הספר שלפניכם נולד משני שיעורים נפרדים, ששניהם נמסרו בערב שבת קודש פרשת כי תצא. השיעור השני נמסר בתוך ימי חודש אלול עצמו. שני השיעורים סובבים סביב אותו פסוק בדיוק: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים", ושניהם מביאים אותו יסוד מכריע בשם רבי גדליה מיליקוב, בשם הסמ"ג: עיקר מה שהיצר הרע מכשיל את האדם הוא על ידי השכחה. מרוב קרבתם זה לזה, ריכזנו את שני השיעורים לספר אחד, כדי שהיסוד המשותף ייאמר פעם אחת בעומק הראוי לו, ולצידו יבוא כל מה שייחודי לכל שיעור בפני עצמו.
פרשת כי תצא פותחת בדיני מלחמה ומסתיימת בציווי לזכור את מעשה עמלק, וממילא היא פרשה שכולה עוסקת, מתחילתה ועד סופה, ביחס שבין האדם לבין החסד שנעשה עמו. הפרק הראשון עוסק בסוד שמגלה האר"י הקדוש בתוך המילה "קללה" עצמה, ומראה כיצד מאה ברכות ביום, הנאמרות בכוונה, הופכות אותה לברכה. הפרק השני עוסק בהכרת הטוב לבשר ודם, כשער להכרת הטוב לקדוש ברוך הוא. הפרק השלישי, לב הספר, יורד לשורש מלחמת עמלק: מדוע דווקא השכחה היא נשקו העיקרי, ומהי הסגולה שקיבל הבעל שם טוב להינצל ממנה. הפרק הרביעי מביא שני משלים נפלאים ממדרש תנחומא, המציירים את מהות השכחה בתמונה שאי אפשר לשכוח. הפרק החמישי חוזר לסוף פרשתנו, אל מרים הנביאה ואל מהות הלשון שנבראה להודות. והפרק השישי חותם בשמחת התפילין והתפילה, כפרי הטבעי שצומח מזיכרון החסד. יהי רצון שקריאה זו תוסיף בנו את הזיכרון התמידי של חסדי השם, ותרחיק מאיתנו את כוח השכחה על כל גווניו.
פרק אבפרשתנו אנו קוראים על מה שאומר הכתוב לעם ישראל אודות בלעם הרשע.
"וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם, וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹקֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה, כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים כג, ו).
מה בדיוק פירוש "ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה"? הכל מבינים שהכוונה היא שהתוצאה בפועל התהפכה: מה שהיה אמור להזיק, הועיל. אך האר"י הקדוש מגלה כאן דבר עמוק הרבה יותר. הוא אינו מדבר רק על התוצאה, אלא על המילה עצמה. בתוך המילה "קללה" גופא, השם הופך אותה לברכה, שכן "קללה" הן אותיות "הלל-ק": אם אדם יהלל את השם במאה ברכות ביום, ולפני כל ברכה יתבונן לפני מי הוא עומד לברך, ועל מה הוא מברך, וכמה באמת יש לו להודות, אזי "הלל-ק" — מאה ההילולים — הופכים בפועל את הקללה לברכה.
קללה אותיות הלל-ק: אם תהלל את השם במאה ברכות, לפני כל ברכה תתבונן לפני מי אתה עומד לברך, ועל מה אתה מברך, וכמה באמת יש לך להודות — הקללה תתהפך לך לברכה.
האר"י הקדושוזה בדיוק מה שהשם יתברך מקדים, "רפואה למכה", עוד לפני הצרות עצמן. לפני כל הגזרות, לפני כל האסונות, לפני כל הטרגדיות הקשות, יש דבר אחד שיכול לחסום את כל הגזרות ולמנוע את כל האסונות: מאה ברכות בכוונה, מילה במילה. ומכיוון שאנו נמצאים בעיצומו של חודש אלול, יש בכך משנה תוקף.
