סוד כוחה של הברכה – מהי הכוח האמיתי שמאחורי ברכת הכהנים, ומדוע דווקא אהבה היא המפתח לכל ברכה אמיתית
בנוסח ברכת הכהנים שבסידור אנו מוצאים את המילים: "לברך את עמו ישראל באהבה". ואולם יש לשאול שאלה יסודית: היכן מצאנו שצוו את הכהנים לברך דווקא באהבה?
ועוד יש לתמוה: הרי בכל מצוה נברך על המצוה בכלל – ולא אמרינן "להניח תפילין באהבה", "לשמוע קול שופר באהבה"! מדוע אם כן דווקא ברכת כהנים מיוחדת שצריכה להיעשות באהבה?
כדי להבין את פשר הדבר נצטרך לצלול לעומק פרשת בלק ולהבין את טבע הברכה ומהותה – מהו בכלל הכוח שמאחורי ברכה אמיתית.
״וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר פְּתוֹרָה... לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי. וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר״
על פסוק זה יש לשאול שתי שאלות מרכזיות:
שאלה א. מדוע בלק מבקש לקלל את ישראל, ולא לברך את מואב שלא יינזקו? הרי כמו שרואים בדרך כלל – אדם הבא לרב מבקש ברכה לעצמו שיצליח בבית משפט, ולא שהצד שכנגד ייכשל!
שאלה ב. מדוע כתוב "אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ" – לשון עבר, ואילו בקללה נאמר "וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" – לשון עתיד? אם הכוונה לתוצאה, היה צריך לכתוב בשניהם לשון עתיד: "יִתְבָּרֵךְ"!
כאן טמון יסוד עמוק שהאור החיים הקדוש מגלה לנו: לבלעם לא היה יכולת בידו לברך. הכתוב אומר "טוב עין הוא יבורך" – ומי שיש לו עין רעה אינו יכול לברך כלל.
ונראה כי לעולם ברכת בלעם כברכת חמור. אלא שהרשע היה מערים – כשהיה רואה באצטגנינות שפלוני יעלה לגדולה וכדומה, היה עושה שמברכו, וכשבא הדבר ומתברך חושב שברכתו של בלעם גרמה. ולא כן הוא, אלא מזלו גרם. וכמו כן עשה לבלק – שראה בכוכבו שעתיד למלוך במואב, וברכו בדבר עצמו לרמותו, כי הוא הסובב.
לכן אמר בלק: "אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ" – כלומר, כבר הוא מבורך מפי השם! מה שבלעם "מברך" – הוא כבר מבורך ממילא מאת הקב"ה. בלעם רק "מזהה" מה שכבר נגזר מן השמים. ולכן לשון עבר – "מבורך" – כי הברכה קדמה לו.
ואילו בקללה, שם יש לבלעם יכולת אמיתית – כי לקלל מהלב הוא יודע. לכן שם לשון עתיד: "יוּאָר" – זה יקרה עכשיו, בכוחו.
אדם עם עין רעה – שמקנא מדוע יש לשני כך וכך – הוא מסוכן ומזיק בראייתו.
יש אומרים שהוא גורם שידונו בשמים אם האדם מגיע לאותה הצלחה.
לכן בלעם לא יכול לברך מהלב – רק לקלל יודע הוא.
לאברהם יש עין טובה. עליו כתוב: "וְהָיֵה בְּרָכָה" – הברכות מסורות בידך.
וכן: "וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ" – אפילו גוי שיברך את אברהם, יהיה לו יותר שפע ויוכל לברך יותר.
מי שיש לו עין טובה – הוא יכול לברך את השני באמת.
ומכאן אנו למדים יסוד עמוק: הכוח לברך אינו ב"מגיה" או בידע נסתר – אלא ברצון כן ואמיתי בטובת הזולת.
מה ההבדל בין אדם לבין ציפור? גם ציפור מצפצפת, גם היא "מוציאה קולות" – ומדוע אם כן נקרא האדם בעל "דיבור"?
יש לאדם שני ממדים בדיבורו:
• דיבור גשמי – הוצאת צלילים ומילים מן הגרון, כמו הציפור.
• דיבור רוחני – דברים היוצאים מן הלב. "דברים היוצאים מן הלב – נכנסים אל הלב."
לבלעם יש עין רעה – ממילא הוא לא יכול לברך מן הלב. רק לקלל מהלב הוא יודע. אמר בלעם לבלק: "לכה נא אָרָה לי את העם" – ולא בקש לברכו, כי ידע שאין בידו יכולת אמיתית לברך.
עכשיו חוזרים לשאלתנו הראשונה: מדוע דווקא ברכת הכהנים חייבת להיאמר "באהבה"?
