דוד המלך אינו אומר "בואו שעריו בתפילה" או "בואו שעריו בתשובה", אלא דווקא בתודה. מכאן המפתח לשערי עבודת ה' הוא מפתח התודה וההודיה — אין אחר, אין בלתו. מי שמפתח זה עדיין אינו בידו, עומד עדיין מחוץ לחומת עבודת ה', אפילו אם הוא מתפלל ולומד. ההודאה היא לא "עוד מידה טובה" בין מידות רבות — היא הפתח עצמו.
נראה שהביאור בזה: כאשר האדם מודה לה' יתברך, מתעוררות עליו י"ג מידות של רחמים. ההודאה אינה רק ביטוי של הכרת תודה — היא פועלת, ומעוררת שפע של רחמים משמים.
במדרש תנחומא מסופר משל נפלא (מדרש תנחומא, ורשא, כי תבוא, סימן א, בשם ר' אבהו בשם ר' יוסי בר חנינא): אדם שיש לו עסק אצל מלכות בשר ודם — פעמים שהוא נותן ממון רב עד שמגיעים אותו אל המלך, וגם אז ספק אם יעשה בקשתו. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן: אדם יורד לתוך שדהו, רואה אשכול שביכר, תאנה שביכרה, רימון שביכר — מניחו בסל, הולך לירושלים, עומד באמצע העזרה ומבקש רחמים על עצמו, על ישראל ועל ארץ ישראל, ואפילו אומר "איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה". ובת קול יוצאת ואומרת לו: תזכה לשנה הבאה ותביא כהיום הזה — כאדם שנותן פרי חדש לחברו ואומר לו: יהי רצון שתשנה ותתן לי לשנה הבאה.
מכאן אנו למדים: אצל בשר ודם, ככל שנותנים יותר — הסיכוי לתשובה חיובית קטן יותר, כי המלך חושש שמא ינצלוהו. אצל הקדוש ברוך הוא ההפך הוא הנכון — ככל שהאדם מביא יותר, מודה יותר, מבקש יותר, כך הוא זוכה ליותר. זהו יסוד גדול: ההודאה אינה "מבקשת" מה', היא פותחת את שערי הנתינה שלו.
יהודי פותח את יומו באמירת "מודה אני" — משום שזה כל מהותו של היהודי: מודה אני. ולמה נקרא שמו "יהודי"? על שם ההודאה (מלשון "יהודה" — "הפעם אודה את ה'"). גם שורש השמחה במצוות הוא ההודאה, כלשון החזון איש: "עיקר עשיית מצווה היא שמחתה — שזכינו לכך".
והחתם סופר הוסיף שאלה עמוקה: למה חוזרים על פסוק "כל הנשמה" פעמיים? ותירץ: ללמד שצריך להודות לה' גם על עצם הזכות שאנו זוכים להודות לו. וכעין זה מבואר ב"מודים דרבנן" — "עַל שֶׁאֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ" — מודים על עצם זה שנתת בליבנו להיות מודים לך. ההודאה השנייה, אם כן, איננה חזרה מיותרת — היא הודאה על ההודאה עצמה.
ובמדרש תהלים (מזמור יח) מבואר עד כמה דוד המלך היה מדקדק בכך: לא הניח דוד אבר בכל איבריו שלא קילס בו את הקדוש ברוך הוא — קילסו בראשו, בעיניו, בפיו, בלשונו, בגרונו, בשפתיו, בלבו, בכל עצמותיו, בנפשו, ובנשמתו. ולמרות כל זה אמר דוד: אף על פי כן, עדיין איני יודע לקלסו — "פִּי יְסַפֵּר צִדְקָתֶךָ".
ומעניין להוסיף כאן את דברי הפסיקתא דרב כהנא (פסקא יז, אות ג): "מה יתאונן אדם חי" (איכה ג, לט) — די לו לאדם שהוא חי. עצם החיים כבר סיבה מספקת להודאה, עוד לפני שמדברים על כל שאר הטובות. כל כך צריך האדם לחיות בתחושה שהכל חסדי שמים מרובים, ולראות רק את הטוב שיש לו — עד שאפילו מראה פניו צריך להיות מאושר וטוב.
