שנת תשי"ב. הבשורה נחתה. הרב עוזב. בכפר אתא הקטן, הלבבות נחמצו. הם היו אי. אי של קדושה בים של חול, מובלעת טהורה בלב "חיפה האדומה" הסוערת. ועכשיו, המגדלור שלהם כבה. הרב בנימין מנדלזון, מנהיגם, הודיע על עזיבתו. מי ינהיג? מי יאיר את הדרך? הריקנות איימה לבלוע הכל. השאלה הגדולה ריחפה באוויר, והתשובה הייתה לוטה בערפל, שם, במקום שבו גורלות של שתי קהילות רחוקות עמדו להיקשר זה בזה לנצח.
כדי להבין את הנס של הקמת חסידות מאקווא מחדש בקריית אתא, יש לשוב אל שני המקורות שמהם נבע הסיפור: אל הקהילה המפוארת שחרבה בהונגריה, ואל הגרעין הקטן והאיתן שביקש לעצמו מנהיג בישראל. שני נהרות שזרמו בנפרד, עד שההיסטוריה כפתה עליהם להתאחד לכדי אפיק אחד, סוער ורב עוצמה.
דמיינו רחובות מרוצפי אבן בעיר מאקווא שבדרום-מזרח הונגריה, מהדהדים מקולותיהם של אלפי יהודים. קולות לימוד פילפול חריף בוקעים מחלונות הישיבה ומתערבבים בריח המתוק של חלות שבת הנאפות לקראת כניסת המלכה. חיים תוססים של קהילה וקודש. לא בכדי כינוה רבים "ירושלים של הונגריה". בראשה עמד ענק בתורה, רבי משה פורהאנד, בעל ה"אוהל משה", ולצדו ניהל את הישיבה חתנו, רבי אפרים רונפלד.
בשנת תרצ"ו, נכנס למשפחה כוכב צעיר ועולה. רבי משה נתן נטע למברגר, נשא לאישה את נכדתו של ה"אוהל משה", ומיד הוכתר כדיין הקהילה וכיד ימינו של סב אשתו. הוא הפך לעמוד התווך של הישיבה והקהילה, מבלי לדעת שהגורל מייעד לו תפקיד גדול לאין שיעור, תפקיד שייוולד מתוך החורבן הגדול מכולם.
שנות החמישים. כפר אתא. העשן של אירופה עוד לא התפזר, וכאן, על אדמת הקודש, קמה מובלעת. קהילה של יהודים "יראים ושלמים" הקימו "עיירה חרדית על אדמת הקודש", מנותקים מהסביבה החילונית הרועשת של חיפה, שם נסעה התחבורה הציבורית בשבת קודש כביום חול. אמונתם הייתה כה איתנה, עד שרבם, הרב מנדלזון, לא היסס לשלוח מכתב מחאה נוקב לחברת החשמל על ששלחה פועלים יהודים לתקן תקלה בשבת, "במקום שרובם ככולם שומרי שבת".
אך החומה הבצורה הזו עמדה בפני סדק עמוק. החלטתו של הרב מנדלזון לעזוב לטובת מושב קוממיות הותירה אותם שבורי לב. הוא לא נטש אותם לאנחות. הוא הבטיח להם נאמנה כי לא יעזבם עד שימצא להם יורש ראוי, מנהיג שימלא את מקומו. הם לא ידעו זאת, אבל יורשם כבר חשל את מנהיגותו באש הגדולה ביותר שידעה האנושות, והיה בדרכו ארצה.
תקופת השואה לא הייתה סופה של קהילת מאקווא. היא הייתה כור המבחן שבו נצרפה והתגלתה מנהיגותו של יורש העצר, מנהיגות שנולדה מתוך האפר ועתידה הייתה להצית להבה חדשה בארץ ישראל.
י"ז בסיוון תש"ד. רבי משה פורהאנד נסתלק לגנזי מרומים. הצוואה נפתחה: הרב למברגר הוא היורש. עוד הדיו לא יבש, ופתאום – הפקודה. שבוע אחד בלבד. זה כל מה שהיה להם. שבוע אחד בין הכתרה לגירוש. שבוע אחד, והרב החדש כבר צועד בראש קהילתו לגטו סגד, אל הלא נודע.
