השבוע אנו קוראים את פרשת מטות מסעי, המסיימת את ספר במדבר. פרשת מסעי פותחת בפסוק:
התורה מונה בפרשה את 42 המסעות שעברו בני ישראל במדבר, ממצרים ועד ערבות מואב, סמוך לכניסתם לארץ ישראל.
כתב בעל ה"דגל מחנה אפרים" בשם רבו וזקנו, הבעל שם טוב הקדוש: "דע ששמעתי... כי כל המסעות היו מ"ב, והם אצל כל אדם מיום היוולדו עד שובו אל עולמו". יום הלידה, יציאתו מרחם אמו, הוא בבחינת יציאת מצרים כנודע. ואחר כך נוסע ממסע למסע, עד בואו לארץ החיים העליונה — וזהו שכתוב (במדבר ט, יח): "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ". כל יהודי ויהודי עובר, במהלך חייו, 42 מסעות משלו.
וכך היה אומר ר' דוד מלעלוב זי"ע: שלעתיד לבוא יתגלה לכל אחד ואחד "פרשת מסעי" שעבר בהאי עלמא, ויראה שהכול היה בכוונה תחילה — לטובתו ולטובת ביתו. ואז ימלא שחוק פיו ולשונו רינה, על שכל כך דאג והצטער בכל מסעיו ועניניו, בעוד שבאמת הכל היה חסד.
ר' דוד מלעלוב זי"עאדם עלול לחשוב, במבט על חייו: "בגלל שנסעתי לכאן ולכאן קרה כך, ובגלל שהוא אמר לי כך — קרה כך". על כך באה התורה בפרשת השבוע ומלמדת אותנו יסוד נפלא: "וְאֵלֶּה מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'" — כל מה שמצא את עם ישראל היה בגלל שנסעו על פי ה', שה' רצה שכך יקרה, ולכן נסעו לשם. מה שמוצא אותך בחיים — כל המקרים, כל האנשים, כל המקומות — מצא אותך לטובתך, כפי שנאמר: "כִּי טוֹב ה' לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".
יסוד זה נדרש בצורה נפלאה מתוך פרק כ' בשמואל א'. דוד המלך אינו יודע אם שאול המלך רודף אחריו, והוא קובע עם יהונתן סימן: יהונתן יירה שלושה חצים, ולפי מיקומם ידע דוד אם עליו לברוח.
"וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָתָן, מָחָר חֹדֶשׁ וְנִפְקַדְתָּ כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ" (יח)
"וַאֲנִי שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה אוֹרֶה, לְשַׁלַּח לִי לְמַטָּרָה" (כ)
"וְהִנֵּה אֶשְׁלַח אֶת הַנַּעַר, לֵךְ מְצָא אֶת הַחִצִּים. אִם אָמֹר אֹמַר לַנַּעַר הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה קָחֶנּוּ וָבֹאָה, כִּי שָׁלוֹם לְךָ וְאֵין דָּבָר חַי ה'" (כא)
"וְאִם כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם, הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה — לֵךְ, כִּי שִׁלַּחֲךָ ה'" (כב)
שמואל א', כ', יח-כבתשובה: אף שנראה לאדם שעליו לברוח ממקומו מפני שחברו רודף אותו, באמת לא זו סיבת בריחתו — אלא ורק מפני שה' שלחו למקום ההוא. הקדוש ברוך הוא יודע שיש לאדם שליחות במקום אחר, והוא דואג שיהיה מי שירדוף אותו כדי שיגיע לשם. השאלה איננה "ממה" אדם בורח, אלא "לך" לאן — כי ה' הוא ששולח אותו למקום אחר. וכמו שאנו מברכים בכל בוקר: "הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר".
דבר תורה זה אמר ראש ישיבת טאלז, הרב בלאך זצ"ל, בחנוכת הישיבה בארה"ב. כאשר שהה עדיין בטלז, נאלץ לגלות משם: אחד מפושעי ישראל עלה לגדולה, והיה חשש שיתנקם בו על כך שסטר לו על לחיו בהפגנה שנערכה נגדו, לאחר שפתח חנות בשבת. לכן גלה הרב לארצות הברית, והדבר הצר לו מאוד — שהיה צריך לגלות למרחקים, לעזוב את הישיבה ואת התלמידים.
רק לאחר שפרצה השואה, וכמעט כל משפחתו והישיבה נעקדו על קידוש ה', הבין: ה' שלח אותו לשם — כדי להצילו, ולהקים את הישיבה מחדש בארצות הברית.
בפרשת מסעי מונה התורה את 42 מסעות בני ישראל מיציאת מצרים ועד לפני כניסתם לארץ, ומאריכה לפרט כל מסע ומסע וכל מקום ומקום. וידוע עד כמה התורה מקצרת אפילו באותיות — מאות אחת מיותרת נדרשים תילי תילים של הלכות, כל מסכת שבת באה על כמה פסוקים בתורה — וכאן דווקא האריכה התורה בפירוט כל המסעות.
