שלושה אופנים של אבלות לטובתם הרוחנית של המתאבלים
לְהַרְגִּישׁ שֶׁהַחַיִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה זְמַנִּיִּים, וְשֶׁעָלָיו לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמַתְּנַת הַחַיִּים שֶׁקִּבֵּל לְהַשִּׂיג אֶת הַמַּטָּרָה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ נִבְרָא, וְלַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה בְּמַה שֶּׁנִּצְרָךְ.
עֲבוֹדָה לְקַבֵּל בְּאַהֲבָה אֶת דִּין שָׁמַיִם שֶׁל הָאָסוֹן שֶׁקָּרָה. לְהַגִּיעַ לְהַכָּרָה מוּחֶשֶׁת בְּכָל חֶלְקֵי הַנֶּפֶשׁ שֶׁ"כָּל מַה דְּעָבֵיד רַחֲמָנָא לְטַב עָבֵיד".
בְּכִי עַל גִּלּוּי כְּבוֹד שָׁמַיִם שֶׁהַנִּפְטָר הָיָה מְגַלֶּה בְּחַיָּיו — מֵעֵין סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּשְׂרַף וְגָלוּת הַשְּׁכִינָה. כָּל הַבּוֹכֶה עַל אָדָם כָּשֵׁר מוֹחֲלִין לוֹ כָּל עֲוֹנוֹתָיו.
אבל אינו פטור מקריאת שמע ומסוכה, שאין מצוה עליו להצטער צער הסותר קיום מצוות אחרות. כפי שפירש רש"י:
מטרת האבלות היא להגיע לאחר כל הכאב — לרוגע, ולשמחה הנעלה של קבלת הכל באהבה וקרבת ה'. הבכי הנדרש הוא כעין הבכי של תיקון חצות — בכי של התרחקות מה' — שאינו סתירה לכוונה בקריאת שמע.
טרוד בטרדת מצוה ממשית. פטור מקריאת שמע כיון שמחשבתו מוּפנית למצוה.
המצוה היא לבכות ולהגיע ליתובי דעתא — לא להצטער לשמו. על כן אינו פטור ממצוות אחרות.
שלושת כיווני האבלות משלימים זה את זה: הראשון מעורר את האדם לנצל את חייו, השני מחזק את אמונתו בטוב ה', והשלישי מרומם את נשמתו על ידי חיבורה לעומק פנימיותה. כל אחד מהם אינו תכלית בפני עצמו — אלא אמצעי להגיע לשמחה נעלה, לקרבת ה' ולתשובה אמיתית.
הערה 23: מי שמזלזל בהספד ראוי לקוברו בחייו ואינו מאריך ימים — שאינו מכיר מספיק בחשיבות מתנת החיים ובחשיבות גילוי כבוד שמים.
הערה 24 — רדב"ז (ח"ג סי' תקנ"ה): "והבוכה ומתאבל ומוריד דמעות על קרובים וכל שכן על אדם כשר, מדת חסידים ונביאים ואנשי מעשה היא, ומורה על טהרת נפשו והכנעת לבו לפני קונו... ולא לחנם אמרו חז"ל שלשה ימים לבכי שבעה להספד שלשים לגיהוץ ותספורת."