השיעור הזה נמסר בערב שבת קודש, ושמו "יצר טוב". הרב פותח ומעיר הערה חשובה: רוב הדברים שהוא עומד לומר נאמרים על פי הזיכרון, שכן בשעת אמירתם לא עמד מול ספרי הקודש כדי לוודא את הניסוח המדויק. הוא מבהיר כי הרעיון עצמו ודאי מדויק, והמסר יעביר את עצמו כראוי. ברוח זו מובאים גם המקורות במאמר שלפניכם: כפי שנמסרו בשיעור, מן הזיכרון, ולא כציטוט מדויק מתוך הספרים.
נקודת המוצא של השיעור היא פסוק פותח מפרשת "כי תצא" — "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ" — ומתוכו נפרש רעיון שלם על טבעה של המלחמה הפנימית שכל אדם עובר בעולם הזה: מלחמת היצר הטוב ביצר הרע. משם ממשיך השיעור אל משל מוכר ומחכים של רבי יוסף חיים, בעל ה"בן איש חי", על משרת רמאי ושלושה עשירים, שממנו לומדים כיצד בדיוק פועל היצר הרע כשהוא מנסה להרחיק אדם מדבר שבקדושה. לאחר מכן מובא כלל יסודי בשם הרב יעקב גלינסקי עליו השלום — "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" — ולבסוף משל נאה על אישה שביקרה בבסיס צבאי, שמבאר מדוע ההתגברות על היצר היא-היא מה שמשמח את שמיים.
פרק א"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ" (דברים כא, י)
אומר האור החיים הקדוש — כפי שנמסר בשיעור מן הזיכרון — שיש בפסוק הזה רמז נפלא. אין מדובר רק במלחמה חיצונית, אלא במסר שנאמר לנשמה עצמה, בעולם העליון, רגע לפני שהיא יורדת לכאן, אל העולם הזה. "כי תצא" — כשאת, הנשמה, יוצאת ויורדת אל העולם הזה, דעי לך: תדעי לך, נשמה יקרה, שזהו עידן וזמן של מלחמה. מלחמה בין היצר הטוב ליצר הרע. "כי תצא למלחמה" — כי כך, וכך בלבד, נבנה כאן העולם: תוך כדי התמודדות, לא בלעדיה.
"זה רמז שאומרים לנשמה בעולם העליון, לפני שהיא יורדת לכאן לעולם הזה: תדעי לך, נשמה יקרה, זהו עידן וזמן של מלחמה בין היצר הטוב ליצר הרע."האור החיים הקדוש על "כי תצא למלחמה על אויביך", כפי שנמסר בשיעור מן הזיכרון
ולמה דווקא מלחמה? כי כך נבנה השכר. אדם שמתגבר, זוכה. וכפי שיבואר להלן — עצם ההתמודדות, לא רק הניצחון הסופי בה, כבר יש בה ערך עצום.
ספר "שומר אמונים" מוסיף נדבך: כאשר אדם מתגבר על כל ההפרעות שמצד היצר, הקדוש ברוך הוא, כביכול, משתעשע. כלומר, אנחנו — בני האדם — עושים לו יתברך נחת רוח של ממש כשאנחנו זוכים להתגבר.
"הקדוש ברוך הוא משתעשע בזה, דהיינו אנחנו עושים לו נחת רוח, כאשר אדם זוכה להתגבר בכל ההפרעות שבאות מצד היצר."ספר "שומר אמונים", כפי שנמסר בשיעור
ובעל ה"פלא יועץ" מוסיף חידוש נוסף, שראוי להתעכב עליו: לא רק שהניצחון על היצר נותן שכר — אלא שעצם הלחימה עצמה, גם כשהיא קשה, גם כשהיא נמשכת, כבר מולידה שכר משלה. אין צורך לחכות ל"ניצחון מוחלט" כדי לזכות בשכר; המאבק עצמו, יום־יום, הוא כבר חלק מהעבודה שנדרשת מאיתנו, וכבר יש בו ערך.
"זהו חורו של האדם: מה הלחימה עצמה, אף שעודה למלחמה, לכן מולידה גם היא שכר רב."בעל "פלא יועץ", כפי שנמסר בשיעור
במדרש מובא משל פשוט ועמוק כאחד. יש לאדם שתי פרות. בכל יום ויום הוא יוצא איתן לחרישה. פרה אחת קמה בבוקר ואינה מרגישה טוב — אין לה כוח לחרוש. הפרה השנייה, לעומתה, בריאה וחזקה.