רבונו של עולם, פתח לי את מפתח ההודאה שבו נכנסים לחומת עבודתך. תן בליבי לדעת שכל נשימה שאני נושם היא מתנה ממך, ושאין רגע אחד בחיי שאינו טעון תודה. עזרני להיות "יהודי" באמת — מודה על שם ההודאה, פותח כל יום מחדש ב"מודה אני", ומודה גם על עצם הזכות שנתת בליבי להודות לך. יהי רצון שכל אבר ואבר בגופי ישמש לקילוסך, כדוד המלך, ושאזכה על ידי ההודאה לעורר עלי י"ג מידות רחמיך. אמן.
עד כמה אדם צריך לחיות מתוך תחושה של "עולם שכולו טוב" כל ימי חייו, יש ללמוד מפרשה מפתיעה בחיי יעקב אבינו.
מתרצים הדעת זקנים מבעלי התוספות: פרעה ראה שיעקב זקן מאוד, ושערות ראשו וזקנו לבנות מרוב הזקנה — ועל כך שאל. ויעקב השיב לו: "ימי שני מגורי... מעט ורעים" — כלומר, מעטים הם שנותיי, אלא שמתוך הרעות שהיו לי קפצה עליי זקנה.
ומוסיף המדרש נופך מפתיע: בשעה שאמר יעקב "מעט ורעים היו", אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני הצלתיך מעשו ומלבן, והחזרתי לך את דינה, גם יוסף — ואתה מתרעם על חייך שהם מעט ורעים?! חייך — שמניין התיבות שבין "ויאמר" ל"בימי מגורי" (ל"ג תיבות) — כך יחסרו משנותיך, שלא תחיה כחיי יצחק אביך. ואכן יצחק חי ק"פ שנה, ויעקב לא חי אלא קמ"ז.
זהו חידוש עצום: יעקב אבינו — הצדיק הגמור — נענש על עצם הביטוי "מעט ורעים", על כך שלא ראה את חייו כטוב מוחלט, למרות כל הנסיונות שעבר.
אדם צריך לראות עצמו "כבן של המיליונר הגדול ביותר, בנו של הרופא הטוב ביותר" — לחיות בעולם שכולו טוב. ומתוך כך, ממילא זקנו נשאר שחור והוא טוב לב. עצם זה שיעקב נראה זקן — זו הייתה כבר התביעה עליו, עוד לפני שאמר מילה.
אבינו שבשמים, למדני מיעקב אבינו — לא להתמקד ברעות ובקשיים, אלא לראות בכל מה שעברתי את ידך המנחה, המצילה והמיטיבה. תן לי לחיות מתוך תחושה שאני בנך היקר, בעולם שכולו טוב, ושלא אבוא חלילה לידי תלונה על חיי — גם כאשר הם קשים בעיניי. עזרני לראות בכל שנה, בכל אירוע, בכל נסיון — את החסד שבתוכו. אמן.
מצוות ביכורים — הבאת הפרי הראשון שנתבכר בשדה אל בית המקדש, בליווי הצהרה על כל שלבי ההיסטוריה של עם ישראל — היא, למעשה, טקס הודאה מלא בכל פרטיו. רש"י (כו, ג) מדייק בלשון "וְאָמַרְתָּ אֵלָיו" — שאינך כפוי טובה. עצם אמירת המילים בקול, לפני הכהן, היא חלק מהמצווה.
בעל הספר החינוך (מצווה תרו) מבאר את שורש המצווה, ומדבריו ניתן ללקט תשעה יסודות מפתח בהבנת ההודאה:
מתוך הדברים הללו מובן גם דבר מעניין נוסף: מדוע ברכת "אשר יצר" נחשבת כסגולה לרפואה. שכן ככל שאדם מודה על רפואת הגוף, כך מתרבה הרפואה — זהו אותו כלל: ההודאה עצמה גורמת להמשך השפע.