מתרץ רש"י בשם מדרש רבי תנחומא, ודורש בו דרשה: משל למלך שהיה בנו חולה, והוליכו למקום רחוק לרפאותו. כיוון שהיו חוזרים, התחיל אביו מונה את כל המסעות. אמר לו: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו'.
רש"י, במדבר ל"ג, א, על פי מדרש תנחומאמסביר המהר"ל: "כאן ישננו" — כי לפעמים היו ישראל בנחת ובשלווה. "כאן הוקרנו" — לפעמים היו בצער, כאשר היה חסר להם דבר. "כאן חששת את ראשך" — ולפעמים היו בסכנה, כמו חולה החושש בראשו.
עונה המהר"ל: יש לומר, שכמו שהאב מספר כמה טורח הגיע לו עד בואו למקום הזה, והודיע לבנו איך היה מטפל עמו משום אהבתו אליו — כך השם יתברך היה מטפל עם ישראל בשביל אהבתו אליהם. ובשביל כך יזכרו ישראל הטובות שעשה להם, ויעבדו אותו בכל לב. מטרת פרשת מסעי היא שעם ישראל יזכרו את הטובות שהקב"ה עושה להם — לא רק להודות פעם אחת, אלא לזכור אותן לאורך ימים, וזה יביא אותם לעבוד את ה' בכל לב.
וכך כתב בעל העקידה: "אלה מסעי בני ישראל... ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'... יאמר, שצוה ה' שיכתבו כל מוצאיהם למסעיהם, כדי שיהיו המסעות ההנה זכר לכל הטובות אשר עשה אתם ממצרים ועד הנה".
בעל העקידה (העקידת יצחק), על פרשת מסעירבינו יונה כותב שיש מצוות עשה מן התורה לזכור את חסדי ה' שהיו עמנו במדבר, וכולל זאת ברשימת "המעלות העליונות" שנמסרו לנו במצוות עשה:
"ודע כי המעלות העליונות נמסרו במצות עשה, כמו מעלת הבחירה, שנאמר: 'ובחרת בחיים'... ומעלות תלמוד תורה, שנאמר: 'ודברת בם'... ומעלות התבונן בגדלות ה', שנאמר: 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים', ומעלות זכרון חסדיו והתבונן בהם, שנאמר: 'וזכרת את כל הדרך'... ודוד אמר: 'ויתבוננו חסדי ה''; ונאמר: 'כי חסדך לנגד עיני'".
רבינו יונה, שערי תשובה, שער ג', אות יזרבינו יונה כתב שיש מצווה לזכור את החסדים, אך לא פירש בפירוש אם הכוונה רק לחסדים שהיו במדבר, או לכל חסדי ה'. על כך מוסיף החרדים חידוש חשוב:
"ומעלת זכרון חסדיו יתברך והתבונן בהם, מצוה רביעית, שנאמר וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר... ומינה נלמוד מקל וחומר, אם נצטוינו לזכור לדורות החסדים שעשה עם אבותינו, כל שכן שכל אחד מישראל חייב לזכור החסדים שעושה עמנו תמיד לכלל ישראל, שמציל אותנו משיני אריות רשעים העומדים תמיד עלינו לכלותנו... וכן חייב כל אחד מישראל לזכור החסדים שגמלו ה' יתברך מעת שיצרו בבטן אמו, ואז יכנע לפניו ויבוש וישוב בתשובה שלמה".
ספר החרדים, מצוות עשה, פרק א', אות כגמבואר בדבריו שהמצווה לפי רבינו יונה כוללת גם את חסדי ה' בעבר, וקל וחומר את החסדים שעושה עמנו תמיד — באופן אישי, בכל יום ויום.
היה הרב קוך זצ"ל חוזר ושונה ואומר: "נתבונן בדברי רבינו יונה — זה לא סתם מצווה לזכור חסדי ה', אלא כלשונו של רבינו יונה: מעלות עליונות שבעבורן נברא האדם, ומה תקוות הנברא אם לא ישים עמל נפשו ועיקר עסקו בדברים שנברא בעבורם".
מכאן למדנו שצריך לעמול בזה, וזה צריך להיות עיקר עיסוקנו. ולא זו בלבד, אלא שצריך להתבונן — ועל ידי ההתבוננות מוצאים דברים שלא חושבים עליהם מאליהם, ורואים את החסדים יותר ויותר טוב.
כיצד מקיימים הלכה למעשה את מצוות זכירת החסד? על כך יש לנו מודל מובהק מהרב שמואל הומינר זצ"ל, מחבר הספרים "עולת תמיד", "מצוות הביטחון" ו"עבד המלך" — שהיה לו "פנקס ההודיה" אישי, ובשער הפנקס העתיק את דברי רבינו יונה והחרדים הנ"ל, מהם למד שכל פעם שיהודי כותב את חסדי ה' בפנקס, ובכך זוכר את חסדי ה' עמו — הוא מקיים בזה ממש מצוות עשה של זכרון חסדיו.