מסופר שפעם שלח אחד מגדולי ישראל שליח אל צדיק ידוע, לשאול אותו באיזה עניין צריך להתחזק בחודש אלול. השיב לו הצדיק: "איני יודע במה עליו להתחזק, אבל אני יודע שכאשר אני מתבונן בעצמי, אני מתחזק בעניין המאה ברכות בכוונה". והטעים את דבריו: חז"ל אומרים על הפסוק "מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה" — אל תקרא "מה" אלא "מאה". הדרך לזכות ליראת השם עוברת דרך מאה הברכות. "מה ה' אלוקיך שואל מעמך" — זו מילה שרומזת בעצמה על ידי המאה ברכות. אם אדם יהיה במאה הברכות בכוונה, ממילא יזכה ליראת שמים, וזוהי עבודת החודש הזה, חודש אלול, וימי הדין הבאים בעקבותיו.
ידוע שכל עבודת חודש אלול היא בבחינת "לפני מלכיות שאתם ממליכים עלי", עבודת המלכת השם לקראת יום הדין. ומכאן גם מה שכתב האר"י הקדוש, שאסור לומר וידוי בראש השנה, כי הדבר עלול לעורר קטרוג. אף שאומרים אותו על חטאים, אין לומר זאת "מהשפה ולחוץ" בלבד, אלא יש להתמקד בהמלכת השם עצמו. ועיקר ההכנה לומר "מלכיות" היא באמת להתבונן לפני כן: כשאדם אומר "מלך העולם", עליו להתבונן קודם כמה, ורק אז יאמר את המלכיות בשלמות.
אותו רמז עצמו — קללה שנהפכת לברכה על ידי מאה ברכות בכוונה — מובא באופן מפתיע גם בפרשת ואתחנן, בפסוק "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". בעל הטורים מלמד שם דבר מעניין מאוד.
בספרי תורה ישנים יש תגים רבים על האות ק' שבמילה "הדבקים", רמז למאה ברכות בכוונה, שעל ידם זוכים להידבק בהשם יתברך. זהו ההבדל שבין יהודי לגוי: יהודי הוא דבוק בהשם יתברך.
בעל הטורים, דברים ד, ד, פרשת ואתחנןהרי לנו שוב אותה אות ק', הרומזת למאה, מופיעה כאן במקום שבו עוסק הכתוב בעצם הדבקות בה'. ומכאן מובן מדוע דווקא אמצעי זה, המאה ברכות, הוא זה שהופך את הקללה לברכה: הוא בעצמו כלי הדבקות. ברכה שאינה נאמרת מתוך התבוננות היא מילים בעלמא; ברכה הנאמרת מתוך התבוננות אמיתית במי שעומדים לפניו ובמה שיש להודות עליו, היא עצמה מעשה של דבקות.
אותו יסוד עצמו — כוחה של ברכה הנאמרת בכוונה — מובא גם בפרשת עקב, בפסוק "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך" (דברים ח, י). השל"ה הקדוש, שהיה מתלמידי תלמידי האר"י, מלמד על פסוק זה יסוד מפליא.
כל מי שמברך ברכת הנהנין, לפני האכילה ואחריה, בכוונה, כאשר הוא נסתלק מן העולם, אין התולעים שולטים בגופו. שכן התולעת היא בבחינת קללה, כמו שכתוב באחת הקללות שבפרשת כי תבוא: "כי תאכלנו התולעת". וכיוון שהוא בירך את השם כראוי, אין הקללה שולטת בו, ואין התולעים שולטים בו.
השל"ה הקדושומקור לדבר מובא בספר יחזקאל, בפסוק העוסק במתנות כהונה: "וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן, לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ" (יחזקאל מד, ל). כלומר, מי שמברך ברכת הנהנין כראוי — לא תנוח הקללה ולא תשלוט צל בגופו, אלא תנוח הברכה. יש שהביאו על כך חידוש נאה: במילים "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת" מופיעה האות ת' ארבע פעמים, ומספר זה עולה בגימטריה כנגד "ברכת הנהנין להציל מדין תולעים". וכמה גדולה מעלת מי שמברך בכוונה, שאפילו אחרי פטירתו מן העולם ניצול מכך.