הביטוי "בְּכָל הַטּוֹב" אינו מופיע בשום מקום אחר בתורה, רק כאן. מהו אותו "כל הטוב" שזוכה לו המודה לה'?
נמצא, שעל ידי שאדם מודה לה' על כל מה שעבר עליו עד היום, הוא זוכה להיות שמח עם ה' — להיות שמח במצוותיו, ולזכות לאהבת ה'. ואם אדם רוצה לזכות לאור התורה עצמה — מה יעשה? יודה על מה שכבר זכה לחדש עד היום, וזה יגרום לו לקבל עוד שפע רב.
ריבונו של עולם, כשם שציווית את אבותינו להביא ראשית פרי אדמתם ולהצהיר בפה מלא על כל חסדיך, כן תן בליבי לספר בקול, ולא רק במחשבה, את כל הטוב שגמלתני. זכני שההודאה שלי תגיע לא רק לשפתיים אלא ללב, ומתוכה אזכה ל"ושמחת בכל הטוב" — שמחה אמיתית בכל מה שיש לי. פתח את שפתיי, ותן לי להבין שכל שבח שאני אומר, מוסיף לי עוד שפע וברכה. אמן.
שאלה נפוצה: כיצד נהיים שמחים? נראה שבפרשת התוכחה עצמה, שם התורה מוכיחה על חוסר השמחה, מונחת גם התשובה: פרשת ביכורים, שעניינה כולו הודאה.
ביכורים — לוקחים את הפרי הראשון שצומח על העץ, מסמנים אותו, וכך בכל פעם שאדם מגיע לשדה הוא רואה את הפרי הנפלא שהוא עתיד להביא לבית המקדש. בקיצור, הוא נזכר בהודיה כל אימת שהוא רואה אותו. וכשמגיע הזמן, לוקחים את הפירות החדשים, שמים בסל גדול ויפה, מקשטים ומעטרים, וכולם עולים יחד לירושלים.
מכאן רעיון נפלא: ללמוד לעשות "עסק" מדבר קטן, להגדיל אותו עוד ועוד, ואז להודות עליו — ולא רק עליו, אלא על הכול: על קום המדינה, על האבות, על הכול. זהו סוד השמחה "על רגל אחת". ומעניין: בפרשת כי תצא מוזכר עניין השמחה באיש ואישה, ובפרשת כי תבוא מוזכר עניין השמחה בעבודת ה' — ושניהם משורש אחד: לדעת להסתכל מה יש לך, להתבונן בטוב שהזולת עושה — זהו סוד ההצלחה.
האלשיך (פרשת וישלח, פרק לה) מעיר על סמיכות הפרשיות: ה' אומר ליעקב "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֵׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ" — ורק לאחר שיעקב בונה מזבח, מודה ומקריב, מתגלה אליו ה' שוב ומברכו. ההודאה על הישועה הראשונה היא שפותחת את הדלת לגילוי הנוסף.
ונראה שזה גם ביאור נוסף לפסוק "בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה" — לאיזה שערים באים? לשערי השפע של ה', ודרך ההודיה בלבד. וכעין זה בפסוק "לַמְנַצֵּחַ... נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ" — לכאורה הפסוק הפוך: כשה' ממלא את משאלותינו, אז אנו שמחים. אבל דוד כותב זאת בסדר הפוך — משום שכאשר אדם מרנן לה' ומרוממו על מה שכבר עשה עמו בעבר, אז זוכה שה' ימלא את משאלותיו.
ב"ראשית חכמה" מובא שהקב"ה חפץ ואוהב שיספרו גדלו וכבודו — כמלך בשר ודם האוהב את עבדו כשמספר בשבחו. ומהזוהר: "מַאן דְּאַסְגֵּי תֻּשְׁבְּחָן לְגַבֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא — אַסְגֵּי שְׁלָמָא בְּעַלְמָא" — המרבה בתשבחות לה' מרבה שלום בעולם. ועוד: אמירת שירות ותשבחות גורמת לדבקות בו יתברך.