השאלה שהמדרש שואל היא פשוטה: על מי ישים האיכר את העול? על מי הוא יטיל את עבודת החרישה הקשה? התשובה מובנת מאליה: בוודאי שישים אותו על הפרה הבריאה. לא על החלשה.
וכך גם אצלנו. אם יש על האדם עול, ומלחמה קשה, בדבר שהוא רצון ה׳ יתברך — זהו בעצם סימן בריאות. שהרי הקדוש ברוך הוא אינו מנסה את האדם בדבר שאין הוא יכול לעמוד בו. הוא לא מטיל את העול על מי שאינו מסוגל לשאת אותו, אלא דווקא על מי שכן יכול.
בראתי יצר הרע — נכון. אבל בראתי לו גם תורה, תבלין למתקו, ואת כל הכלים הדרושים כדי להתגבר. רק צריך לעבוד. צריך לעבוד, צריך לעבוד, ואז מקבלים.
וכדי להמחיש כיצד בדיוק נראית מלחמת היצר הזו הלכה למעשה — כיצד הוא פועל, אילו תחבולות הוא מפעיל, ומה נדרש מהאדם כדי לזהות אותן — מביא רבי יוסף חיים עליו השלום משל נפלא, שבו נעסוק בפרק הבא.
המשל הזה, מובא בשם רבי יוסף חיים עליו השלום, בא ללמד — כפי שנמסר בשיעור מן הזיכרון — על אופן התחבולות שמצד היצר, ועל ההתגברות הנדרשת מהאדם.
היה משרת אחד, ששירת שלושה עשירים — נקרא להם עשיר א׳, עשיר ב׳ ועשיר ג׳. תפקידו של המשרת היה לקנות עבור כל אחד מהם את כל צורכי הבית: מהמכולת, מהירקות, מהפירות. וכך היה עושה, יום־יום.
אלא שהמשרת הזה היה רמאי גדול. הוא היה קונה עבורם פירות וירקות במחיר זול, ואז מוכר להם אותם ביוקר. למשל: תפוח שעלה לו שקל וחצי לקילו, היה מוכר להם בהרבה יותר. כך היה מרוויח מהצד, חוץ מהמשכורת החודשית הרגילה שקיבל — עושה עוד "עסק" קטן משלו, וכסף טוב היה נכנס לכיסו.
לימים נפגשו שלושת העשירים הללו במקרה, וגילו שיש להם מכנה משותף: אותו משרת, שמשרת את שלושתם. עלה בהם החשד: מי יודע איזה מחירים הוא גובה מאיתנו באמת? האם הוא נאמן, או שהוא מרמה אותנו? החליטו פה אחד: כדאי, ואף חובה, לבדוק אותו.
התוכנית הייתה פשוטה: לצאת איתו לשוק ביום הקניות, ולראות במו עיניהם את המחירים האמיתיים — האם התפוחים, החצילים, המלונים באמת עולים כפי שהוא אומר. אך כאן החליטו על פרט חשוב: לא ייצאו שלושתם ביחד, אלא כל אחד בנפרד, בזמנו שלו.
עשיר א׳ הוא שפתח. קרא למשרת ואמר לו: "תקשיב, החלטתי — אני יוצא איתך ליום השוק, לקניות." המשרת, כששמע זאת, נבהל ונחפז; הדופק שלו עלה על מאתיים, שלוש מאות פעימות. הרי הוא היה מרמה: קונה בחמישה שקלים, מוכר בארבעים לקילו. איך יעמוד בבדיקה כזו?
אבל אין ברירה — בעל הבית העשיר ביקש, והוא חייב לצאת איתו. חשב חשב חשב: איך אני אעבוד עליו? איך אני אסדר את זה שלא ישגע אותי?
אמר לו: "תשמע, אדוני העשיר, אתה אמרת דבר גדול, ואני מסכים בהחלט. אבל איך אתה בכלל רוצה לטייל בשוק של פירות וירקות? אם היית יודע איזה ריחות יש שם — היית בורח חמישה עשר קילומטר. אם היית יודע איזו צפיפות יש שם — היית צריך מסוק כדי לצאת. איזה צער עובר שם! רק היום, רק אתמול, רק שלשום — עגלות עמוסות, חמורים, ברוך השם, ברוך השם... אני אפילו לא רוצה לספר לך איזה ריחות ואילו סחורות נמצאות שם."
