הגיבור: חוני המעגל – צדיק מלומד בניסים, שרגיל לקבל תשובות מיידיות מהשמיים (התפלל, ירד גשם).
ה"מנטור" (הדמות המכוונת): זקן אלמוני, שעובד עבודה פיזית קשה למען עתיד שהוא לא יזכה לראות.
הבעיה / הקונפליקט: חוני לא מבין את ההיגיון האנושי של השקעה עצומה שאין בה רווח אישי ומיידי. "למה לטרוח אם לא תאכל מזה?".
המסע (ופרטי הפנטזיה המרתקים ילדים): הליכה בשדה ← המפגש והשאלה ← תרדמה פלאית של 70 שנה (קפיצה בזמן!) ← היקיצה והגילוי.
יְלָדִים, אֲנַחְנוּ כְּבָר מַכִּירִים אֶת חוֹנִי הַמְעַגֵּל. אוֹתוֹ צַדִּיק קָדוֹשׁ שֶׁכַּאֲשֶׁר הָיָה מְבַקֵּשׁ מַשֶּׁהוּ מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – זֶה הָיָה קוֹרֶה מִיָּד! הוּא צִיֵּר מַעְגָּל, זָעַק לַשָּׁמַיִם, וּמִיָּד יָרַד גֶּשֶׁם מְבֹרָךְ. אֲבָל יוֹם אֶחָד, הָלַךְ חוֹנִי בַּדֶּרֶך, וְרָאָה מַשֶּׁהוּ שֶׁהוּא פָּשׁוּט לֹא הִצְלִיחַ לְהָבִין.
הוּא ראה זָקֵן אֶחָד, אָדָם שֶׁשְּׂׂעָרוֹ לָבָן וְגַבּוֹ כָּפוּף. הַזָּקֵן עָמַד בַּשֶּׁמֶשׁ הַחַמָּה, הֵזִיעַ, חָפַר בָּאֲדָמָה הַקָּשָׁה, וְנָטַע בְּתוֹכָהּ שְׁתִיל קָטָן וָרַךְ – שְׁתִיל שֶׁל עֵץ חָרוּב. הִתְקָרֵב אֵלָיו חוֹנִי וְשָׁאַל: "שָׁלוֹם עָלֶיךָ סָבָא. תַּגִּיד לִי, הַשְּׁתִיל הַקָּטָן הַזֶּה שֶׁל הֶחָרוּב... מָתַי הוּא יִגְדַּל וְיִתֵּן פֵּרוֹת?" עָנָה הַזָּקֵן בְּחִיּוּךְ וְנִגֵּב אֶת הַזֵּעָה: "עֵץ חָרוּב מַתְחִיל לָתֵת פֵּרוֹת... רַק בְּעוֹד שִׁבְעִים שָׁנָה!"
חוֹנִי פָּתַח זוּג עֵינַיִם גְּדוֹלוֹת. שִׁבְעִים שָׁנָה?! "סָבָא," אָמַר חוֹנִי, "אַתָּה אָדָם מְבֻגָּר. הַאִם אַתָּה בָּטוּחַ שֶׁתִּחְיֶה עוֹד שִׁבְעִים שָׁנָה כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לֶאֱכֹל מֵהֶחָרוּבִים הַמְּתוּקִים הָאֵלֶּה? לָמָּה אַתָּה עוֹבֵד כָּל כָּךְ קָשֶׁה עַל מַשֶּׁהוּ שֶׁבִּכְלָל לֹא תֵּהָנֶה מִמֶּנּוּ?"