ולכן כותב על כך רבי חיים פלאג'י, שביותר צריכים תלמידי חכמים להיזהר בברכת הנהנין בכוונה, שכן מן העבר השני עומדת "קללת שכחת התורה". שהרי אם ברכה בכוונה מדביקה את האדם בהשם ומצילה אותו, הרי שברכה בלא כוונה, אמירה סתמית שאין בה שום זיכרון של מי שנותן לו את המזון, היא היפוכו הגמור: תחילתה של אותה שכחה שהיא, כפי שנראה בפרקים הבאים, שורש כוחו של עמלק ממש.
מיד לאחר ציווי המאה ברכות הרמוז בפסוקי הפרשה, מגיעה הפרשה עצמה למקום נוסף, שגם בו מונחת אותה יראת שמים בדיוק: הכרת הטוב. הפרשה עוסקת בקבלת עמים שונים אל תוך קהל ה', וקובעת הבחנה חדה. עמון ומואב, שלא קדמו את ישראל בלחם ובמים, ואף שכרו את בלעם לקללם, אינם יכולים לבוא בקהל ה' עד עולם — אפילו דור עשירי לא יבוא להם. כמה השם מקפיד על כפיות טובה! ולעומתם, אדום ומצרים, על אף ההיסטוריה הכבדה שביניהם לבין עם ישראל, זוכים ליחס שונה לגמרי.
"לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא, לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דברים כג, ח).
הפסוק מפתיע: מצרים, אותה מלכות ששיעבדה את בני ישראל וטבעה את תינוקותיהם ביאור, איננה נמנית עם אלו שיש לתעב אותם לגמרי. מדוע? רש"י מבאר את הטעם.
"לא תתעב מצרי" — אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור, מכל מקום, היו לכם אכסניה בשעת הדוחק.
רש"י, דברים כג, חכמה יש כאן ללמוד. אדם עלול לחשוב: מצרים עשו לנו רעה כה גדולה, מה שייך בכלל לדבר על הכרת טוב כלפיהם? אך התורה מלמדת שגם אם אדם עשה לך רעה, רעה גדולה עד מאוד — אם באיזה שלב הוא עשה לך גם טובה מסוימת, חלה עליך חובה להכיר לו טובה על אותה טובה נקודתית, בלי לערבב אותה עם הרעה. כמה חשוב הדבר, וכמה החמירה בו התורה, שהיא מצווה שלא לתעב את מי ששיעבד ורדף, רק משום שבשעת הדוחק הוא היה אכסניה לישראל.
חז"ל מגלים מדוע התורה מקפידה כל כך על נקודה זו, ומעלים אותה למדרגה עקרונית הרבה יותר גדולה מהמצווה עצמה.
כל המכיר בטובתו של חברו, סוף שמכיר בטובתו של מקום.
פרקי דרבי אליעזרכלומר, הכרת הטוב אינה מידה נפרדת, תלושה, שרלוונטית רק ביחסים שבין אדם לחברו. היא בעצם התרגול היומיומי, הבסיסי, של אותו כוח נפשי שבלעדיו אי אפשר להכיר בטובתו של הקדוש ברוך הוא. מי שמתרגל לזלזל בטובה שעשה לו חברו — "טובה קטנה, לא נורא, לא צריך להודות על זה" — מאמן את עצמו בדיוק באותו זלזול שיביא אותו, בבוא היום, לזלזל גם בחסדי השם. ולהפך: מי שמדקדק להכיר טובה גם על דבר קטן שעשה לו הזולת, מחזק בכך את אותו שריר נפשי שבו הוא יכיר גם בטובתו העצומה של הבורא.
מוסיף על כך הפלא יועץ: אם על טובה שעושה לו חברו — טובה מוגבלת, חד־פעמית, אנושית — האדם מרגיש חייב להכיר תודה, על אחת כמה וכמה עליו להכיר טובה כפולה ומכופלת לקדוש ברוך הוא, שעושה עמו כל כך הרבה טובות, כל כך הרבה ניסים ונפלאות, בכל רגע ורגע מחייו. הכרת הטוב לבשר ודם היא, אם כן, לא מטרה בפני עצמה, אלא שער כניסה: מי שנפתח בו, נפתח ממילא גם לשער הגדול שאחריו.
