בפרשת ראה מצווה אותנו התורה על מצוות הצדקה בלשון כפולה ומיוחדת: "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (דברים טו, י). שני שיעורים נפרדים על אותו פסוק בדיוק מתחברים כאן לספר אחד, כי כל אחד מהם חושף פן אחר, ולא פחות הכרחי, של אותה מצווה עצמה.
הפסוק חוזר על עצמו פעמיים: "נתון תיתן" — לשון כפולה שמובנה, כפי שמבאר רש"י, "אפילו מאה פעמים". וממשיך "ולא ירע לבבך בתתך לו" — אזהרה מפורשת על מצב הלב בשעת הנתינה. משני הביטויים האלה יוצאות שתי דרכים ללמוד את הפסוק: הפרק הראשון עוסק בכך שהנתינה צריכה להיות בשמחה ובחיוך, ובכוחה להביא ישועה של ממש. הפרק השני עוסק במה שקל לפספס בדיוק כשנותנים הרבה — הסכנה של גובה לב, ובדרך הנכונה לתת מתוך ענווה אמיתית.
פרק אידוע לכל מה שאמרו חז"ל, ש"צדקה תציל ממוות", ושהיא סגולה גדולה לישועה. גם בפרשת השבוע רואים זאת בפירוש: "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ". אבל כדאי מאוד לדעת — יש תנאי מרכזי שבלעדיו הצדקה אינה פועלת את פעולתה במלואה. הפסוק לא מסתפק ב"נתון תיתן"; הוא ממשיך ומזהיר "ולא ירע לבבך בתתך לו" — כלומר, תן לו בשמחה, מתוך תחושה שאתה זוכה לתת ולעזור ליהודי, ולא כמי שכפאו שד ולוקחים ממנו את כספו בעל כורחו. אז ורק אז, "בגלל הדבר הזה" — בגלל שלא ירע לבבך, בגלל שנתת בחיוך ובמילה טובה — יברכך השם אלוקיך.
"נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ"דברים טו, י
הזוהר הקדוש מוסיף כאן זווית מפתיעה. וכך מובא בזוהר חלק א (עמוד קד, א): "בוא וראה, כמה מציב הקדוש ברוך הוא עם כל הבריות, וכל שכן בדרכיו — שאפילו בזמן שהוא דן את העולם, גורם לאותו שאוהבו שיזכה בדין, על ידי ששולח לו מתנה מִשָּׂדֶה, לדורון". מהי אותה "מתנה"? הזדמנות לתת צדקה. הקדוש ברוך הוא, כביכול, שולח לאדם אותו עני שמבקש ממנו — כדי שעל ידי הצדקה שהוא נותן, יזכה בדין.
"תא חזי, כמה מציב קודשא בריך הוא עם כל בריין, ותו בגין דיליה, דאפילו בזמנא דדאין עלמא, גרים לההוא דרחים ליה, למיזכי בדינא, בגין דשדר ליה מתנה משדה, לדורונא"זוהר הקדוש, חלק א, עמוד קד ע"א
מכאן יוצא יסוד עמוק: כשאדם נותן צדקה, אין זו רק פעולה שהוא עושה כלפי העני — היא מתנה שהוא עצמו מקבל מהקדוש ברוך הוא. צריך להרגיש שאנחנו מקבלים מתנה, ולהודות לבורא עולם שזיכה אותנו לתת צדקה. וכשאדם מרגיש תודה על עצם ההזדמנות לתת, ולא רק "מתאמץ להיפטר" מהמבקש — כך הצדקה נעשית סגולה גדולה מאוד לישועה.
כשרצו להוציא לאור ספר תורני חשוב, חיפשו תורם שיסכים לממן את עלות ההדפסה. פנו אל יהודי אחד, ואמרו לו על כך. חשב אותו יהודי, ואמר: "באמת רעיון טוב. ברוך השם, יש לי דירה, וברוך השם השכירות שלה גבוהה יחסית — וזוהי הזדמנות נהדרת להודות לבורא עולם". הוא החליט לתרום את שכר החודש הראשון של הדירה — חודש שלם, מתנה לבורא עולם, עבור הדפסת הספר. הוא ביקש רק דבר אחד: שבזכות זה, כשהדייר הנוכחי יעזוב, ימצא בקלות ובמהירות דייר הבא.