הַזָּקֵן נִשְׁעַן עַל הַמַּעְדֵּר שֶׁלּוֹ, הִבִּיט עַל הַמִּגְרָשׁ וְהַשָּׂדוֹת הַיְּרֻקִּים שֶׁמִּסָּבִיב, וְעָנָה לְחוֹנִי תְּשׁוּבָה שֶׁחוֹנִי לֹא יִשְׁכַּח לְעוֹלָם:
חוֹנִי שָׁמַע אֶת הַדְּבָרִים, אֲבָל עֲדַיִן תָּמַהּ בְּלִבּוֹ אֵיךְ נִרְאֶה תְּהַלִּיךְ אָרֹךְ כָּל כָּךְ. הוּא הִמְשִׁיךְ לָלֶכֶת, וְהִרְגִּישׁ פִּתְאוֹם עֲיֵפוּת גְּדוֹלָה מְאֹד מְאֹד. הוּא הִתְיַשֵּׁב עַל הָאֲדָמָה כְּדֵי לָנוּחַ מְעַט וּלְנַמְנֵם. אֲבָל אָז קָרָה נֵס פֶּלֶא – קָפְצוּ סְלָעִים מִכָּל הַצְּדָדִים וְהִסְתִּירוּ אֶת חוֹנִי מֵעֵין כֹּל, כְּמוֹ מְעָרָה קְטַנָּה! אַף אֶחָד לֹא רָאָה אוֹתוֹ. חוֹנִי עָצַם אֶת עֵינָיו... וְיָשַׁן. הוּא לֹא יָשַׁן שָׁעָה, וְלֹא יוֹמַיִם. יְלָדִים, שִׁמְעוּ טוֹב: הוּא יָשַׁן מֶשֶׁךְ שִׁבְעִים שָׁנָה רְצוּפוֹת! הָעוֹלָם הִמְשִׁיךְ לְהִסְתּוֹבֵב, גְּשָׁמִים יָרְדוּ, שֶׁמֶשׁ חִמְּמָה אֶת הָאֲדָמָה, וְחוֹנִי עֲדַיִן יָשֵׁן!
יוֹם אֶחָד, הַסְּלָעִים זָזוּ. חוֹנִי פָּקַח אֶת עֵינָיו, פִּהֵק פִּהוּק גָּדוֹל (אָההה...), וְקָם עַל רַגְלָיו. הַזָּקָן שֶׁלּוֹ הָיָה לָבָן וְאָרֹךְ מְאֹד. הוּא הִבִּיט מִסָּבִיב – אוֹתוֹ שָׂדֶה. אֲבָל... רֶגַע אֶחָד! בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָיָה הַשְּׁתִיל הַקָּטָן וְהַחַלָּשׁ – עָמַד עַכְשָׁו עֵץ עֲנָק! עֵץ עָבֶה, עִם עֲנָפִים אַדִּירִים שֶׁמְּלֵאִים בְּתַרְמִילֵי חָרוּבִים חוּמִים וּמְתוּקִים! וְעַל אוֹתוֹ עֵץ, הוּא רוֹאֶה אָדָם בָּגוּר מְלַקֵּט וְקוֹטֵף מֵהֶחָרוּבִים.
חוֹנִי רָץ לְעֶבְרוֹ וְשָׁאַל אוֹתוֹ בִּפְלִיאָה: "תַּגִּיד לִי... הַאִם אַתָּה זֶה שֶׁנָּטַעְתָּ אֶת הָעֵץ הַזֶּה?!" הָאִישׁ חִיֵּךְ וְעָנָה לְחוֹנִי: "אֲנִי?! מָה פִּתְאוֹם! סָבָא שֶׁלִּי, שֶׁלֹּא רָאִיתִי אוֹתוֹ הַרְבֵּה שָׁנִים, נָטַע אֶת הָעֵץ הַזֶּה עֲבוּרִי – לִפְנֵי שִׁבְעִים שָׁנָה!"