וזהו בדיוק מה שהתורה עוברת לעסוק בו בהמשך פרשתנו. אם כפיות טובה כלפי בשר ודם היא חטא כה חמור, מה נאמר על כפיות טובה כלפי הקדוש ברוך הוא עצמו? לכך מקדישה התורה את סוף הפרשה, בציווי לזכור את מעשה עמלק — ולשם כך נעבור עתה אל לב הספר.
סוף פרשתנו מצווה אותנו: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם".
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים" (דברים כה, יז-יח).
חז"ל, במדרש שמות רבה, שואלים שאלה יסודית: מדוע דווקא נסמכה מלחמת עמלק לאותו מקום בתורה, מיד לאחר חטא רפידים?
למה נסמכה פרשת "ויבא עמלק" (שמות יז) לאותו מקום? לפי שאמרו ישראל: "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (שמות יז, ז). אמר הקדוש ברוך הוא: על שאתם שאלתם "היש ה' בקרבנו", יבוא הכלב וישכם, מיד: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק".
מדרש שמות רבה, פרשה כוכלומר, כל המלחמה של עמלק, כדברי חז"ל, נועדה בעיקרה להשכיח מאיתנו את חסדי השם. עמלק לא בא כתגובה לחטא מוסרי חמור, אלא כתגובה מדויקת לשכחה: לרגע שבו הצליחו בני ישראל, לאחר כל הניסים העצומים שראו במצרים ובקריעת ים סוף, לשאול בספק "היש ה' בקרבנו אם אין". וכאן טמון שורשה של פרשה שלמה, ושל תורה שלמה על אודות כוח השכחה.
העיקרון שמבארים כאן חז"ל מקבל ניסוח חד וברור בדברי רבי גדליה מיליקוב, בספרו "שעות חן", בשם הסמ"ג.
עיקר הדבר שעל ידו היצר הרע מכשיל את האדם ומתגבר עליו — הוא על ידי השכחה. שאילו היה אדם זוכר כמה ניסים עשה עמו השם מיום היוולדו ועד עכשיו, פלאי פלאות שהשם עשה עמו, מי יכול לספר את כולם — ודאי שהיה רץ לעבודת השם בכל כוחו, רק כדי להכיר טובה לבורא. אלא שכל דרכו של היצר הרע הוא להשכיח מן האדם.
רבי גדליה מיליקוב, "שעות חן", בשם הסמ"גזהו יסוד מכריע, וכדאי לעצור עליו רגע: היצר הרע אינו זקוק, על פי רוב, להביא לאדם תאוות חדשות או פיתויים גדולים. די לו בכך שישכיח מן האדם את מה שהוא כבר יודע. אדם שזוכר כמה השם אוהב אותו, כמה חסדים עשה עמו, כמה השגחה פרטית ליוותה אותו, וכמה ניסים ונפלאות ראה בחייו — אדם כזה, מתוך הכרת הטוב הפשוטה שבו, רוצה מעצמו לעבוד את השם. אין צורך לשכנע אותו בכלום. אבל אם היצר הרע מצליח להשכיח ממנו את כל זה, נשאר האדם ריק, כאילו מעולם לא קיבל דבר, ואז נפתח הפתח לכל שאר החטאים.
ומכאן שאלה מתבקשת: אם השכחה כה מסוכנת, מהי הדרך להינצל ממנה? רבי גדליה מיליקוב מוסר תשובה שקיבל, מקובלת מפי הבעל שם טוב, והובאה על ידי המוכיח מפולנאה.
הסגולה להינצל מן השכחה, שלא נשכח את חסדי השם איתנו, היא לזכור את עמלק ואת פרעה, שמהם מגיעה כל השכחה לעולם כולו.
