״וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ.״
הקושיה העצומה – כיצד יתכן?
על מה מתלוננים בני ישראל? לכאורה הדבר מפליא ביותר. חז"ל מגלים לנו בדרשתם כי לא רק ישראל אמרו "בלתי אל המן עינינו" — אלא הקדוש ברוך הוא עצמו הכתיב בתורה את תיאור המן: "וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח", וכלשון המדרש: "ראו באי עולם על מה מתלוננים בני!"
התשובה לכך מסתתרת בטבע האנושי העמוק — בכוח הגובה של התאווה, שאינה מרשה לאדם ליהנות ממה שנמצא לנגד עיניו.
תאוות "עוד ועוד" — שורש כל הכפיות
חובת הלבבות בשער הבחינה מגלה לנו את השורש העמוק של תופעה זו. בסיבה הראשונה מדוע בני אדם אינם מודים לה' על הטוב שיש להם, הוא כותב בזו הלשון:
״אחד מהם — רב התעסקם בענין העולם והתאוותם מה שלא יגיעו אליו ממנו, ויתעלמו מהביט אל טובות הבורא עליהם. מפני שליבם תלוי בעצם מה שהם מקוים למלאת תאוותם ולהשלמת משאלתם, כי כל אשר יגיעו ממנו אל מעלה — מבקשים מה שהוא למעלה ממנו, ודורשים מה שאחריה, ותמטנה בעיניהם הטובות הרבות ותקטנה אצלם המתנות הגדולות.״
זוהי בדיוק תופעת המתלוננים: לא חסר להם דבר, אך לב התלוי בתאווה — אינו יכול לראות את הטוב שיש לו. הוא תמיד עסוק בחסר, בשאיפה לעוד, ולא יכול להתרכז בשפע הנוכחי.
מידת ההכרת הטוב — התכלית האמיתית של החיים
לעומת המתלוננים, בואו נביט במידה ההפוכה: הכרת הטוב וההודיה לה'. עד כמה גדולה היא? דוד המלך מגלה לנו סוד עמוק בספר תהילים:
״כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים — שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ״
המלבי"ם מסביר בצורה מרתקת:
כאשר אדם עושה חסד עם חברו — החסד אינו המטרה, אלא האמצעי. הבאתי לך תפוח — המטרה שתהיה שבע, לא שאביא תפוח.
אבל אצל הקדוש ברוך הוא — החסד עצמו הוא המטרה! אין האדם חי ולכן ה' עושה עמו חסד; אלא כל מה שאדם חי בעולם הזה — הוא כדי שה' יוכל לעשות עמו חסדים!
ואם כן — מהי תכלית גדולה יותר מן החסד? ממשיך דוד: "שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ" — שהאדם יודה לה' על חסדיו. זוהי תכלית החיים.
וכן כתב הרמב"ן שמטרת כל המצוות היא "שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו".
מדוע ההודאה גדולה כל כך?
ניתן לבאר בדרך נפלאה: לעתיד לבוא יבואו כל האנשים לפני ה' ויאמרו: "מגיע לנו שכר! כמה הנאה גרמנו לך בכך שנהנינו מהעולם שברת עבורנו!" שהרי ה' שמח בכל פעם שאחד מבריותיו נהנה, כלשון ספר החינוך: "שחפץ מרב טובו בברכת בריותיו".
ויאמר להם הקדוש ברוך הוא: "שוטים שבעולם! כל מה שעשיתם — לצורך עצמכם עשיתם" (כלשון הגמרא עבודה זרה ב.). ולא תחשב לכם ההנאה כמעשה לכבוד הבורא.
בא דוד המלך וגילה לנו: "שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ" — אם אדם מודה לה' על ההנאה שיש לו, בזה נחשב לו שעשה את ההנאה לכבוד בורא עולם!
ה' אומר לאדם: אם אתה מכיר בי — שמכיר שהנאתך היא ממני — גם אני מכיר בך שהנאה שקיבלתי ממך היא בגללך.
זוהי מידה כנגד מידה: ההכרה ההדדית. ומכאן עומק נפלא בכל ענין הברכות — שמצוות ברכה מעידה על הכרת הטוב, ומהפכת את ההנאה הגשמית לפעולה רוחנית כבירה.
מצוות ״ואהבת את ה' אלוקיך — בכל מאודך״, ודרשו חז"ל: "בכל מידה ומידה שהוא מודד לך — הוי מודה לו במאוד מאוד."
נמצינו למדים: כל פעם שאדם אומר "תודה" לה' על הנאה שנתן לו — הוא מקיים את המצווה הגדולה ביותר בתורה, מצוות אהבת ה'!
לימוד מעשי לחיינו
ולמדנו מכאן עד כמה חובה להודות לה' על כל דבר ודבר:
על כל וורט יפה שחידשנו בלימוד — תגיד תודה לה'. על כל מצווה טובה שזכינו לעשות — תגיד תודה לה'. ועל כל הנאה גשמית שנהנית ממנה — היה אוכל טעים, ראית נוף יפה, שמעת מוזיקה מרוממת — אמור בפיך "תודה לה'", כדי שיצא מתוך ליבך.
כדי לרכוש מצווה נפלאה זו ולחזק את מידת ההכרת הטוב, מומלץ לקרוא את ספרו של הרב ארוש שליט"א "שערי תודה" (ניתן להשיג בטלפון 04-8436092).
אדם שמודה לה' על הנאה שנתן לו — זוכה בזכות זה שיחשב לו שגרם לה' נחת רוח עצומה בכך שנהנה.
ונמצאנו למדים: אנו הופכים את ההנאות הגשמיות שלנו למצוות גדולות מאוד — על ידי מילה אחת קטנה: תודה.
כל ביס של אוכל טעים, כל ניצחון קטן בחיים, כל חידוש בלימוד — יכולים להיות מצוות גדולות ועצומות של אהבת ה', אם רק נדע לומר תודה בכנות ובשמחה.