העשיר, ששמע את דברי המשרת, אמר בליבו: "כמה הוא צודק." שיבח אותו על כך שהזהיר אותו מראש, ואמר לו: "הצלת אותי! תודה, תודה רבה, תודה רבה!" ונשאר בבית, בפינוקו. וכך יצא המשרת מנוי וגמור, ובשלום, מן המפגש הראשון.
עברו ימים אחדים, ובא עשיר ב׳ לקיים את ההבטחה שנתן לעצמו: לצאת עם המשרת ולבדוק את המחירים במו עיניו. המשרת, שהבחין בהצלחתו עם עשיר א׳, אמר בליבו: "אגיד לו בדיוק את אותם הדברים, ואצא ממנו בשלום, כמו מן הקודם."
אבל עשיר ב׳ לא היה כמו חברו. כשהמשרת ניסה להפחיד אותו — "איזה צפיפות יש שם, איזה ריחות, איזה חמורים" — עשיר ב׳ ענה בפשטות: "לא אכפת לי. אני בא." ניסה המשרת שוב: "אתה יודע איזה צעקות יש שם? כל אחד מכריז על הסחורה שלו בקול רם, אי אפשר להתרכז..." ענה העשיר: "גם זה לא מעניין אותי. אני בא." לא הייתה שום ברירה, לא הייתה שום דרך למנוע ממנו. קבע לו זמן יציאה, ובלילה ישב המשרת וחשב איך יעביר את הטיול הזה בלי שירגיש במחירים.
הכין תוכנית אחרת: הכין לעצמו "חבילה" שלמה — בדיחות ישנות וחדשות, כל מיני סיפורי עולם, כמה בלגן יש בעולם, מה קורה כאן ומה קורה שם. ומיד כשנכנסו לשוק בבוקר, פתח: "תשמע, רוצה לספר לך — היה איזה אחד שהיה לו כסף..." והעשיר, ששמע את המילה "כסף", מיד היה סקרן: "כן? מה היה לו? מה היה לו?"
וכך, תוך כדי דרך, עוברים בשוק, ממשיכים לעבור בשוק — והמשרת ממשיך לשגע אותו בחדשות, בסיפורים, בבדיחות, וצוחקים, וממשיכים לצחוק — עד שהגיעו לצד השני של השוק, ואף פעם, בכל אותה שעה, לא שם העשיר לב שמלפפון שהוכרז בשני שקלים הוא בכלל אותו מלפפון שהוא משלם עליו הרבה יותר. המשרת חשב בליבו: "איזה כיף — לא הרגיש בשום דבר." וכך יצא המשרת, גם מן העשיר הזה, בשלום.
הגיע תורו של עשיר ג׳. גם הוא ביקש לצאת יום שלם עם המשרת, לבדוק את כל ענייני המחירים ולוודא שהכול כשורה. ניסה המשרת את הטיעון הראשון — הצפיפות, הריחות — ועשיר ג׳ ענה: "עזוב שטויות, זה לא מעניין אותי, אני בא." ניסה את הטיעון השני — לבדר אותו, להסיח את דעתו — ועשיר ג׳ ענה: "כלום לא מעניין אותי. אני בא." הפעם, לא עבדה שום תחבולה.
נכנסו לשוק. ומיד שמע עשיר ג׳ מוכר מכריז: "תפוחים, שני שקלים!" מיד עשה את החשבון בראשו: "רגע — איך זה שאני משלם עשרים שקל לקילו תפוחים אצל המשרת שלי?" תפס אותו מיד, בלי לחכות: "סליחה, מה זה? אתה נותן לנו מחירים כאלה?" והמשרת, שנתפס על חם, ידע — השם ישמור — שהוא בצרה.
חשב, חשב, ואז אמר: "רגע, רגע, אדוני — כאן אני לא קונה. כאן זה שוק אחר. אני קונה עבורכם ממקום אחר לגמרי, ממרחקים, כדי שתקבלו סחורה משובחת יותר. רק תיקח, תיגע בתפוח — תרגיש בעצמך שהוא איכותי יותר משם. אני קונה במקום אחר." אבל עשיר ג׳ לא האמין לו כלל. אמר לו: "עד כאן. קח מונית, חזור הביתה." וכך נגמרה דרכו של המשרת אצל העשיר השלישי.
ואת אותה תחבולה בדיוק, אומר רבי יוסף חיים, מפעיל היצר הרע על כל אחד מאיתנו, כשמדובר בהליכה לדרשה או לבית הכנסת.