בְּאוֹתוֹ רֶגַע, חוֹנִי תָּפַס אֶת רֹאשׁוֹ וְהֵבִין אֶת תְּשׁוּבַת הַזָּקֵן. אָנּוּ לֹא חַיִּים רַק עֲבוּר עַצְמֵנוּ הַיּוֹם. אֲנַחְנוּ לוֹמְדִים תּוֹרָה, מִתְפַּלְלִים, בּוֹנִים דְּבָרִים טוֹבִים, כְּדֵי שֶׁלַּיְּלָדִים וְלַנְּכָדִים שֶׁלָּנוּ יִהְיֶה עוֹלָם טוֹב יוֹתֵר! וְאַתֶּם תִּרְאוּ יְלָדִים, שֶׁהַדָּבָר הַזֶּה עָבַר גַּם בַּמִּשְׁפָּחָה שֶׁל חוֹנִי עַצְמוֹ! כִּי שָׁנִים אַחַר כָּך, כְּשֶׁהָיְתָה שׁוּב שְׁנַת בַּצֹּרֶת (בְּלִי גֶּשֶׁם), הָלְכוּ הַחֲכָמִים לְבַקֵּשׁ שֶׁמִּישֶׁהוּ יִתְפַּלֵּל. וּלְמִי הֵם הָלְכוּ? לְצַדִּיק נִפְלָא שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ אַבָּא חִלְקִיָּה – שֶׁהוּא הָיָה הַנֶּכֶד שֶׁל חוֹנִי! הַ"נְּטִיעָה" הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל חוֹנִי – הַתּוֹרָה שֶׁלּוֹ הִמְשִׁיכָה וְהִגִּיעָה לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים, עַד לַנֶּכֶד שֶׁלּוֹ.
ME (הדמות): הזקן בשדה לא חיפש "לקבל שכר מיד" אלא עמל ונטע במסירות כדי שלדור שעדיין לא נולד – לנכדים שלו – יהיו פירות מתוקים. חוני המעגל הוקסם מהמסירות הזו לאחר שראה אותה מתקיימת מול עיניו 70 שנה מאוחר יותר.
WE (אנחנו): לפעמים קשה לנו לעשות משהו אם אנחנו לא מקבלים פרס באותו רגע. אנחנו רוצים הכול "כאן ועכשיו".
YOU (אתה): כשאתה יושב בכיתה, לומד משנה, משנן פסוק, מתאמץ בשיעור למרות שקשה לך, או אפילו עוזר לנקות את בית הכנסת – אתה בעצם "נוטע עץ"! הפירות של מה שאתה עושה היום יגדלו ויעשו ממך אבא וסבא גדול שמעביר את התורה הלאה לדורות הבאים.
א. שאלת פתיחה: "מי כאן אכל פעם תפוח או תפוז? (כולם מרימים ידיים). האם אתם בעצמכם חפרתם בור, שתלתם את הגרעין, השקיתם 5 שנים ואז קטפתם את התפוח? לא! אז מאיפה הוא הגיע? ממישהו ששתל אותו לפני שנולדנו! היום נלמד על עץ שלקח לו 70 שנה לגדול, ועל הצדיק שנרדם עד שהעץ גדל..."
ב. הערות ביצוע (למספר):
הגשר לאבא חלקיה: החלק האחרון של הסיפור הוא הכנה מצוינת לשיעור הבא (כפי שצוין בתוכנית הלימודים: "דורות הבאים -> אבא חלקיה"). הסבירו לילדים שבזכות שאדם מעביר את קדושתו הלאה – הנכד שלו ממשיך את דרכו!
ג. שאלת סיום: "אם חוני לא היה ישן 70 שנה, אלא רק רואה את הזקן ממשיך לעבוד, מה הייתם אומרים לאותו זקן לו הייתם שם במקום חוני?"
אפשרות 1 (דף צביעה ויצירה): לפי המקורות שצוינו במערכי העבר, לחלק לילדים דף צביעה של עץ, ובכל עלה הילד יכתוב משהו טוב שהוא מקבל מהדור הקודם (מהוריו, מסביו, ממוריו), ובגזע הוא יכתוב משהו שהוא "נוטע" ורוצה להעביר הלאה כשייגדל.
אפשרות 2 (נטיעה כיתתית): אם התאריך קרוב לט"ו בשבט, לצאת לחצר בית הספר ולשתול יחד שתיל קטן ולומר: "אנו נוטעים היום כדי שהילדים שילמדו פה בעוד 20 שנה יוכלו ליהנות מהצל!".