הלכה נאה: אין מפסיקים בקריאת התורה באמצע קללות, "לפי שאין ראוי שיהיה אני מתברך ובני מתקללים" (ירושלמי מגילה כו ע"ב, בשם ר' לוי). השפת אמת כתב במכתב ליהודי שהיה בצרה: "תתחיל לברך את ה' — לא יוכל לכל עליך קללה", שכן אינו בדין שה' מתברך ובנו בקללה. תפקידנו בחיים — כדברי הרמב"ן (סוף פרשת בא) — הוא להודות לה' תמיד.
אבי שבשמים, למדני להפוך כל דבר קטן שאתה נותן לי לעסק גדול של הודאה. תן לי סבלנות — כמו הבונה בית והנוטע כרם — להתעכב וליהנות מכל טובה, ולא לרוץ הלאה לפני שהודיתי עליה כראוי. כשם שיעקב אבינו זכה לגילוי נוסף רק לאחר שהודה, כן זכני שכל הודאה שלי תפתח לי דלת לברכה נוספת. יהי רצון שאזכה לרנן בשמך תמיד, גם לפני שאתה ממלא את משאלותיי, מתוך אמון וביטחון בטובך. אמן.
אם ההודאה פותחת שערי ברכה, הרי שחוסר הודאה — פועל בכיוון ההפוך.
המהרש"א (חידושי אגדות, מסכת גיטין דף נז ע"א) מבאר שכל מה שנחרב "טור מלכא" (מקום שהיה מיושב בגדולה ובעושר) — היה בגלל שלא הודו לה'. כשניצל המקום מן המלך שבא להילחם בו, "אִיזְדַּקּוּר וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ" — הם קמו וחגגו, אכלו ושתו, ולא בטחו בישועת ה'. במקום להודות ולהלל על הנס — אמרו שהמלך לא יכול היה להם מפני גבורתם שלהם עצמם. וזהו שאמרו "מִיחֲדֵי קָחֳדוּ בִּי... שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לָהֶם" — הם שמחו בכוחם ובגבורתם, במקום להכיר בישועת ה'.
מכאן יסוד חמור: לא זו בלבד שחוסר הודאה מונע ברכה — הוא גם מזמין פורענות. כאשר אדם זוכה לישועה ומייחס אותה לכוחו ועוצם ידו, במקום להודות — הוא בעצם מנתק את עצמו ממקור הברכה, ופותח פתח לחזרתה של הצרה.
רבונו של עולם, שמור אותי מלייחס הצלחה כלשהי בחיי לכוחי ולעוצם ידי. כשאתה מציל אותי מצרה — תן לי לזכור מיד להודות לך, ולא להיסחף בחגיגת ה"ניצחון" מבלי להכיר במי שהצילני. שלא אהיה בבחינת "איזדקרו ואכלו ושתו" ששכחו את מקור ישועתם. אמן.
ומפליא עוד יותר: חז"ל דרשו (בראשית רבה א, ו) — "בְּרֵאשִׁית בָּרָא" בשביל מצות ביכורים, שנאמר בה "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ". עולם ומלואו נברא — לפי דרשת חז"ל — בשביל מצווה אחת קטנה כל כך.
מבאר האלשיך: "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג) — זהו חסדו יתברך, שהוא חפץ להיטיב, ואינו מבקש מאיתנו להחשיב את עולמו כאילו הוא שלנו — רק שנחזיק לו יתברך טובה, ונכיר כי הוא אדון הכל.
