הנהגות אֲבֵלוּת לְטוֹבַת הַנִּפְטָר

לפי המבואר, עיקר מטרת הדין היא להשלים אצל האדם הכרה מוחשית באמת האלוקית — להרגיש את רצינות המעשים, את משפט ה׳ ואת גודל האחריות של החיים. כאשר הבן, הקרוב או האבל מעורר בעצמו תחושת דין, הכנעה ויראה על ידי הנהגות אבלות ממשיות, הרי הוא מוסיף בעולם את אותו בירור פנימי, ובכך יכול להפחית מעט מן הצורך שהנפטר יעבור בירור זה בדרך של דין קשה יותר.

זה דומה למי שמתענה על חברו, או למי שנושא בעול ממש עם הזולת: עצם ההשתתפות האמיתית בצערו כבר “גובה” במידת־מה את חלקה של מידת הדין, ומחלישה את תוקפה.

לפי מעבר יבק, דרגות האבלות מקבילות לדרגות הדין והמעבר של הנשמה: בתחילה הדין חזק יותר, ובהמשך הוא נחלש בהדרגה. משום כך גם הנהגות האבלות הולכות במדרגות — יום ראשון, שלושה ימים, שבעה, שלושים, ועד י״ב חודש.

הנהגות אלו אינן רק “סימני אבלות”, אלא גם מעשים של הזדהות, צמצום וקבלת דין:

לפי כיוון זה, האבלות היא גם עבודת חסד עם הנפטר. האבל מקבל על עצמו מעט צמצום, מרגיש את חומרת הדין, מזדהה עם צער הנשמה, ומוסיף בעולם יראת שמים, תורה, תפילה ומעשים טובים. מכוח הקשר העמוק שבין הנשמות — ובפרט בין בן לאביו — עבודה זו יכולה להמתיק את הדין ולהביא נחת רוח ורווחא לנשמתיה.