מקובל מהבעל שם טוב, הובא על ידי המוכיח מפולנאהזהו הדבר הכי נורא שיכול להיות: אדם הולך בעולם כולו מלא תלונות, בשעה שהוא מוקף וטבוע בחסדים מכל צד. הוא כולו מלא הקפדות ותלונות על השם ועל הבריות, מפני שהוא שוכח את חסדי השם. וכאן מגלה הבעל שם טוב את הסגולה: כאשר אדם יודע ומכיר שהשכחה הזאת עצמה אינה "שלו" — היא לא תכונה טבעית שלו, אלא מעשה עמלק ופרעה, אותה קליפה שהגבירה עליו את כוח השכחה — עצם הידיעה הזאת כבר מפרישה אותו מקליפת עמלק. וזוהי המלחמה בעמלק עצמה: שזוכרים את מעשה עמלק. עצם קיום מצוות עשה זו, "זכור", היא בעצמה המלחמה במעשה עמלק, וזו הסגולה להינצל מן השכחה.
מכאן מובן גם עומק המילה "עמלק" עצמה. מובא בספרים ש"עמלק" הוא סופי תיבות של המילים "רַק רַע כָּל הַיּוֹם": כל רצונו של עמלק הוא להשכיח מן האדם את הניסים ואת הנפלאות שהשם עושה עמו, ולגרום לו לחשוב שרק רע קורה לו, כל היום. וכנגד זה, מובא רמז נוסף: המילים "שֶׁכֵּן חוֹבַת כָּל הַיְּצוּרִים לְהוֹדוֹת" — עיקרון מיסודות התפילה, לפיו חובת כל נברא להודות לבוראו — הן ראשי תיבות "שכ"ח". כאילו התורה עצמה מרמזת, בתוך המילים המדברות על חובת ההודאה, שהמלחמה נטושה תמיד בין הודאה לשכחה, ושתי המילים חובקות זו את זו.
"עמלק" — סופי תיבות "רַק רַע כָּל הַיּוֹם". חובת ההודאה — "שֶׁכֵּן חוֹבַת כָּל הַיְּצוּרִים לְהוֹדוֹת" — ראשי תיבות שכ"ח. המלחמה בין הודאה לשכחה חבויה בתוך המילים עצמן.
ומכאן גם דברי חז"ל הידועים: "אין הכסא שלם ואין השם שלם עד שימחה שמו של עמלק". כיצד מוחים את שמו של עמלק? על ידי שזוכרים את חסדי השם, ובעצם הזיכרון הזה מכניעים את כל מה שנובע מקליפתו. שכן כל שאר הקליפות, כל שאר כוחות הטומאה, אינם אלא ענפים המסתעפים מן השורש הזה, קליפת עמלק, שכל אחיזתה בעולם היא באמצעות כוח השכחה. אדם שזוכר את חסדי השם, מכניע ממש את ראשה של אותה קליפה, ובכך מקרב את הגאולה השלמה: "אין השם שלם" כביכול, ואין כסאו שלם, כל עוד לא נמחה שמו של עמלק מן העולם.
ומכיוון שכך, מובן מדוע שכחת החסדים אינה נשארת בגדר מחשבה תיאורטית בלבד, אלא מתגלגלת ומופיעה בחיי היום־יום בצורה מוחשית מאוד: בכעס, בתלונות, בקפידות.
מסופר שפעם הגיע יהודי אל מרן הרב שך זכר צדיק לברכה, ושאל אותו: כבוד הרב, מה עלי לקבל על עצמי בימים הנוראים, איזו קבלה? השיב לו הרב שך: "תקבל על עצמך לא ללכת כל היום עם קפידות".
תשובה זו, קצרה כפי שהיא, נוגעת ממש בשורש הדברים שלמדנו. אדם ששוכח את חסדי השם, כל היום מלא תלונות: תלונות על השם, תלונות על אנשים, תלונות צמיתות. וכל זה מגיע מהקפדות ומכעס. וכמו שכתוב בספרים, שכל כעס שיש לאדם על אנשים, הוא בעצם בעומקו כעס על השם, כביכול הוא אינו מסכים עם ההנהגה שבה השם מנהיג אותו, ויש לו טרוניה כלפי הקדוש ברוך הוא, ומזה משתלשל גם הכעס על הבריות. הגאון מוילנה מכנה זאת בשם חמור במיוחד.