ומביא האלשיך משל נפלא: כעשיר או שר שיש לו כרם, ויורד בו אריס לעבדו ולשומרו. כאשר האריס רואה תאנה שביכרה ואשכול ענבים ראשון, הוא מביא אותם במזרק טהור אל האדון ואומר: "רְאֵה נָא נֹעַם בִּרְכַּת כַּרְמְךָ אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ בּוֹ, וְזֶה פִּרְיוֹ — כִּי מִמְּךָ הַכֹּל". הוא אינו מעז לאכול ממנו לפני שהציג אותו לפני האדון. ואז, בראות המלך את דרך ארצו של האריס, יאמר: יהי לך כל השאר. כן הדבר — לא לנו החטה, השעורה והכרמים; הכל שלו יתברך. ולהורות שממנו הכל, אנו מביאים את ראשיתו לפני כסא כבודו.
ומדוע דווקא ה"ראשית"? משום שהעלה על רוחו כי קניינו אשר רכש בכוחו ועוצם ידו עשה לו — אדון הכל יסירנו ממנו. אך החושב כי הכל שלו יתברך — ה' יעזבנו בידו. הבאת הראשית היא ההצהרה: "לֹא לָנוּ ה', לֹא לָנוּ, כִּי לְךָ הַכֹּל".
ידועים דברי הרמב"ן שאדם נברא בשביל להודות לה', כמו שאומרים בתפילה: "וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל... לְהוֹדוֹת לָךְ". ומקור לכך בפסוק בהלל: "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב".
ריבון העולמים, אני מבקש להיות כאריס הנאמן — שכל מה שיש בידי, אני יודע שהוא ממך, ואיני מעז ליהנות ממנו לפני שהודיתי לך עליו כראוי. תן לי לזכור שהעולם כולו נברא כדי שאדע להכיר טובה — ושתכלית קיומי היא להודות לך. עורר בי חפץ אמיתי להביא לפניך את "ראשית" כל טוב שאתה נותן לי, ולא לחשוב שהכל בא לי מכוח עצמי. אמן.
מדוע דווקא התאנה נזכרת ראשונה במשנה — לפני האשכול, שלא לפי סדר הפסוק במדבר?
"וַיֹּאמֶר הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" (בראשית ג, יב). רש"י: "אשר נתת עמדי — כפר בטובה". אדם הראשון, במקום להודות על מתנת האישה, האשים בה את הקב"ה עצמו.
רש"י (בראשית ג, ז): "עלה תאנה — הוא העץ שאכלו ממנו; בדבר שנתקלקלו בו, נתקנו". דווקא בעץ התאנה, שממנו נגרם החטא, נעשה גם התיקון.
וכן במסכת עבודה זרה (דף ה ע"א) מובא: "כְּפוּיֵי טוֹבָה בְּנֵי כְּפוּיֵי טוֹבָה" — עם ישראל נקרא כך על שם אדם הראשון, שכפר בטובה. וכן במשנת רבי אליעזר: "לֹא נִטְרַד אָדָם הָרִאשׁוֹן מִגַּן עֵדֶן אֶלָּא עַל כְּפִיַּת טוֹבָה". מדהים: אדם הראשון היה יכול לתקן את חטאו — אילו רק היה מודה במקום להאשים. נמצא שכל קלקול העולם הוא מחמת חוסר הכרת הטוב. ביכורים, שעניינם הכרת הטוב, באים לתקן בדיוק את חטא זה — ולכן פותחת המשנה דווקא בתאנה: לרמז שבביכורים אנו מתקנים את חטא אדם הראשון.
אדם הראשון נברא ביום ראש השנה — יום שבו הקב"ה ברא אותו כדי שיקלסו, ובמקום זאת פתח בקילול (במובן זה שהתלונן על מתנת ה'). לכן, מבואר בליקוטי הלכות (או"ח, הלכות ראש השנה ג): עלינו לתקן בראש השנה, על ידי תקיעת השופר ותיקון הדיבור, את חטא אדם הראשון. "יוֹם תְּרוּעָה" — מלשון "מִזְמוֹר לְתוֹדָה, הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ".
