פרשת ראה פותחת בפסוק קצר, שלכאורה עוסק בדין הלכתי צר — איסור שריטה על מת — ומתגלה כמכיל בתוכו יסוד רחב הרבה יותר, שמלווה את כל היחסים בין אדם לחברו ובין האדם לבוראו.
כתוב בפרשתנו: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם, לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" (דברים יד, א). התורה מצווה כאן שני דברים בפסוק אחד: איסור לשרוט את הבשר ולהשחית את הגוף מרוב צער על מת, ולפי דרשת חז"ל — גם איסור להתפלג ל"אגודות אגודות". שני האיסורים תלויים, כפי שנראה, באותה נקודת מוצא בדיוק: ההכרה שאנחנו בנים של הקדוש ברוך הוא.
פרק אהגמרא במסכת יבמות (דף יג, עמוד ב) דורשת את המילים "לא תתגודדו" גם באופן נוסף, מעבר לפשוטו של מקרא: "לא תעשו אגודות אגודות" — כלומר, איסור שלא יהיה עם ישראל מפולג לכתות וחבורות נפרדות, כל אחת נוהגת כמנהגה שלה בענייני הלכה עד כדי פירוד ומחלוקת של ממש.
ושאל על כך המשגיח של ישיבת חברון, הגאון רבי חיים יצחק קפלן שליט"א, שאלה יסודית: כיצד בכלל דורשת הגמרא דין זה, של איסור להתפלג ל"אגודות אגודות", מתוך פסוק שכל עניינו לכאורה נושא אחר לגמרי — איסור שריטה והשחתת הבשר מרוב צער על מת? מה הקשר בין שני הדברים?
"בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם, לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת"דברים יד, א
וביאר המשגיח יסוד נפלא: המשותף בין שני העניינים — איסור שריטה בבשר מחד, ואיסור "אגודות אגודות" מאידך — הוא בדיוק מה שכתוב בתחילת אותו פסוק עצמו: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם". מתוך ההכרה שאנחנו בנים של הקדוש ברוך הוא נובעת התורה שאסור לתת שריטה בבשר; ומאותה הכרה עצמה נובע גם שאסור לנו לעשות "אגודות אגודות". שהרי כולנו עם אחד, כולנו בנים של אותו הקדוש ברוך הוא, והוא רוצה שנהיה מאוחדים ולא מפולגים לחבורות נפרדות. שני הדינים — הרחוקים כביכול זה מזה — נובעים בדיוק מאותו שורש.
מבאר האבן עזרא את הסיבה לאיסור השריטה בבשר, במילים שכבר פגשנו ביסוד זה: "אחר שתדעו שאתם בנים להשם, והוא אוהב אתכם יותר מאב לבן, כי כל אשר יעשה לטוב הוא. ואם לא תבינו — כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם, רק ישמחו עליו — כן תעשו גם אתם". כלומר: ההכרה שאנחנו בנים אהובים היא הבסיס שממנו נובעת היכולת שלנו לקבל ולהודות להשם בכל מידה ומידה שהוא מודד לנו, ולקבל את כל מה שהוא מביא עלינו באהבה — במקום להצטער ולהשחית את עצמנו כמו מי שאין לו על מי לסמוך.
ומאותה תובנה עצמה — שאנחנו בנים להשם — נובע גם שאסור לנו להיות "אגודות אגודות". מי שמכיר שהוא בן, וכל עם ישראל בנים יחד לאותו אב, מתרחק ממחלוקות וממריבות, ולומד לאהוב כל אחד ואחד מעם ישראל כאח.
אנו רואים שהודיה ושלום קשורים זה לזה גם ממקום נוסף. המדרש תנחומה, פרשת צו, דורש על הפסוק "וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים" (ויקרא ז, יא), והפסוק שאחריו העוסק בקורבן תודה: "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ". שואל המדרש: למה נקרא הקורבן "זבח השלמים"?