״אין נותנין כוס [של ברכה] אלא לטוב עין, שנאמר 'טוב עין הוא יבורך' – אל תקרי יבורך אלא יברך. על כן לא תינתן הברכה אלא לטוב עין, כי ברכת המברך תחול כפי כוונת המברך. והוא כוונת ברכת כהנים לברך את עמו ישראל באהבה – דהיינו בכוונה, בעין טובה, וברצון בלב.״
ברכת הכהנים שונה מכל שאר המצוות בנקודה אחת קריטית:
בשאר המצוות – המעשה עצמו הוא המצוה. בתפילין – ההנחה; בשופר – השמיעה. הכוונה מוסיפה, אך אינה מעכבת לגמרי.
בברכת הכהנים – הברכה היא ה"דיבור מן הלב". ברכה ללא אהבה וכוונה אמיתית היא כצפצוף ציפור – קול בלבד. לכן צריך לברך דווקא "באהבה" – כי ללא האהבה, פשוטו כמשמעו, אין כאן ברכה כלל!
ועדיין קשה: אם בלעם אינו יכול לברך – מדוע בסוף הסכים הקב"ה שילך עם בלק, ומה פשר הנבואות הנשגבות שיצאו מפי בלעם?
כאן האור החיים הקדוש מגלה לנו דבר נורא ונפלא:
ולפי שאדם זה הוא אדם מובהק בכיעור ותיעוב ושיקוץ – לא תנוח עליו הרוח הקדושה המגדת העתידות. גם הדברים מצד עצמן דברי קודש הם ולא יחנו בגוי טמא. לזה נתחכם ה' לעשות תיקון לדבר קדושה לבל תעבור במבוי מטונף – ועשה מחיצה בין כוח המדבר והדיבור עצמו ובין פי חזיר. והוא מאמר "וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם" – הציע כוח אחד שיכול להתמצע בין שניהם, ובזה נעשה פי בלעם גבול בפני עצמו, והדבר מפסיק לגבול כוח המדבר. ואז כה תדבר – רוח הקודש היא תדבר.
משל נפלא: רוצים להעביר מים נקיים בתוך ביוב. בושם לא יועיל – הוא לא מנקה את הביוב. הפתרון היחיד: להעביר צינור בתוך הביוב, כך שהמים הנקיים לא יבואו במגע עם הלכלוך כלל.
כך הקב"ה שם "צינור" בתוך פיו של בלעם – כדי שדברי הקודש לא יעברו דרך הפה הטמא ממש.
ועל פי זה מובן פסוק המסקנה: בלעם רצה לברך את ישראל – אך ברכה שתעבור דרך פיו של בלעם הייתה ברכה עם כל "הבלעמיות" שבו. הקב"ה הציל אותנו ושם צינור בתוך פיו – ודברי הקודש יצאו ממנו כאילו "מנותקים" ממנו.
למדנו שהברכה תלויה ב"עין טובה" ובלב שרוצה באמת בטובת הזולת. אבל כיצד מכינים את הלב למצב כזה?
כאן נכנס עיקרון מעניין: כדי לעורר את הלב הטוב שבכל אחד ואחד, נהגו לתת אוכל בקידוש. וכן מצאנו בגמרא:
״אמר רבי אבדימי דמן חיפא: קודם שיאכל אדם וישתה – יש לו שני לבבות. לאחר שאוכל ושותה – אין לו אלא לב אחד, שנאמר: 'וְאִישׁ נָבוּב יִלָּבֵב.'״
ומפרש רש"י: "שני לבבות" – שאינו מסכים לדעת שלמה, לבו טרוד. לאחר אכילה – לבו שלם ומיושב.
אדם הרעב ודואג לפרנסתו – לבו טרוד. הוא לא יכול לרצות בכל לבו את טובת הזולת. לאחר שאכל ושתה ולבו שלם – הוא מסוגל לברך את השני מעומק הלב.
ממה שלמדנו עולה שאלה חמורה: אנחנו מברכים עשרות ברכות בכל יום. האם אנחנו מברכים מן הלב?
אדם מברך תפילת שמונה עשרה שלוש פעמים ביום – הרי 57 ברכות. ובתוספת חזרת הש"ץ – עוד 39. וביחד כבר הגענו ל-95 ברכות ביום.
אך... יכול האדם לומר את כל אלה ועדיין לא הודה לה' אפילו פעם אחת!
אם אינו מברך מתוך רגש של הערכה והכרת הטוב – הרי זה כמו הציפור המצפצפת: קול בלא לב.
מה הפתרון? לחשוב כמה הטיב עמנו בורא עולם – ואז נרצה מכל הלב לברכו ולהודות לו שכולם יכירו כי טוב ה'.
כך ביחסינו עם הזולת: כאשר יהודי מברך את חברו מן הלב, עם עין טובה ורצון אמיתי בטובתו – הוא משפיע עליו ממש. "וכך כל יום שיהודי מברך את השני מהלב – הוא משפיע עליו המון."
ועוד: ומי שעושה כך – הוא משמח את המקום מאוד! כמו שרואים מברכת כהנים – מנין שה' מתאווה לברך את ישראל? כי הברכה שיוצאת מלב אוהב – גם מלמעלה היא מקבלת חיזוק והגברה.