כעס על אנשים הוא בבחינת עבודה זרה, שהרי הוא עושה מהם כוח פועל בפני עצמו, בשעה שהכל השם יתברך עשה.
הגר"א, ספר "אבן שלמה", פרק דמה הסגולה להינצל מכך? לזכור, לא לשכוח. לזכור תמיד את חסדי השם. וכפי שלמדנו לעיל: לזכור שהכל נובע מקליפת עמלק ופרעה, ובעצם הזיכרון הזה להינצל מהם. וכעת נבוא אל שני משלים נפלאים, שמציירים בדיוק את דמותה של אותה שכחה, באופן שאי אפשר לשכוח.
חז"ל, במדרש תנחומא, ממחישים את שורש מלחמת עמלק בשני משלים, שכל אחד מהם מאיר זווית אחרת של אותה שכחה עצמה — השכחה שגרמה לבני ישראל לשאול "היש ה' בקרבנו אם אין", למרות שהיו נתונים כל אותה עת בחסדו הגלוי של הקדוש ברוך הוא.
משל לתינוק שהיה רוכב על כתפי אביו כל הדרך. אביו נשא אותו על כתפיו, שמר עליו, הגן עליו מן הפחתים ומן הקוצים שבדרך. בתוך כך רואה התינוק את חברו של אביו מהלך לבדו, וקורא לו: "ראית אולי את אבא שלי?" תמה חברו של האב, וסיפר לאב את אשר שמע. אמר לו האב: "מה פירוש? אתה רוכב על כתפי, כל הדרך הארוכה הזאת, ואתה שואל היכן אני? אם כך, אניח אותך ממני, ויבוא השונא וישלוט בך".
ונמשלו של דבר: כה אמר הקדוש ברוך הוא לעם ישראל: אני נשאתי אתכם ב"עננֵי כבוד", בקירבה ובדבקות עצומה, ואתם שואלים "היש ה' בקרבנו עם מים"? מיד: יבוא השונא וימלוך בכם.
משל נוסף מביאים חז"ל: לבן שהיה רוכב על כתפי אביו. ראה חפץ, אמר לאביו: "אבא, קנה לי בבקשה את החפץ הזה". קנה לו אביו מיד. וכך שוב ושוב, כל מה שביקש הבן — קנה לו אביו על אתר. ולאחר כמה פעמים כאלה, בעודו רוכב על כתפי אביו ממש, שאל את מישהו שפגש בדרך: "לא ראית את אבי? איפה אבי?" והחל לחפש את אביו. השליכו אביו מעל כתפיו, ומיד בא כלב ונשכו.
מדרש תנחומא, פרשת יתרו, פרשה גוכה היה עם ישראל, שיצאו ממצרים כשהם נישאים בכבוד רב. הקדוש ברוך הוא הוריד להם מן משמים, הוציא להם מים מן הסלע, נתן להם ענני כבוד — כל מה שביקשו, ניתן להם. ולאחר כל זאת, שאלו: "היש ה' בקרבנו עם מים"? אז בא הכלב ונשך אותם — מיד לאחר מכן בא עמלק. וכפי שביארו חז"ל, כל מצוות זכירת מעשה עמלק, והציווי לזכור את מה שחטאו ישראל ברפידים כששכחו את החסדים הנוראים שעשה עמם השם ושאלו "היש ה' בקרבנו אם אין" — הם עצמם שגרמו שיבוא עמלק להילחם בהם.
הפסוק עצמו רומז לכך במפורש: "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ" — "קָרְךָ" מלשון קור: עמלק קירר אותך מלהודות לקדוש ברוך הוא, קירר אותך מלזכור את החסדים, בעצם זה שאתה חי ובריא, הולך ונושם. "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" — כל אלה שנחלשו ונכשלו, זינב אותם עמלק בגלל שהשכיח מהם את חסדי השם, וממילא הפילם לחטאים. "וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ" — זו בדיוק העייפות וההגיעה שגורמת השכחה בעבודת השם: מי שאינו זוכר את חסדי השם עייף וחסר כוח בעבודתו, ואילו מי שזוכר, עובד מתוך אהבה ומתוך שמחה. "וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים" — זהו התוצר הסופי של השכחה: חוסר יראה.
