בפרשת נצבים כתוב "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" — הקדוש ברוך הוא מצווה אותנו לבחור בחיים הנכונים. עניין הבחירה הזה הוא, למעשה, מטרת בריאת העולם כולה: שהאדם יבחר.
שאלה מעניינת נשאלה פעם לפני רב גדול: האם אפשרית, מבחינה עקרונית, "השתלת מוח"? כלומר, אילו היו לוקחים את מוחו של ראובן ואת מוחו של שמעון, ומחליפים ביניהם — נותנים את מוחו של שמעון בגופו של ראובן, ואת מוחו של ראובן בגופו של שמעון. אילו הייתה מתבצעת פעולה כזאת, ראובן היה קם בבוקר עם מוחו של שמעון: כל זיכרונותיו של שמעון, אשתו, ילדיו, הוריו, מקום מגוריו ועבודתו — הכול היה נמצא באותו מוח, שנמצא כעת בגוף של ראובן. ושמעון, מצדו, היה קם עם כל זיכרונותיו של ראובן.
והשאלה המתבקשת: מיהו ראובן, לאחר הפעולה הזאת? האם עיקר האדם הוא גופו, או שמא עיקרו הוא מוחו? השיב הרב הגאון, שיש באדם משהו שאינו לא גוף ולא מוח — משהו שהוא עצם האדם עצמו, והוא כוח הבחירה. כוח הבחירה נמצא, כביכול, מעל לגוף ומעל למוח. נראה שהוא נובע מן הנשמה, ויש מן הראשונים — כך למדתי, אם כי איני זוכר במדויק את המקור — המפרשים שה"צלם אלוקים" שבו נברא האדם, הוא עצמו כוח הבחירה.
יש באדם משהו שאינו לא גוף ולא מוח — וזהו כוח הבחירה, עצם האדם.
בשם רב גדול, בתשובה לשאלה על "השתלת מוח"מכאן יוצא דבר מעשי ביותר: כל מה שקורה לאדם — בין אם זה במשפחה, בין אם זה בעבודה, בין אם זה באנשים שהוא פוגש בדרכו — אינו עיקר חייו. עיקר החיים הוא, כיצד הוא מגיב לדברים האלה. כיצד הוא מנצל את כוח הבחירה שנתן לו הקדוש ברוך הוא, להיות טוב בכל מצב ומצב, יהיה אשר יהיה. וזה דבר שכל אדם צריך לדעת: אם קורה לו משהו טוב — אל יתרגש מן הדבר הטוב עצמו; ואם חלילה קורה לו דבר רע — אל ייכנס לתוך הדבר הרע. העיקר הוא כיצד הוא מגיב לדברים: כיצד הוא מודה לקדוש ברוך הוא על הטוב, וכיצד הוא מבין, גם כאשר קורה חלילה דבר קשה, שגם זה לטובה מאת הקדוש ברוך הוא. זהו עיקר הבחירה של האדם. זהו עיקר חייו. חייו של אדם — הם הבחירה. כל שאר הדברים הם רק דברים ביחס לנקודה הזאת, לא היא עצמה.
בראש השנה נוהגים לתקוע מאה קולות שופר. ומובא הטעם לכך, שמאה הקולות הללו הן כנגד מאה הבכיות שבכתה אם סיסרא. סיסרא היה רשע גדול, ובעת שנהרג, ישבה אמו וציפתה לשובו, וכאשר לא שב — בכתה עליו מאה בכיות, כמסופר בשירת דבורה:
"בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב: מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא, מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו" (שופטים ה, כח)
ולעומת אותן בכיות, אנו תוקעים מאה תקיעות. ולכאורה יש להתבונן: מה הקשר בין תקיעת מאה הקולות בראש השנה, לבין בכייתה של אמו של סיסרא? הרי היא בכתה על בנה הרשע, שעשה עבירות — בכתה מתוך חשש שמא לא ישוב הביתה. מה הדמיון בין בכי כזה לבין תקיעת שופר?
נראה שדווקא כאן טמון עיקר התשובה של ראש השנה. אנו מתעוררים בתשובה בשעה ששומעים את קול התקיעות — תקיעות המזכירות, כביכול, את כל הבכיות והשטויות של השנה שחלפה. זו הכוונה: הרגש שלנו היה, לעיתים, במקום הלא נכון. על הרגש הזה עלינו לעשות תשובה.
עלינו לבחון: כיצד בחרנו בחיים במשך השנה שעברה? כיצד השתמשנו בכוח הבחירה שניתן לנו, ברגשות שלנו, בזמנים הנכונים? היכן לא הודינו לקדוש ברוך הוא, דבר ודבר, כאשר היה ראוי להודות? על כל זה יש לעשות תשובה — להכין את הלב להודות לקדוש ברוך הוא, להתפלל אליו, ולהיות דבוקים בו. זהו עצם החיים, וזהו עיקר התשובה. ובזכות התשובה על הרגש, ובזכות השימוש הנכון בכוח הבחירה, יזכה האדם לשנה טובה ומתוקה.