לא עברו ימים רבים, ובורא עולם עזר לו באופן מדהים. לא רק שהוא מצא דייר חדש — אלא שבדיוק באותו יום שהדייר הקודם עזב, נכנס הדייר הבא, בלי שום פער. אבל בכך לא נגמרו החסדים. הדייר החדש שנכנס לא רצה לשכור לתקופה קצרה, אלא הודיע שהוא רוצה לשכור לפחות חצי שנה — ובנוסף, המחיר שהוא הציע היה גבוה יותר מהמחיר הקודם.
וכשחישבו את התוספת שנבעה מהמחיר החדש, כפול תקופת השכירות הארוכה יותר — התברר להפתעת הכל, שהתוספת הזו יצאה בדיוק כפולה מסכום התרומה שהוא נתן. כלומר: לא רק שהבורא עזר לו למצוא שוכר, אלא החזיר לו בחזרה, במדויק, את כל מה שתרם. וכאילו זה לא הספיק — בסוף לא שכר הדייר החדש חצי שנה בלבד, אלא שנה שלמה.
אותו יהודי הרגיש דבר פשוט ועמוק: בורא עולם נתן לי כל כך הרבה — הנה לי הזדמנות לתת גם אני, ולו במעט, למי שבורא עולם אוהב: לעניים, לתורה, לחסד. וכל דבר טוב שבורא עולם שמח בו — כאשר אדם נותן אותו בלב שמח — הופך לצינור של ברכה שחוזרת אליו כפולה ומכופלת.
מסופר על האדמו"ר מסטולין, שפעם בא אליו יהודי ובכה לפניו בדמעות שליש. היו לו הרבה ילדים, שהגיעו לפרקם והגיע זמן נישואיהם — ולא היה לו במה להשיא אותם. שאל אותו הרבי: "לכמה עוד אתה נצרך?" ענה היהודי: "שלושים אלף דולר". פתח הרבי את הארון, הוציא משם עשרים ותשעה אלף דולר, ומסר לידיו.
שמח היהודי שמחה עצומה, ויצא. אך אחד המקורבים לרבי לא הבין: אם הרבי כבר נותן סכום כה גדול, למה לא להשלים גם את האלף הדולר החסר, ולתת לו את מלוא בקשתו?
ענה לו הרבי, במילים שראוי לחזור עליהן: "אילו נתתי לו את שלושים האלף במלואם, הוא היה חוזר הביתה עם מחשבה: 'חבל שלא ביקשתי יותר — הייתי מקבל יותר'. ושמחתו לא הייתה שלמה. עכשיו, כשקיבל בדיוק את הסכום שביקש — כל הסכום שביקש — הוא הולך שמח בשלמות. הוא לא חושב 'אילו ביקשתי יותר, בורא עולם היה נותן לי יותר' — אלא: 'זה מה שיש לי לרב, וזה מה שקיבלתי ממנו'. וכך יצא היהודי שמח באמת".
על זה נאמר "אשרי משכיל אל דל" — אשרי מי שיודע לחשוב איך להיטיב לזולת בתכלית הטובה, ואיך לשמח אותו שמחה שלמה, לא רק "לתת" באופן טכני. זהו עומק נוסף באותה מידה של "נתון תיתן" — לא רק לתת, אלא לתת מתוך מחשבה על שמחתו השלמה של המקבל.
יהי רצון שנזכה כולנו לתת מתוך שמחה, מתוך חיוך, מתוך הרגשה שאנחנו הזוכים בהזדמנות שניתנה לנו — ובזה תהיה צדקתנו לרצון ולישועה.
אותו פסוק עצמו, "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ", מבאר רש"י על הלשון הכפולה "נתון תיתן": "אפילו מאה פעמים". לכאורה, מדוע צריך להזהיר על כך? נשאלת שאלה יפה: יש לנו כלל ידוע, שאדם נפעל כפי פעולותיו — כפי שכתוב בספר החינוך, שאדם העוסק בדבר טוב שוב ושוב, הופך ממש להיות אדם טוב. אם כן, אדם ש"נתון תיתן", שנותן ונותן שוב ושוב, ודאי שהלב שלו הופך להיות לב טוב ורחום. אם כן, מדוע צריכה התורה להזהיר בהמשך אותו פסוק ממש "ולא ירע לבבך בתתך לו"? כיצד בכלל אפשר להגיע ללב רע, דווקא מתוך ריבוי נתינה?