יצרו של האדם, בדיוק כמו אותו משרת רמאי, מפעיל שלוש תחבולות מקבילות כדי להרחיק אדם מבית הכנסת ומהדרשה. שלושתן מוכרות היטב לכל מי שאי פעם התלבט אם ללכת או להישאר בבית.
התחבולה הראשונה מיועדת למי שנרתע מאי־נוחות פיזית. היצר אומר לבן אדם: "שם צפוף. שם חם. והרב מדבר שעה וחצי רצוף — איך אפשר להקשיב כל כך הרבה? מה אתה, עשוי מפלדה? כמה אפשר?" ואם לא הספיק בכך, הוא ממשיך: "שמע לי, לך במקום זה לטייל, תראה איזה אוויר צח יש בחוץ. זה דבר גדול. כל הרופאים אומרים שטיול חשוב לבריאות." וכך אותו אדם מוותר על הדרשה, ובוחר בטיול. הוא ממש כמו העשיר הראשון במשל: השתכנע שהצפיפות והריחות (במקרה זה — החום והדוחק) פשוט אינם שווים את המאמץ, ונותר בבית.
יש מי שלא נרתע מהצפיפות ומהחום — "לא צפוף, לא צפוף, אני בא. חם, לא חם, אני בא. זה לא מעניין אותי, בבית הכנסת יש קדושה נפלאה." אבל גם עליו יש ליצר תחבולה: כמו העשיר השני, שהוסח דעתו בבדיחות ובסיפורים לכל אורך הדרך, כך גם כאן — אדם נכנס לבית הכנסת, ומתחיל להסתכל: "וואי, איך שיפצו את התקרה!" או: "הנה חבר שלי, שש שנים לא ראיתי אותו, איזה כיף!" הוא מסתכל מי נכנס, מי יוצא, מי מקשיב ומי לא — ובעצמו, כמובן, אינו מקשיב כלל. הוא סופר בליבו כמה פנים חדשות הגיעו וכמה פנים ותיקות לא הופיעו הפעם. וכך, עד שנגמרת הדרשה, הוא הולך הביתה שמח וטוב לב — אך לא לוקח איתו דבר מכל מה שנאמר.
ויש סוג שלישי, שדומה לעשיר השלישי במשל — זה שלא נופל בשום פח. חם, לא חם — לא אכפת לו. צפוף, לא צפוף — לא מעניין אותו. הרב דורש שעה וחצי — לא נורא. הוא בא, ומקשיב באמת: "דברי תורה נכנסים לנשמה שלי, ברוך השם. זהו המזון שהקדוש ברוך הוא נתן לנשמתנו. אדרבה — כי הם חיינו ואורך ימינו. כלום אחר לא מעניין אותי."
אלא שגם כאן יש נקודת זהירות אחת: מי שמקשיב באמת, לפעמים עלול לחשוב שהדברים שנאמרים בדרשה מתאימים "בדיוק" לחבר שלו, ולא אליו. "בטח הוא לא התכוון אליי, בטח הוא התכוון לחברים שלי." אבל יש כאלה שמפנימים אחרת: "כמה חשוב לי להשתפר. הבורא מבקש מאיתנו את המתנות האלה, וזה מצוי בי. אם לא עכשיו — אימתי? אם אין אני לי — מי לי? החברים לא יעשו למעני." ואז — הוא הולך ומתחזק. הכול תלוי כיצד כל אחד ואחד מגיע.
"הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם."חז"ל
מספרים בשם הרב יעקב גלינסקי עליו השלום ביאור נפלא במימרה זו. הכול, ממש הכול, ידוע וקבוע מראש בשמיים — מי יתחתן עם מי, מי ייוולד, מה יקרה למי ומתי. אין למעלה "חדשות" במובן הרגיל של המילה, כי הכול כבר ידוע. חוץ מדבר אחד: יראת שמים. כל פעולה שאדם עושה מתוך יראת שמים, מתוך בחירה חופשית להתגבר — זהו החידוש היחיד שיש בעולם, וממנו נובעת כל השמחה שלמעלה.
פעם היה שידוך. ההורים חיזקו את הבת, שהייתה מהוססת ולא בטוחה מה לעשות. החתן רצה אותה מאוד, אך היא עצמה עדיין התלבטה. אמרו לה ההורים: "דברת? תקשיבי." והיא שאלה: "מה, מה תחזקו אותי בבקשה?"