הדרך הובילה אל מחנות הזוועה, ברגן-בלזן וטרזיינשטט. גם שם, בגיא צלמוות, לא הרפה הרב למברגר מצאן מרעיתו. הוא עודד, חיזק והפיח בהם רוח, כשמילותיו האחרונות של סבו מהדהדות באוזניו כמצפן בתוך החשכה:
מילים אלו הפכו למניפסט של אמונה. הן לימדו שדווקא השתיקה והקבלה מתוך אמונה בעתות צרה, הן שיובילו בסופו של דבר לשירת הגאולה. שנים לאחר מכן, יעיד על אותם ימים נוראים בספרו האישי, 'כלי גולה', עדות חיה למנהיגות שנולדה בתוך האש.
באופן פלאי, בחסדי שמיים, שרד חלק נכבד מבני הקהילה את התופת. כאודים מוצלים מאש, הם שבו לעירם מאקווא והתאספו סביב מנהיגם. הרב למברגר לא בזבז רגע. הוא הקים מחדש את הקהילה וייסד את הישיבה, והרביץ תורה ויראה בצעירי הצאן. אולם, שלטון הברזל הקומוניסטי שעלה בהונגריה, אילץ אותם לנדוד שוב. לאחר מאמצים מרובים, בשנת תשי"ב, עלה הרב למברגר לארץ ישראל, מתוך כוונה אחת ברורה: להתיישב בירושלים ולנוח מעול הרבנות וההנהגה. אך לגורל, כך התברר, הייתה תוכנית אחרת לגמרי עבורו.
הרב למברגר הגיע לירושלים עם תשוקה אחת: להסתופף בד' אמות של הלכה, להתמסר לתורה הרחק משאון ההנהגה הציבורית. אך בקשה אחת, שהגיעה מהצפון, עמדה לשבש את תוכניותיו ולהעמידו בפני דילמה שתשנה את חייו ואת פניה של עיר שלמה.
כאשר פנה אליו הרב מנדלזון והציע לו את רבנות כפר אתא, דחה הרב ממאקווא את ההצעה על הסף. הוא רצה להשתחרר מעול ההוראה והרבנות שכיהן בו קרוב לשבע עשרה שנה. די היה לו. חלומו היה ירושלים, לא עיירת פועלים מרוחקת.
אך לאנשי כפר אתא היו שותפים רבי עוצמה. גדולי הדור בכבודם ובעצמם התערבו. לא הייתה זו בקשה, אלא הוראה נחרצת. מרן החזון איש, כ"ק האדמו"ר מהר"א מבעלזא וכ"ק האדמו"ר ה**"בית ישראל" מגור** חברו יחד במטרה אחת: לשכנע את הרב ממאקווא לקבל על עצמו את המנהיגות.
ההשפעה המכרעת ביותר הייתה של האדמו"ר מבעלזא, שהיה קשור אליו עוד מהונגריה. במילים חצובות בסלע, שגילמו את כל מהות השליחות, הוא פסק למקורביו:
ולכך הוסיף אמירה משלימה, שהייתה כחתימה על גזר הדין: "יהודי כפר אתא היטיבו לבחור את הרב ממאקווא".
עבור הרב למברגר, די היה בכך. הוא ראה עצמו כשליחו האישי של הרבי מבעלזא למשימה זו. זו הסיבה שבכל שנותיו, כשקיבל הצעות מפתות מעיירות גדולות ומפותחות יותר, נהג להשיב באותה אמירה קצרה: "חזקה שליח עושה שליחותו".
באייר תשי"ב הגיע האדמו"ר ממאקווא לכפר אתא, ובל"ג בעומר של אותה שנה קיבל על עצמו רשמית את עול ההנהגה. הצאן מצא את רועהו. אך קבלת התפקיד הייתה רק תחילת הדרך. כעת, עמד בפניו האתגר הגדול באמת: להקים ישיבה של תורה וחסידות במקום שנראה כמעט בלתי אפשרי. משימה זו, כך התברר, תוכרע על ידי פסק הלכה היסטורי אחד.