מובא בספרים שנסמכה מחיית עמלק למצוות הביכורים — ללמד שעל ידי הכרת הטוב מוחים את עמלק. שכן המן הרשע, שורשו הוא באי-הכרת הטוב (וכמו שדרשו "הָמָן מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן"). ולכן נקרא שמו "המן" — מלשון "המון" (המהר"ל): שהוא תמיד רוצה עוד, וזהו ההפך הגמור מהכרת הטוב. וכן מצאנו שעמלק בא להילחם בישראל דווקא כאשר כפרו בטובה, שאמרו "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח).
רבונו של עולם, כשם שאדם הראשון נכשל בכפיית טובה וגרם לחורבן עולם, כן תן לי לתקן ולו במעט, בכל וידוי הודאה שאני אומר. אל תניח לי להאשים אחרים — או אותך — על קשיים בחיי, אלא תן לי להודות ולראות את היד המיטיבה גם בתוך הקושי. זכני, בכל ראש השנה, לתקוע בשופר מתוך לב שלם ומודה, ולמחות בכך את שורש ה"המון" והתאוותנות שבתוכי. אמן.
הכתב והקבלה (דברים כו, יא) מבאר יסוד מעניין בטבע השמחה: אין לנו דבר המעורר תענוג אל החוש כמו יופי הצליל, נעימות הקול, ודיבור שירי המספר בהפלגה על מעשה נפלא. "וְשָׂמַחְתָּ בְּכָל הַטּוֹב" — כלומר, שמחתך לא תהיה שמחה לבבית פנימית בלבד, אלא תתרבה בכל מיני נועם: דיבור שירי ומיני כלי זמר.
וממשיך: הטעם ל"בְּכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ" — שהשמחה לא תהיה על כך שהארץ היא "שלך" בכוחך ובעוצם ידך, אלא עיקר השמחה תהיה בקבלת מלכותו יתברך — שהוא לבדו אדון כל הארץ, המשגיח עליך ומשפיע לך את כל הטובות הללו.
ומוסיף הרש"ר הירש: "ושמחת בכל הטוב" — חסד הטוב שניתן לך והאושר שהוא משפיע עליך, ימצא את ביטויו בהתרוממות רוח של שמחה, ורק השירה הנישאת על כנפי ההתלהבות נותנת ביטוי לזה. לכן ביכורים "טעונים קרבן ושיר" — כל קיום מצוות הביכורים היה חתום בחותמת של שמחה.
למדנו מכאן יסוד חשוב: שמחה אמיתית אינה יכולה להישאר "בפנים" בלבד — היא זקוקה לביטוי, לקול, לשירה. הודאה שקטה ופנימית היא התחלה טובה, אך השלמות היא כשההודאה יוצאת החוצה בשיר ובזמרה, בפה מלא.
ריבונו של עולם, תן בליבי לא רק להכיר בטובך במחשבה, אלא גם לבטא זאת בקול, בשיר, בשמחה גלויה. עזרני לזכור בכל תפילה ובכל ברכה שאני אומר, שהשמחה שאני מבקש לחוש אינה בכוחי — אלא היא מתנה שלך, המושפעת ממלכותך עליי. תן לי לשיר לך בכל מה שיש בי — בקולי, בפי, ובלבי. אמן.
יסוד מעשי נפלא: לא די בהכרת הטוב הכללית — יש לתעד אותה בכתב, ולחזור ולקרוא בה. זהו למעשה מקור מוקדם לרעיון "יומן הודאה" — לכתוב את הנפלאות שעשה עמנו ה', ולקרוא בהן שוב ושוב, כדי שלא יישכחו.
הרעיון של מאה ברכות בכל יום מלמד יסוד עמוק: ההודאה אינה אירוע חד-פעמי או תפילה שבועית — היא מרקם החיים היומיומי של היהודי. מאה פעמים ביום, בכל אוכל, בכל פעולה, בכל שינוי מצב — עוצרים לרגע ומכירים במקור הטובה.
רבונו של עולם, תן בליבי חשק לכתוב ולתעד את נפלאותיך עימי, כדי שלא אשכח אותן ברבות הימים. עזרני להגיע למאה ברכות ביום — לא מתוך הרגל טכני, אלא מתוך לב מלא הכרת תודה בכל רגע ורגע. יהי רצון שכל דיבור הודאה שלי יעלה למעלה ויתעלה כבודך בזכותו. אמן.