ומכאן ממשיכה הפרשה: "והיה בהניח ה' אלוקיך לך מכל אויביך מסביב, בארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה לרשתה — תמחה את זכר עמלק". כלומר, עם הכניסה לארץ, שם המקום להיזכר בגודל החסדים שעשה עמנו השם. אדם שזוכה לישועה כלשהי, לחסד כלשהו, לטובה כלשהי — זהו לעצמו סוג של "כניסה לארץ ישראל", גאולה פרטית, שכל אדם יכול לזכות בה בכל עת. וזו העצה המעשית שיוצאת מפרק זה: להתחיל להודות לקדוש ברוך הוא, לא רק על החסד הנוכחי, אלא על כל החסדים שעשה עמו מאז שנולד. על ברית המילה שזכה לעשות, על בר המצווה, על הנישואין, על כל ילד וילד שזכה בו, על כל ישועה ועל כל חסד, על כל דף גמרא שלמד ועל כל מסכת שסיים — על אינספור חסדים שנעשו עמו, ועל כל מצווה שזכה לקיים.
סמוך לציווי על זכירת מעשה עמלק, מצווה אותנו התורה לזכור עניין נוסף.
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְמִרְיָם, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כד, ט).
הכתוב מזכיר לנו את אשר קרה למרים הנביאה, שדיברה על אודות אחיה משה רבנו, ולקתה בנגעים, והוסגרה מחוץ למחנה שבעת ימים. וכל עם ישראל המתין לה, "והעם לא נסע עד האסף מרים". התבוננו כמה החמיר הכתוב בעונשה: מרים, צדקת כה גדולה, אחות משה רבנו, נביאה בזכות עצמה — ובכל זאת החמיר עמה השם על עניין הלשון עד כדי שבעה ימי הסגר, ועד שכל עם ישראל המתין לה. רואים עד כמה דקדוק החמיר עמה השם, וכל עם ישראל חיכה לה שבעה ימים. אם נזכור זאת, ונבין עד כמה יש להיזהר בחטא לשון הרע, נבין גם את עומק הפסוק הבא.
מדוע דווקא בעניין הלשון החמיר השם כל כך? מבאר האר"י הקדוש יסוד עמוק בדבר תכלית בריאת הלשון עצמה.
הלשון נבראה להודות להשם, ולא לדבר לשון הרע.
האר"י הקדושמהותו של האדם, כלשון התרגום על הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה", היא "לרוח ממללא" — רוח מדברת. הפה הוא כלי שנברא כדי לתת ביטוי לנפש החיה שבאדם, ותכליתו הראשונה היא ההודאה. וההיפך הגמור מתכלית זו הוא לשון הרע: כשאדם מדבר לשון הרע על חברו, הוא בעצם משתמש בכלי שנברא כדי להודות, בכיוון ההפוך לגמרי מתכלית בריאתו. וכשמתבוננים בכך, מבינים שדיבור לשון הרע הוא בעומקו גם כן ביטוי לאותה שכחה שדיברנו עליה: אדם ששוכח את חסדי השם, ששוכח את תכלית מתנת הדיבור שניתנה לו, נופל בקלות רבה יותר לדבר בה שלא כראוי. תיקון החטא הוא בהתאמה מלאה: לחזור ולהשתמש בלשון לתכליתה האמיתית — הודאה על השם יתברך, מתוך זיכרון תמידי של חסדיו.
יהי רצון שנזכה להודות לה' תמיד, מתוך שמחה, מתוך רוב טובה, מתוך אושר, ונזכה בעזרת השם לכתיבה וחתימה טובה, ונזכה לגאולת ישראל בבניין בית המקדש, על ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו, אמן ואמן.