תלמידיו הוציאו לאחרונה ספר בשם "מפנקסיו של עבד המלך", ובו דוגמאות רבות לדברים שהיה הרב הומינר מודה לה' עליהם. לעיתים היה אף עורך "סעודת הודיה" כעבור שנה, כדי לזכור מחדש את החסד שנעשה עמו. גם ארגון "לעולם אודך" הביא בעמוד האחרון של פנקס ההודיה בקיצור את דברי רבינו יונה והחרדים הנ"ל, כמקור לרעיון.
והיות שמצוות צריכות כוונה, ראוי לפני שמתחילים לכתוב בפנקס — לכוון בפירוש לשם קיום מצוות עשה של זכרון חסדי ה'.
ההלכה עצמה מכירה בחובה להנציח ולפרסם חסד שנעשה עם אדם:
"כתבו האחרונים: מי שנעשה לו נס יש לו להפריש לצדקה כפי השגת ידו, ויחלק ללומדי תורה, ויאמר: הריני נותן זה לצדקה, ויהי רצון שיהא נחשב במקום תודה שהייתי חייב בזמן המקדש, וראוי לומר פרשת תודה... וטוב וראוי לו לתקן איזה צרכי רבים בעיר... ובכל שנה ביום הזה יתבודד להודות לה' יתברך ולשמוח ולספר חסדו."
משנה ברורה, סימן ריחומקור קדום עוד יותר לרעיון "ספר זכרון החסדים" מצוי בספר הישר:
"כָּל הַבָּא לַעֲבוֹד עֲבוֹדַת הָאֵל וּלְקַבֵּל עָלָיו עֹל יִרְאָתוֹ בֶּאֱמֶת, צָרִיךְ תְּחִלָּה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ סֵפֶר כּוֹלֵל זִכְרוֹן נִפְלְאוֹת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, יִרְאָתוֹ וְתַעֲצוּמוֹ... וְיָשִׂים עָלָיו לְחוֹק בִּשְׁבוּעָה לִקְרוֹתוֹ פַּעַם אַחַת בַּשָּׁבוּעַ בְּנַחַת וְכַוָּנָה... כִּי הוּא יִהְיֶה לְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינָיו."
ספר הישר, השער השלושה עשרכלומר, מלבד כתיבת החסדים, יש חשיבות גם לקריאה חוזרת בהם — פעם בשבוע לפחות, בנחת ובכוונה — כך שיהיו תמיד לנגד עינינו, "לטוטפות בין עיניך".
דוגמה נאה לאופן שבו חסד קטן, לכאורה, ראוי להיזכר ולהיכתב, מצויה בסיפור בני הנביאים:
"וַיֹּאמְרוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֶל אֱלִישָׁע: הִנֵּה נָא הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם לְפָנֶיךָ צַר מִמֶּנּוּ... וַיְהִי הָאֶחָד מַפִּיל הַקּוֹרָה, וְאֶת הַבַּרְזֶל נָפַל אֶל הַמָּיִם, וַיִּצְעַק וַיֹּאמֶר: אֲהָהּ אֲדֹנִי, וְהוּא שָׁאוּל! וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים: אָנָה נָפָל? וַיַּרְאֵהוּ אֶת הַמָּקוֹם, וַיִּקְצָב עֵץ וַיַּשְׁלֶךְ שָׁמָּה, וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל."
מלכים ב', ו', א-זבן הנביאים איבד גרזן שאול, דבר קטן לכאורה, ואלישע טרח לברר בדיוק "אנה נפל" ולהחזירו לו. גם חסדים ש"קטנים" בעינינו — הצלה מטעות, השבת אבידה, עזרה ברגע משבר — ראויים להירשם ולהיזכר, כמו הנס הגדול.
מעשה בחבר יקר שעבר לגור בשיכון החרדי החדש בנצרת עילית. כאשר הובא לו פנקס הודיה, שמח מאוד ואמר: "אתה יודע, קורים לאדם הרבה חסדים במשך כל יום, אבל אדם לא שם לב כלל לכל החסדים שקורים לו. אבל כשהוא יושב וחושב מה לרשום — אז הוא פתאום שם לב כמה חסדים ה' עשה עמו".
תשובה, לאור דברי אותו חבר: על ידי שיושבים ושומרים — כלומר, כותבים ומתעדים — אז זוכים לראות ולהתבונן בחסדי ה'. אין זו רק שאלה של סדר לוגי, אלא תיאור מדויק של התהליך הנפשי: רק מי שכותב ורושם, פתאום "רואה" את מה שקודם לא הבחין בו כלל. השמירה בפנקס היא-היא הכלי המביא לידי ההתבוננות.
זוהי עצה נפלאה לכל אחד, וזהו המוסר שמזכירה לנו פרשת השבוע: שיהיה לכל אחד "ספר אלה מסעי" משלו — פנקס הודיה, ספר זכרון נפלאות הבורא — לכתוב בו את מסעות חייו. ועל ידי כך נזכה להכיר בחסדי ה', להתבונן בחסדי ה', ולהבין כי טוב ה' לעולם חסדו, ועד דור ודור אמונתו.