אמרו לה: "תדעי לך: יש כזה דבר — זוג שמתחתן, והקדוש ברוך הוא כביכול אומר: 'וואי, לא ידעתי שיתחתנו!' לא שהוא באמת לא ידע — הכול ידוע מראש — אלא שהוא, כביכול, מתפעל, כביכול מופתע, מהבחירה החופשית שלכם להתגבר ולבחור בטוב."
אותה בת, בעקבות דברי החיזוק, החליטה להתקדם. התחתנה איתו, וברוך השם זכו למשפחה מפוארת בישראל.
ההסבר לכך הוא כזה: הכול לכבוד השם, הכול נועד להביא את האדם, בסופו של דבר, לעשות את רצון ה׳. אבל בעולם העליון אין "חדשות" — שם כבר ידעו הכול, מי התחתן, מי נולד, מה קורה. חדשות, למעלה, זה כאשר מסתכלים על פלוני שהיה שקוע בעולם החומרי, לא מואר אצלו כלום — ופתאום, חזר בתשובה. אז שואלים אחד את השני: "מה חדש? פלוני חזר בתשובה! נכנס לישיבה של פלוני, תראה, עכשיו הוא נותן שיעורים בעצמו!" איזה יופי — נדלק אור בשמיים.
בשבילם, זה החידוש: ההתגברות שיש לבן אדם כאן, בעולם הזה. חוץ מיראת שמים — זהו החידוש, וזוהי השמחה בעולם העליון. לכן, לענייננו: גם אם למרות כל הכוחות, האדם עדיין מתקשה — אין לו להתייאש. ישתבח בורא עולם.
מספרים על אישה אחת שתרמה סכומים גדולים לצה"ל, ובאה לביקור בארץ ישראל. אמרו לה: "לאן תרצי ללכת? יד ושם? הכותל?" והיא ענתה: "אני רוצה גם לראות מקרוב את מה שאני תומכת בו." אמרו לה: "לא נכנסים לשם, זה צבא..." אך משנזכרו כמה היא תורמת, אמרו: "נכון, נכון, שכחנו, סליחה — בואי."
הכניסו אותה לבסיס צבאי. שם ראתה מפקד עומד וצועק לחיילים הצעירים: "תתגברו! תעלו על ההר הזה! תעלו על הקיר! תעלו, תרדו, תעלו!" האישה, שנחרדה מעט, פנתה למפקד ואמרה: "סליחה, למה אתה משגע ככה את הבחורים? הם בני שמונה עשרה, תשעה עשר, כמעט חלב עדיין על השפתיים!"
ענה לה המפקד: "אני יודע בדיוק מה אני עושה. אני בודק אותם, ומכיר אותם היטב. הם לא חלשים כפי שהם נראים — הם חזקים, וצריכים להיות חזקים עוד יותר. אם לא אעביר אותם עכשיו את המסלול הזה, הם לא יהיו מוכנים כשיצטרכו את זה באמת."
לכאורה, כביכול, הקדוש ברוך הוא רק בוחן את האדם, מציב לו את היצר ומחכה לראות אם יעמוד בו. אבל האמת שונה לגמרי: הקדוש ברוך הוא לא רק מנסה — הוא גם עוזר. שהרי מי יעזור לאדם להתגבר על היצר, אם לא בורא היצר עצמו? מי עוזר? הקדוש ברוך הוא עוזר.
ולכן אפשר לומר כך: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין, ואני עוזר לך להתגבר — רק תרצה." הצעדים הראשונים תמיד הקשים ביותר. כמו הורה שקונה לילדו הקטן זוג נעליים, ושמח בכל צעד ראשון, בדיבור ראשון — כך גם למעלה: כל צעד ודילוג שלנו, כל התגברות קטנה, מדליק אור בשמיים.
ומכאן, הברכה לעצמנו: שנזכה להתגבר תמיד, ושנבקש זאת ממנו יתברך בכל עת. יהי רצון שהקדוש ברוך הוא יזכה את כולנו להיות מעובדיו יתברך, ולהודות לו שזכינו להתקבל לעבודה הזאת. שהרי יש עבודה — לא כמו מי שמפוטר, שנופלות פניו; אלא ההפך הגמור: מציעים לך להיכנס לעבודה, יש לך פרויקט גדול בחיים, ואתה יכול להיות מנהל הפרויקט הזה. צריך להתגבר על כל הקשיים, והקדוש ברוך הוא יעזור — יעזור לכולנו — ויגאלנו בקרוב גאולת עולם, ונזכה לבניין בית מקדשנו במהרה בימינו, אמן.