החלום להקים ישיבה חסידית בכפר אתא נראה בימים ההם "כחלום באספמיא". אך חלומו של הרב בער בו. ההשגחה העליונה זימנה לפתחו הזדמנות פז, שהציבה את הקהילה כולה בצומת דרכים רוחני: מה קודם למה, טהרת הגוף או טהרת הנפש?
הסיפור החל בארצות הברית. האדמו"ר מקופיטשניץ, רבי אברהם יהושע העשיל, גייס סכום כסף נכבד במטרה להקים מקווה טהרה בארץ ישראל. כשהגיע ארצה, ניגשו אליו חסידי קרלין והפצירו בו להשתמש בכסף לבניית מקווה נשים נחוץ באזורם בתל אביב. האדמו"ר נקרע. מצד אחד, חשיבותו ההלכתית של מקווה היא עצומה. מצד שני, אחיו של הרב ממאקווא, הרב אהרן למברגר, שהיה חתנו של האדמו"ר מקופיטשניץ, הפציר בו לסייע להקמת הישיבה של אחיו בכפר אתא. השאלה הייתה כבדת משקל, והיה ברור שרק גדול הדור יוכל להכריע בה. המשלחת עשתה דרכה לביתו של החזון איש בבני ברק.
המתח בחדרו הצנוע של החזון איש היה מוחשי. הוא ישב "אפוף מחשבות דקות ארוכות", שקל בכובד ראש את כל צדדי השאלה. ואז, בקול חד וברור, הוא פסק פסיקה שתהדהד לדורות:
ההיגיון היה צלול כבדולח. קיום המצוות תלוי בלימוד התורה. כדי שיהיה דור שידע את חשיבות הטהרה וילך למקווה, יש קודם כל לבנות את היסודות – ישיבה שתגדל תלמידי חכמים ויראי שמיים. הבטחת דור העתיד היא התשתית לקיום כל המצוות כולן.
הכסף הועבר מיידית לטובת רכישת המגרש לישיבת מאקווא. אך הסיפור לא תם. בנפשו של האדמו"ר מקופיטשניץ, המקווה שלא נבנה המשיך לזעוק. פסק ההלכה התקבל, אך הלב לא נח. הוא שב לאמריקה, אסף כסף מחדש, ובסופו של דבר זכה לבנות גם את המקווה בתל אביב.
פסיקה אחת לא רק הבטיחה את הקמת הישיבה. היא חשפה את ההשגחה העליונה שפעלה מאחורי הקלעים, ווידאה שהקהילה החדשה תיבנה על היסוד האיתן ביותר – יסוד התורה.
מנהיגותו של הרב למברגר הייתה שילוב נדיר של ניגודים שהתחברו להרמוניה מושלמת: תקיפות של ברזל בענייני הלכה, לצד חמלה אינסופית ורגישות אנושית; עמידה איתנה על עקרונות הדת, לצד בריחה מוחלטת ממחלוקת.
בכל הנוגע לקיום ההלכה, לא היו פשרות. הוא ניהל את ענייני הכשרות, העירובין והמקוואות בתקיפות, עד כדי כך ששחיטת כפר אתא נודעה "למן המעולות ביותר". אך כשהדברים נגעו לכבודו האישי, הוא היה ההפך הגמור. כפי שהעיד בנו:
הוא ראה במחלוקת אם כל חטאת, ושמר על קרית אתא כאי של שלום, הרחק מהסכסוכין שפילגו לעיתים את העולם החרדי. שמחתו הגדולה ביותר הייתה לראות כי בעירו "שוררים השלוה והאחוה והאחדות". באחת הפעמים, כשאירעו מספר מקרים מצערים בקהילה, פנו לרבי מבעלזא לעצה. תשובתו הייתה תקנה פשוטה ועוצמתית: לומר חמישה פרקי תהלים בכל שבת לאחר תפילת שחרית ולפני קריאת התורה, תקנה שנשמרת עד היום.
