תחנת "נבון" בירושלים עצמה נחצבה 80 מטרים מתחת לפני הקרקע ונמנית עם חמש התחנות העמוקות בעולם. אחת המנהרות, שאורכה כ-11.5 קילומטרים, נחשבת לארוכה ביותר בארץ, ואחד הגשרים בפרויקט מתנשא לגובה של כ-100 מטרים - הגשר הגבוה ביותר בישראל.
גשר הרכבת מעל עמק איילון עצמו נבנה כדי לאפשר לרכבת לנסוע במהירות של 160 קילומטר לשעה, ובכך לקצר את הנסיעה מירושלים לתל אביב לפחות מ-30 דקות - בהשוואה לשלוש וחצי השעות שאותו זקן ירושלמי סיפר עליהן.
התוצאה היא ש"נוצרה מסילה לאלוקינו" - חלקה ונוחה, לירושלים, שבה הרכבת נוסעת ישירות, בלי צורך לעלות ולרדת בהרים התלולים כפי שהיה נהוג בעליות הקסטל. זו הדגמה לכך שהנבואות והבטחות הגאולה מתקיימות במלואן כפשוטן - אך בהדרגה, ובתוך חוקי הטבע, מתוך התפתחות אדירה של האנושות, בדיוק כפי שהרמב"ם הסביר.
ועוד דבר: פרויקט הכניסה לעיר החדש בירושלים קרוי, בפרסומים הרשמיים שלו עצמו, "המרכז התחבורתי המשולב הגדול בישראל". לרגע חשבתי: הלא זאת מדינתנו - לא על ירושלים תפארתה, בעיקר על תל אביב גאוותה. למה להם להקים דווקא כאן, בירושלים, את "הגדול בישראל"? (ומי שראה את היקף העבודות בתל אביב יבין היטב את התמיהה - היקפן שם אינו קטן מזה של ירושלים).
זה לא כינוי שיווקי בעלמא. המרכז התחבורתי המתוכנן ברובע הכניסה לירושלים מפגיש במוקד אחד את תחנת רכבת ישראל (תחנת יצחק נבון), במרחק כ-32 דקות מתל אביב, שלושה קווי רכבת קלה, את התחנה המרכזית של ירושלים עם כ-280 קווים עירוניים ובין-עירוניים בכל שעה, ועוד קילומטרים של שבילי אופניים חדשים. התכנון כולל גם רכבת מהירה מתל אביב לירושלים, חניון תת-קרקעי, תחנה מרכזית לאוטובוסים ומחלף עם הפרדה מפלסית בין תחבורה ציבורית ופרטית, הולכי רגל ורוכבי אופניים - כלומר יישור ממשי, הנדסי, של כל שכבות התנועה זו מעל זו, כדי שאף אחת לא תעכב את חברתה.
ובמקביל, בצפון העיר הוקם מסוף הארזים - תחנה מרכזית גדולה נוספת, שנועדה בין היתר להפחית את עומסי התנועה בכניסה לירושלים ובתחנה המרכזית, וכוללת מאות עמדות טעינה לאוטובוסים חשמליים וחיבור עתידי לרכבת הקלה.
קושיה: אם כבר בונים "את הגדול בישראל" - למה דווקא בירושלים ולא בתל אביב, מרכז הכלכלה?
התשובה כתובה בהמשך אותו פרק עצמו בישעיהו: "הַנֹּתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה" (ישעיהו מ, כג). כל מה שנראה כמרכז כוח - כפוף לרצון ה'. "ישחקו הנערים לפנינו" - יחשיבו את התל להר גבוה, אבל דבר אלוקינו יקום לעולם.
המקום הכי נגיש ונוח להגעה - יהיה בסופו של דבר העיר ירושלים. ולכן מסבב הקב"ה שדווקא שם, בשער הכניסה לעיר הקודש, יוקם "המרכז התחבורתי המשולב הגדול בישראל" - לא בגלל שיקולי תכנון בלבד, אלא כדי שיתקיים "כל גיא ינשא" בדיוק במקום שבו הנביא דיבר.
ואליכם, אנשי אמונה - קדושת ציון אקרא:
הכביש הישר, המנהרה שנחצבה בהר, הרכבת שמקצרת שעות לדקות - כל אלה אינם רק נוחות תחבורתית. הם עצמם "פינוי הדרך", שלב הכרחי לפני שהכתוב מסיים: "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר". מי שרואה איך ההר באמת נעשה מישור - לא צריך אמונה עיוורת כדי להאמין שגם ההמשך יתקיים.
בפעם הבאה שאתם תקועים בפקק בכביש 1 בעליה לירושלים - זה בדיוק הרגע לפתוח את הפסוקים האלה ולהסתכל החוצה. הפקק עצמו הוא חלק מתהליך "יישור ההר" שעדיין בעיצומו. "בנחמת ציון תנוחמו".