תארו לעצמכם ספר שנכתב לפני 3,300 שנה, ומדייק בדיוק את מה שקורה מחוץ לחלון שלכם היום. לא משל. לא רמז מעורפל שצריך לפרש בדוחק. תיאור ברור, שלב אחר שלב, של תהליך שלם - וכל שלב בו מתגשם בדור שלנו, לעיני כל.
ארבעת החומשים הראשונים - בראשית, שמות, ויקרא, במדבר - מספרים על העבר: יציאת מצרים, מתן תורה, המסע במדבר. אבל חומש דברים שונה מכולם. משה רבנו, בנאומו האחרון לפני מותו, לא מדבר על מה שהיה. הוא מדבר על מה שיהיה.
ובפרשת ניצבים, בפרק ל של ספר דברים, משה מתאר תהליך בן ארבעה שלבים שיקרה "באחרית הימים" - וכל אחד מהם, כפי שנראה בפרקים הבאים, קורה היום, ממש מול העיניים שלנו.
מכאן ואילך - כל פרק מוקדש לשלב אחד בתהליך, למקור שלו בפסוקים, ולעדות שלו במציאות של היום
במשך אלפיים שנה עם ישראל פוזר לארבע כנפות תבל. תימן, מרוקו, פולין, עיראק, אתיופיה, רוסיה - קהילות שלמות שלא ידעו זו על קיומה של זו, שדיברו שפות שונות, שכמעט לא נפגשו. התורה לא רק חוזה שזה יקרה - היא חוזה שזה ייגמר.
הפסוק לא מסתפק בהבטחה כללית. הוא מדייק: גם אם תהיו "בקצה השמים" - הנקודה הכי רחוקה שאפשר לדמיין - משם דווקא תיקבצו. לא ממקום קרוב ונוח. מהקצה.
זו לא הבטחה שהתקיימה "פעם". זו תופעה ייחודית שקורה רק בדור שלנו: עולי תימן, עולי אתיופיה במבצעים דרמטיים, יהודי ברית המועצות לשעבר, יהודי צרפת - כולם מגיעים לאותה נקודה אחת בעולם. תרבויות שלא נפגשו אלפיים שנה, נפגשות ברחוב אחד בירושלים.
קיבוץ בלבד לא מספיק. אפשר להביא אנשים למקום ולהשאיר אותם שם תחת שלטון זר. התורה ממשיכה צעד נוסף: לא רק "יביאך", אלא "וירשתה" - ריבונות, בעלות, עצמאות.
מי שזוכר את ההיסטוריה של הדורות האחרונים - שלטון עות'מאני, מנדט בריטי, מאבק על כל דונם - מבין כמה רחוק המצב הזה מהמובן מאליו. השלב הזה בנבואה לא היה "כמעט תמיד ככה". הוא היה נדיר עד בלתי אפשרי.
שלב שלישי: לא רק חזרה לארץ, אלא שגשוג בה. התורה מבטיחה ברכה בפרי האדמה, בפרי הבטן, במעשה הידיים - כלכלה שפורחת, לא נאבקת לשרוד.
מי שגר בערים כמו קריית אתא ומכיר אותן משלושה עשורים אחורה, יכול להעיד על כך בעיניים ולא רק בפסוקים: מבנים שהיו פעם בני שלוש-ארבע קומות, נבנים היום בגובה כפול ומשולש. זו לא רק סטטיסטיקה - זו עדות חיה שהולכת ומתגבהת מול העיניים.
שגשוג לא אומר "חיים קלים בלי אתגרים" - הוא אומר כיוון: מדינה שכלכלתה בכללותה בונה, מתרחבת, ומתעצמת, בניגוד לתקופות של מצור וגלות שבהן היה קשה להחזיק אפילו בקיים.
וכאן מגיע הנתון שהכי קשה להתווכח איתו. בכל קהילה יהודית בתפוצות - בארצות הברית, באירופה, בדרום אמריקה - המספרים בעשרות השנים האחרונות בכיוון אחד: הצטמצמות. התבוללות, ירידה בילודה, קהילות שמצטמקות מדור לדור.
ויש מקום אחד יחיד בעולם היהודי כולו שבו התופעה הפוכה: ריבוי מתמשך, דור אחרי דור. לא במקרה. התורה הבטיחה במפורש "והרבך מאבתיך" - ולא בכל מקום, אלא בארץ הזו דווקא.
שלושת השלבים הראשונים הם עובדות חיצוניות - גיאוגרפיה, ריבונות, כלכלה. השלב הבא הוא פנימי, והוא אולי המרתק מכולם
נחזור לתמונה מהכותל המערבי, בליל אלול. אלפי אנשים, רובם המכריע כלל לא מגדירים את עצמם "דתיים", עומדים שם עד השעות הקטנות של הלילה. אף אחד לא הכריח אותם לבוא. אף אחד לא הפעיל עליהם לחץ חברתי. הם באו כי משהו בפנים משך אותם.
וזה בדיוק מה שהתורה מתארת: לא חוק שנכפה מבחוץ, אלא לב שנפתח מבפנים. "ומל ה' אלהיך את לבבך" - לא "וכפה עליך", אלא מהלך פנימי, עדין, שגורם לאדם לרצות בעצמו.
יש שלב נוסף שהתורה מתארת, ורבים פוסחים עליו כי הוא פחות "נעים" - אבל הוא חלק בלתי נפרד מהתמונה. התורה מתארת שכל מי שמתכנן להזיק לעם ישראל, בסופו של דבר, הרעה חוזרת אליו.
זהו לא איום - זו הבטחה על סדר עולמי שבו זממים נגד עם ישראל אינם ה"מילה האחרונה" של ההיסטוריה.
עכשיו, כשמסתכלים אחורה על כל ששת השלבים, קשה שלא לראות את התמונה השלמה: עם שפוזר לכל קצוות תבל, שב לארצו. שב אליה לא כאורח, אלא כבעלים ריבוני. הארץ ההיא פורחת ומתפתחת. העם בה מתרבה, בניגוד לכל מגמה יהודית עולמית אחרת. ואנשים, מרצונם החופשי לגמרי, מתקרבים לשורשים שלהם.
אף אחד מהשלבים האלה, בפני עצמו, אולי לא היה "מוכיח" דבר. אבל כשכולם קורים באותו דור, באותו מקום, בו-זמנית - קשה מאוד לקרוא לזה מקרה.