קשר מיוחד במינו שרר בינו לבין האדמו"ר ה"בית ישראל" מגור. כמעט בכל קיץ, היה הרבי מגיע מחיפה לביקור מיוחד במעונו בכפר אתא. באחד הביקורים הראשונים, בתקופה של עוני ומחסור, טרחה הרבנית והניחה על השולחן פירות וסיגרים. הרבי מגור, בחוכמתו וברגישותו, לא נגע בדבר. הוא הבין שהם מיועדים למשפחת הרב, וידע שאם יטעם, יתנפלו החסידים על ה"שיריים" ולא יותירו דבר. הוא העדיף להשאיר את הכיבוד יקר הערך למארחיו.
שיא הקשר בא לידי ביטוי בכינוי הנדיר שהעניק לו הרבי. לאחר שהתעוררה שאלה הלכתית סבוכה בנוגע לעצי אשרה, פסק רב אחר להחמיר. כשהציג הרבי את השאלה בפני הרב ממאקווא, הוא פסק להקל. כעבור ימים, כשפגש הרבי שוב את הרב הראשון, אמר לו: "למה אמרתם שאסור? מיין רב (הרב שלי) הרי אמר שמותר?!".
לצד גדלותו בתורה, ליבו היה מלא חמלה. מספרים על לילה אחד שבו מצא בפנימיית הישיבה בחור צעיר מתייסר מכאבי אוזניים. בלי להסס, הורה לאחד הבחורים המבוגרים לקחת אותו מיד לרופא פרטי בחיפה, על אף השעה המאוחרת. הוא פעל לאלפים במעשי חסד וצדקה, תמך בעניים ובנזקקים, לרוב מאחורי הקלעים, מבלי שאיש ידע שהוא העומד מאחורי הסיוע.
מנהיגותו לא הייתה ניהול קהילה גרידא. זו הייתה יצירת אקלים רוחני של תורה, אחדות וחסד, שהפך לבסיס שעליו צמחה והתפתחה הקהילה לתפארת.
סיפורו של האדמו"ר ממאקווא אינו סיפור על אדם אחד שהלך לעולמו. זהו סיפור על מורשת חיה, נושמת ומתפתחת, הממשיכה להאיר ולהשפיע עד עצם היום הזה.
בשנים הראשונות, כשהתמודד עם התנגדות העירייה לבניית הישיבה, שאלו אותו המתנגדים מדוע הוא זקוק לבניין כה גדול. תשובתו הייתה נבואית: "אנו בטוחים שאלו המתנגדים לנו ישובו בתשובה שלמה וירצו להתפלל, לכן אנחנו צריכים מקום בשבילם". היום, כעבור עשרות שנים, המקום התמלא במניין ספרדי של חוזרים בתשובה, רבים מהם בני העיר, שהגשימו את חזונו.
מאז פטירתו בכ' חשוון תשמ"ג, המוסדות שהקים פרחו והתפתחו לממדי ענק. כיום כוללת החסידות בית מדרש מרכזי והומה אדם, 'כולל גבוה להוראה' המכשיר דיינים ופוסקים, כוללי בוקר וערב, ומוסדות חינוך משגשגים עם חדר וגני ילדים ששפת הלימוד בהם היא אידיש.
חכמינו אמרו: "עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל". במשך דורות, פירשו זאת כפשוטו – שמבנים יעופו באוויר ויגיעו ארצה. סיפורה של מאקווא הוא ההתגלמות החיה והעמוקה של הבטחה זו.
זו לא אדמתה של הונגריה שעפה ארצה, אלא רוחה של קהילה שלמה. רוח שנשאה על כנפי אמונתו של מנהיג אחד, עברה דרך מחנות המוות, התעצמה מול פסיקה הלכתית אחת, ונבנתה מחדש, אבן על אבן, בדרך נס, כאן, בלב קריית אתא. ירושלים של הונגריה לא חרבה; היא פשוט קבעה את משכנה מחדש בארץ ישראל.