נסיים בקטע אישי ומעורר, הפונה אל הלב ישירות.
יהודי יקר: האם יש לך ידיד, שהמתנה הטובה ביותר שתוכל לתת לו היא — לתת לו אפשרות להיטיב לך? יש לך כזה ידיד. הידיד הזה הוא בורא עולם — ידיד נפש. המתנה הטובה ביותר שתוכל לתת לו — היא לתת לו אפשרות לתת לך. בורא עולם אוהב אותך מאוד מאוד, ואין לו דבר משמח יותר מאשר לתת לך מתנות.
הידעת מדוע בורא עולם רוצה שתודה לו? לא בשביל שהוא צריך את התודה, אלא בשביל שהוא רוצה שהשפע היורד מהשמים יהיה רשום על שמך — שיהיה כתוב שאתה נתת אפשרות לבורא עולם להיטיב עם בנו היקר (שזה אתה). ובעזרת ה', לעתיד לבוא, הוא ייתן לך שכר עצום על כך שאִפשרת לו להיטיב עם בנו.
כמה צריך להצטער שרוב העולם מכיר את ה' רק בתפילה — אבל להודות לבורא עולם, לא יודעים כלל, או שמודים לו ללא שום רגש של הכרת הטוב.
מהיום, לפני שבאות עליך צרות — קבע לעצמך זמן שקט שבו תעבור על כל הדברים הטובים שעושה לך ה', ותודה עליהם. במיוחד בדברים שאתה רואה בהם השגחה פרטית מיוחדת — יעוררו את ליבך יותר להודיה. תדע: ברגע שבורא עולם רואה שאתה מחפש דברים להודות לו עליהם, הוא ישלח לך הרבה דברים שיהיה לך על מה להודות, עד שלא תדע מהיכן להתחיל — נסה ותראה.
קבע לעצמך כל יום רבע שעה לפחות — זמן שבו אתה עובר על כל הדברים הטובים שיש לך, ומודה לה' עליהם. קח מחברת ורשום את הדברים המיוחדים שעוררו את ליבך — ועליהם תחזור ותודה כל יום.
מה שלא תשקיע בבורא עולם — תשקיע בתור לרופא. שים לב: מטרת ההודיה היא ליצור בלבך רגש הכרת הטוב, ולכן צריך להודות עד שהלב קצת מתעורר.
ועצה נוספת: אחרי שיש צרה — קבל על עצמך שברגע שהצרה נגמרת, תודה לה' במשך שבוע (לדוגמה) על שנפתרה.
יהודי יקר! אנא רחם על אביך שבשמים. אבינו שבשמים מצטער מאוד לגרום לך סבל — זה צער בשבילו עוד יותר מאשר לך (ככתוב "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר"), אבל מה הוא יכול לעשות — רק כך אתה זוכר אותו. רחם עליו, התחל להודות, וכך לא תצטרך לצער את בורא עולם. זכור יהודי: אם אתה יודע רק להתפלל — אתה גורם צער עצום לבורא עולם.
אבי שבשמים, ידידי הנאמן ביותר — תודה לך על כל מה שנתת לי, גם על מה ששמתי לב אליו וגם על מה שלא. תן לי מהיום את המתנה הגדולה ביותר שאני יכול לתת לך: לב מלא הכרת תודה. אני מקבל על עצמי לקבוע לי זמן קבוע, ולו קצר, להודות לך על הטוב שבחיי — כדי שלא תצטרך, חלילה, לשלוח לי צרות כדי שאזכור אותך. תן לי לזכור אותך בשמחה, בשלווה, ובשפע — ולא רק בעת צרה. ומתוך ההודאה, זכני לשמוח בכל הטוב אשר נתת לי ולביתי, ולראות בעולמך עולם שכולו טוב. אמן ואמן.