ומבאר על ידי השוואה בין שלושת סוגי הקורבנות. בקורבן עולה — כל הבשר קרב כליל לה' על המזבח, ואיש מלבד הכהנים אינו מקבל ממנו דבר. בקורבן חטאת — חלק מקריבים על המזבח, וחלק ניתן לכהנים; ואילו ישראל, המקריב עצמו, אינו מקבל שום חלק מבשר קורבנו. ורק בקורבן תודה — לכולם יש חלק: האימורים קרבים על המזבח, החזה והשוק הולכים לכהנים, והחזה — למקריב עצמו ולמשפחתו.
"למה נקראת זבח השלמים? שהוא עושה שלום בין המזבח, ובין הכהנים, ובין ישראל. נמצאת עושה שלום, לפיכך נקראת זבח השלמים"מדרש תנחומה, פרשת צו
ומסיים המדרש: "נמצאת עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל, לפיכך נקראת זבח השלמים, שהיא עושה שלום". כלומר: דווקא קורבן תודה — בגלל שיש בו חלק לכולם — הוא זה שמביא לשלום מלא בין כל שלושת הצדדים.
ומכאן למדים יסוד חשוב: עניינה של ההודיה, ושל קורבן התודה בפרט, הוא לעשות שלום ואחדות בעם ישראל. אין זה עניין צדדי, כמעין "אגב" שיוצא מחלוקת הבשר — אלא דבר מהותי ועיקרי בעצם מהותה של ההודיה: היא זו שיוצרת שלום. וההסבר לכך חוזר בדיוק לאותו יסוד שראינו בפרק הקודם: "בנים אתם להשם אלוקיכם". כשאדם מגיע להכרה שהוא בן של הקדוש ברוך הוא, הוא מבין שכל מה שהשם עושה לו — לטובתו הוא, וסומך עליו כמו ילד קטן הסומך על אביו. ומתוך אותה הכרה הוא מודה לקדוש ברוך הוא. ואותו יסוד עצמו הוא גם היסוד שמחייב אותו: אם עם ישראל הם גם כן בנים של הקדוש ברוך הוא — אחים שלי — עלי לחיות איתם בשלום ובאחדות.
ולא ייתכן מצב שבו אדם יאמר בכל יום תודה להשם על כל הטובות שהוא עושה לו, ומצד שני יהיה בסכסוך עם השכן, עם קרוב המשפחה. שהרי הקדוש ברוך הוא כביכול אומר לו: "אם אתה באמת מודה לי ואוהב אותי — למה אתה פוגע בבני, בשכן שלך, בקרוב שלך? הרי כולכם בני, ואני רוצה שתחיו בשלום".
ומי שמקיים באמת "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", ומכיר בכך שהשני הוא צלם אלוקים ובן של הקדוש ברוך הוא, שיש לו נשמה שהיא חלק אלוק ממעל, וששנינו מחוברים יחד למעלה — בשורש הנשמה שלנו, בשורש נשמת כנסת ישראל — ורק כאן, בעולם הזה, אנו נראים כגופים נפרדים ומחולקים — הוא חי בהרבה יותר אהבה לעם ישראל, ובהרבה יותר אהבה לקדוש ברוך הוא. וקל לו הרבה יותר להודות באמת לאבא שבשמיים.
נראה לבאר שזהו גם הקשר בין ברכת "מודים" לברכת "שים שלום" שבתפילת שמונה עשרה — שהודיה מביאה לשלמות של העולם, שהיא ייחוד השם בעולם, ועכשיו אנו מוסיפים ורואים שיש עוד דבר נוסף: הודיה קשורה לשלום גם מהבחינה שהיא עצמה עושה שלום בעם ישראל.
ההכרה "בנים אתם להשם אלוקיכם" — שהיא יסוד ההודיה — היא בעצמה גם היסוד שמביא לשלום ואחדות בעם ישראל. אין כאן שני יסודות נפרדים, אלא יסוד אחד המתפרש לשני כיוונים: כלפי מעלה, אל הקדוש ברוך הוא, בהודיה ובאהבה; וכלפי הצדדים, אל אחינו בני ישראל, באחדות ובשלום. יהי רצון שנזכה לדעת, להפנים ולחיות את זה שבנים אתם להשם אלוקיכם — ומתוך כך, לזכות גם לאחדות אמיתית בעם ישראל.