אם היסוד המרכזי של פרשתנו הוא הזיכרון התמידי של חסדי השם, כנגד כוח השכחה של עמלק, הרי שהתוצאה הטבעית, המוחשית ביותר, של זיכרון זה, היא שמחה. אדם שזוכר תמיד עד כמה השם אוהב אותו ומטיב עמו, אינו יכול שלא לשמוח. ושתי המצוות התדירות ביותר בחיי היהודי — הנחת תפילין ותפילה — הן המקום הראשון שבו שמחה זו אמורה להתגלות.
מסופר בשיחה ממרן הגאון הרב שך זכר צדיק וקדוש לברכה, שאמר: כמה צריך אדם לשמוח כשהוא מניח תפילין! כמו שאדם שנולד לו בן, איזו שמחה ממלאת אז את כל ליבו — כך צריך לשמוח בכל יום ויום שהוא מניח תפילין. שכן זו מתנה של ממש. כפי שמכנה זאת הזוהר הקדוש: "קטרה דמלכא" — כתרו של המלך. הקדוש ברוך הוא נותן לאדם מתנה, ואומר לו כביכול: קח את כתרי, ותניח אותו. כמה עלינו להתמלא שמחה על כך! וכפי שהיו נוהגים יהודים בדורות עברו, לרקוד בשעת הנחת תפילין, מרוב שמחתם. זוהי מהות המצוות: שמחה של מצווה.
אותה עקרון עצמו של שמחה תדירה, נכון גם, ואולי בעיקר, לגבי התפילה עצמה. וכך מובא בפתיחת "שער הכוונות", המיוסד על תורת האר"י הקדוש:
מי שאינו שמח בתפילתו, נמשך לו נזק, שכן הנפש אינה מסוגלת לקבל את האור העליון מתוך עצבות.
פתיחת "שער הכוונות"אדם העומד להתפלל, ובכל זאת מצוי בעצבות, אינו מנצל את מה שניתן לו באותו רגע. שהרי, כפי שמובא במדרש, כל אדם היודע שהוא עומד להתפלל, ראוי שיאמר בליבו: "אני הקטן, השכינה באה אליי לשמוע אותי, מה שאני אומר". הקדוש ברוך הוא בעצמו, כביכול, שאמר "ויהי" והיה העולם, בא אל האדם לשמוע את תפילתו. וכה מלמד המדרש בעצמו:
"יהיה לי בך שמח, שאתה עומד להתפלל".
מדרשוזהו גם עומקם של דברי האר"י הקדוש על מטבע הפתיחה לתפילת שמונה עשרה: "ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח, וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ" (תהלים נא, יז). כשאדם אומר מילים אלה, מיד עומדת השכינה כביכול מולו, והקדוש ברוך הוא כביכול יורד לקראתו לשמוע אותו. כמה חסד עושה עמנו הקדוש ברוך הוא, בזה שהוא "יורד" אל האדם הקטן לשמוע את תפילתו! וכשאדם מתבונן בכל החסדים הללו, הוא נהיה שמח באמת: שמח שהקדוש ברוך הוא מחייה אותו בכל רגע ורגע, על כל נשימה ונשימה. ואיך אפשר להיות עצוב, כאשר אדם יודע שהקדוש ברוך הוא מחייה אותו כל רגע?
וזוהי בעצם נקודת הסיום הטבעית לכל מה שלמדנו בספר זה. השמחה הזו, הנובעת מזיכרון החסדים, היא היא המכניעה את ראשה של קליפת עמלק — שהרי שורש כל הקליפות נובע מקליפת עמלק, שכל אחיזתה בעולם היא באמצעות השכחה. וכל אדם הזוכר את החסדים שהקדוש ברוך הוא עושה עמו, מכניע ממש את ראש קליפת עמלק, וזוכה על ידי כך לכל הישועות, ברוחניות ובגשמיות כאחד.
יהי רצון שנזכה להודות לקדוש ברוך הוא על כל החסדים שעשה עמנו, ומתוך כך נזכה בקרוב לגאולתנו ולפדות נפשנו, גאולה שלמה תבוא ונראה בימינו, אמן ואמן. שבת שלום ומבורך לכולם.