שאלה שאף אחד לא שאל
הפסוק כותב: ״וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק״
כולם שואלים: למה אברהם חיכה שנתיים?
אבל אף אחד לא שואל את השאלה האמיתית:
מי עשה את הנס הזה?
מי ניקה את יצחק? מי גידלה אותו? מי הייתה שם בכל רגע ורגע?
הפסוק אומר: ״מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם – הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה״
שימי לב: לא "ילדה" – הֵינִיקָה.
התורה מנציחה את שרה – לא על הלידה –
אלא על הגידול. על הנוכחות. על המסירות השקטה יום אחרי יום.
שרה אמנו –
גיבורת ההודיה השקטה
ולא הפסיקה להאמין
תשעים שנה של תפילה. תשעים שנה של ציפייה.
ואחרי כל זה – לא התלוננה.
האמינה, המשיכה, וכשבא הנס – הניקה.
המדרש מספר: כשנולד יצחק, כל נשות העולם הביאו את תינוקותיהן אל שרה.
שרה הניקה כל אחד ואחד. ומה קרה?
כל ילד שהניקה שרה – נגע בקדושה.
אמהות שהגיעו בספקנות, עזבו עם אמונה.
ילדים שהגיעו כ"עכו"ם" – נגעו בנשמת ישראל.
כוחה של שרה לא היה בנס הלידה –
היה בנוכחותה אחרי הנס.
חנה –
כשההודיה פורצת גבולות
כתוב: ״וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ״ – (שמואל א ב, יא)
חנה, כמו שרה, ממתינה עד שגמלה את בנה – ואז פועלת.
אבל מה שחנה עושה מדהים עוד יותר:
היא לא רק מביאה קורבן.
היא פותחת את פיה ואומרת שירה:
״עָלַץ לִבִּי בַּה׳ רָמָה קַרְנִי בַּה׳״
שירת חנה – שמונה פסוקים של הודיה –
היא אחד הטקסטים העמוקים ביותר בתנ״ך.
חז"ל לומדים מחנה את כל הלכות תפילה.
מהי שמונה עשרה? מחנה.
שפתיה נעות? מחנה. מתוך הלב? מחנה.
אישה אחת – שצעקה בצרתה לה׳ –
עיצבה את תפילתם של כל ישראל לדורי דורות.
זה כוח ההודיה של האישה.
באותו קול –
שתי שירות
הפסוק אומר: ״וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ״ – ואומר רש"י: בקול רם.
מדוע צריך לומר בקול רם?
כי כאשר יש צרה – אדם צועק בקול רם.
ואומרים לנו: באותו קול שצעקת בצרה – תודה.
מזמור כ׳ – ״יַעַנְךָ ה׳ בְּיוֹם צָרָה״ – אמרים בקול דחוף, נוקב, בוכה.
מזמור ק׳ – ״מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַה׳ כָּל הָאָרֶץ״ – אמרו בדיוק באותה עוצמה!
חנה הבינה את זה בדיוק: היא שפכה נפשה בבכי לפני ה׳ –
ואז כשנענתה, פתחה שיר בעוצמה שהדהדה לדורות.
הפניה –
לכן אנחנו כאן הלילה
בנות יקרות – ואמהות ומורות יקרות –
מה שרה ומה חנה למדו אותנו הלילה הוא זה:
הנס לא נגמר ביום שנולד הילד.
הנס הוא כל יום שהוא גדל.
שש שנים של בוקר בוקר – הורים שהעירו, מורות שלימדו,
ילדות שהתאמצו, שאלו, נפלו וקמו.
כל זה לא היה מובן מאליו.
ומה עושים עם כל זה?
כמו שרה – מניקים.
כל הטוב שיש בנו, כל האמונה, כל האהבה –
מעבירים אותם הלאה אל הדור הבא.
כמו חנה – שרים.
לא שומרים את ההודיה בפנים.
אומרים אותה בקול רם.
לשירת חנה הלילה
כל צעד שתעשו בישיבה, כל תפילה, כל מצווה –
הוא המשך של מה שהתחיל כאן, בכיתות האלה.
שרה ניקה. חנה שרה. אתן – ממשיכות.
רָמָה קַרְנִי בַּה׳
חנה לא אמרה:
״הצלחתי, כישרון שלי, עבדתי קשה״.
היא אמרה: ה׳ עשה זאת.
ואנחנו הלילה אומרים אותו דבר:
לא אנחנו גידלנו – ה׳ גידל.
לא אנחנו לימדנו – ה׳ לימד.
אנחנו רק היינו שם –
כמו שרה, כמו חנה, כמו כל האמהות לדורותיהן.
את הבנות האלה
ממשיכות לשיר –
בקול רם ובלב שלם!
ובדיוק כמו שרה אמנו הניקה –
כך תמשיכנה הבנות הללו לחלק אור לעולם.
GRATITUDE.PROTOCOL: UPLOAD_COMPLETE ✓