התשובה חבויה בטבע האדם: מי שנותן ונותן שוב ושוב, עלול בהדרגה להתחיל לחשוב "תראה איזה בעל צדקה אני, איזו מצווה חשובה אני עושה" — וכך דווקא ריבוי הנתינה עלול להוליד גאווה, במקום ענווה. וזו בדיוק האזהרה שבפסוק.
לביאור הדבר מביאים את דברי החובות הלבבות (שער הכניעה, סוף פרק ד), המבאר באילו אופנים על האדם להיכנס לכל מעשה של עבודת השם. וזו לשונו בתמצית: כאשר אדם עושה פעולה של עבודת השם — נותן צדקה, מתפלל, מוכיח את חברו — אסור שיהיה בלבו שום גאווה וגובה לב. עליו להיכנע ולהרגיש שפל לפני הבורא, בתוך תוכו, ולא לחשוב שהמעשה שהוא עושה הוא דבר חשוב, אלא לדעת שהוא כאפס לעומת מה שהוא באמת חייב לקדוש ברוך הוא מרוב חסדיו.
וכך כותב החובות הלבבות: "ואל יחשוב בנפשו למאומה, אצל גודל מה שהוא חייב בו לאלוקים מכפלי המעשה ההוא" — כלומר, שלא יחשוב שהוא עושה שום דבר של ממש, לעומת גודל חובתו לבורא. וכך גם מפורש בפסוק שאומר, כביכול, שאין בכל הקורבנות שבעולם כדי לצאת ידי חובת ההודיה: "הַלְאוֹתַנִי בַּעֲוֹנוֹתֶיךָ... הַקְרֵית לִי בָּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה" — גם אם היה אדם מביא אלפי אילים, זה לא מה שהקדוש ברוך הוא באמת מבקש ממנו.
"הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב, וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ"מיכה ו, ח
מה באמת מבקש הקדוש ברוך הוא? "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ". ומבאר החובות הלבבות שהכוונה היא, שכאשר אדם עושה מעשה מצווה, יעשה זאת "בהצנע לכת" — כלומר שבתוך ליבו פנימה, ייעשה הדבר מתוך ענווה. זו הצניעות המדוברת כאן: לא צניעות חיצונית בלבד, אלא צניעות הלב — שהאדם מכשיר את עצמו כלא־כלום, כאפס, כלפי החוב שהוא חב לקדוש ברוך הוא על רוב חסדיו.
לפי זה מתבארת התורה כפשוטה: אדם ש"נתון תיתן", שנותן וחוזר ונותן, אכן נפעל כפי פעולותיו — אבל בדיוק כאן טמונה הסכנה. הוא עלול להתחיל לחשוב: "תראה איזה בעל צדקה אני, איזו מצווה חשובה אני עושה!" ועל כך מזהירה התורה מיד: "ולא ירע לבבך בתתך לו" — אל תחשוב שיש לך חשיבות עצמית בכך שאתה מקיים את המצווה הזו; זכור שאתה חייב לקדוש ברוך הוא את הכל ממילא. אסור לאדם לעשות מצווה מתוך גובה לב.
כלל גדול לכל מעשה מצווה: בין אם מדובר בקבלת שבת, בתפילה, בהנחת תפילין או בברכה — אסור לחשוב שאני "עושה טובה" לקדוש ברוך הוא. חס ושלום, אין כאן שום טובה שהאדם עושה לבורא. אדרבה — בדיוק בשעה שהאדם ניגש לעשות פעולה של עבודת השם, עליו להגיש ענווה וביטול: "מה אני, ומה זה שווה, כלפי מה שאני חייב לקדוש ברוך הוא?"
וזו תפונה חדשה לגמרי לכל מעשי המצוות. אדם הלומד תורה — לומד אותה בענווה, לא בגאווה, לא "כאילו זמיר לו חוקך" (כדוד המלך, שלמד תורה מתוך ענוותנות עמוקה). כשאדם לומד תורה מתוך ההכרה הזאת, זה נהיה כמו שירה לקדוש ברוך הוא — הודיה על כל חסדיו. זו הצורה האמיתית של קיום התורה והמצוות: "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ".
הרי לנו אפוא שני הפנים שבפסוק אחד: "נתון תיתן לו" — תן שוב ושוב, בשמחה, מתוך תודה על עצם ההזדמנות; "ולא ירע לבבך בתתך לו" — ודווקא בתוך אותה שמחה, הישמר מגובה לב, ותן בהצנע, כאדם שיודע שכל מה שיש לו הוא ממילא מתנת שמיים.