כדי להבין מדוע אנו מציבים בכל ברית מילה כסא מיוחד לאליהו הנביא, עלינו לחזור אל אחד הרגעים הדרמטיים ביותר בתולדות הנבואה — רגע שבו נחשף אליהו, הקנאי הגדול מכל הנביאים, לתוכחה אלוקית עמוקה שקבעה את דמותו לדורות.
פרקי דרבי אליעזר (פרק כח) מספרים: מימי קדם היו כל ישראל נוהגים למול את בניהם, עד שהתחלקה הממלכה לשתיים. מלכות אפרים (ישראל), תחת השפעתם של אחאב ואיזבל, נמנעה מברית המילה. אליהו ראה זאת, קינא קנאה גדולה, ונשבע לשמים שלא יירד טל ומטר על הארץ — קנאות שסיכנה את חייו, שכן איזבל ביקשה להורגו.
אליהו נמלט על נפשו, ובכך הצטרף לשלשלת מכובדת: יעקב שברח מעשו, משה שברח מפרעה, ודוד שברח משאול — "למד שכל הבורח נמלט". הוא הגיע להר חורב, ושם, לאחר שאכל ושתה, נגלה אליו הקב"ה ושאל אותו שאלה שמהדהדת עד היום: "מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ".
תשובתו של אליהו — "קנא קנאתי" — פותחת פתח לתוכחה נוקבת. הקב"ה משיב לו: "לעולם אתה מקנא". כבר בפרשת בעל פעור קינא אליהו (המזוהה עם פנחס בן אלעזר) על גילוי עריות, וכעת שוב הוא מקנא. ואז באה הגזרה שהיא גם זכות עצומה: "חייך שאין עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך".
מכאן, כך מספרים לנו חכמים, התקינו חכמים לעשות כסא אחד מכובד למלאך הברית — הלוא הוא אליהו הנביא, שנקרא "מלאך הברית", על פי הכתוב: "וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים".
לפני שממשיכים הלאה, כדאי לעצור על נקודה שהופכת את כל הסוגיה למעניינת במיוחד: מהו באמת אופיו של התפקיד שקיבל אליהו? הביטוי "חייך שאין עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך" מופיע פעמיים במקורות שלפנינו — פעם בפרקי דרבי אליעזר עצמו, ופעם נוספת בתוך אותו מדרש ממש, המצוטט על ידי הרדב"ז בתוך דברי התוכחה. ובשני המקומות ההקשר המיידי הוא תוכחה חריפה: "לעולם אתה מקנא... קנאת בשטים על גילוי עריות... וכאן קנאת... חייך ש..." — ניסוח שנשמע כגזרה, כמעט מידה כנגד מידה: קינאת על שעזבו ישראל את הברית — אם כן, מעתה תהיה מחויב לראות בעצמך, בכל דור ובכל מקום, שהיא אכן מתקיימת.
לעומת זאת, בעל ברית שלום, כפי שנראה בהמשך, קורא בדיוק את אותו כתוב עצמו באור הפוך לחלוטין: "ובזכות שאמר אליהו קנא קנאתי לה' צבאות כי עזבו בריתך... זכה שיעמוד בברית". כאן הנוכחות בכל ברית איננה גזרה כפויה, אלא שכר וכבוד — תוצאה חיובית ומבורכת של קנאתו לשם שמים.
ההקשר הספרותי הוא תוכחה נוקבת ("לעולם אתה מקנא"). לשון "חייך ש..." באה כחוליה נוספת בשרשרת ראיות לכך שאליהו נוטה תמיד לקטרג. מידה כנגד מידה: קינא שעזבו את הברית — מעתה יהיה חייב לראות בעצמו, בעל כורחו, שהיא כן מתקיימת, בכל ברית מילה עד עולם.
ההקשר הוא תוצאה של קנאה לשם שמים. הלשון "קנא קנאתי... זכה" היא לשון זכייה מפורשת וברורה. הנוכחות בכל ברית היא כבוד וגמול על מסירות הנפש שלו — לא כפייה.
מה נכון? יש מקום לומר ששתי הקריאות אינן סותרות אלא משלימות זו את זו — וזה בדיוק מה שהופך את דמותו של אליהו הנביא לעמוקה כל כך. אותה קנאה עצמה שגררה תוכחה וגזרה, היא גם זו שהתגלגלה, בפרשנות מאוחרת יותר, לזכות ולכבוד. הגזרה שנראתה בתחילה כעונש ("חייך ש...") הפכה למתנה. זהו דגם מוכר בחז"ל: קנאה לשם שמים, גם כשהיא באה עם מחיר כבד (תוכחה, בריחה, סכנת נפשות), מתבררת בסופו של דבר כמקור ברכה. אליהו לא רק "נענש להיות נוכח" — הוא הפך את הנוכחות הכפויה למעמד של כבוד, בדיוק כשם שבהמשך המאמר נראה כיצד הפך מקטגור לסנגור (ראו פרק 10). כדאי לקרוא את שני חלקי המאמר תוך זכירת המתח הזה — הוא זה שנותן לכל הסוגיה את עומקה.
אם פרקי דרבי אליעזר מספרים לנו מדוע קיבל אליהו את התפקיד, הזוהר הקדוש מתאר לנו את מה שקורה בפועל בכל ברית מילה שנעשית בישראל.
משום כך קבע הזוהר כי חייב אדם לתקן כיסא נוסף, מכובד, לכבודו של אליהו, ולומר במפורש: "זה כסא של אליהו". ואם לא — כביכול אליהו אינו שורה שם, אלא עולה ומעיד לפני הקדוש ברוך הוא על כך שלא כובד כראוי.
הלכה זו קיבלה את מקומה הקבוע בפסיקה, כפי שכותב מרן השולחן ערוך:
וכעת, לאור המתח שראינו בפרק הקודם בין "עונש" ל"זכות", נחזור לבעל ספר ברית שלום, שם לב לדקדוק לשוני מפתיע. הכתוב אומר על פנחס "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי" (כפל לשון), וגם אליהו אומר "קַנֹּא קִנֵּאתִי" (כפל דומה). מדוע הכפילות?
בימי משה רבנו — מעשה פנחס וזמרי, קנאה על גילוי עריות. חז"ל מלמדים כי מי שבא על נכרייה, "דמשכה ערלתו" — ופנחס, המזוהה עם אליהו, קינא וקנא אז.
בימי אחאב — קנאה על עזיבת ברית המילה עצמה, כדברי הכתוב "כִּי עָזְבוּ בְּרִיתְךָ". שתי קנאות, שתי בריתות — ולכן שני הכתובים נוקטים בלשון כפולה.
ומוסיף בעל ברית שלום נופך נפלא: דווקא בזכות שאמר אליהו "קנא קנאתי לה' צבאות כי עזבו בריתך" — זכה שיעמוד בברית בשעה שמלים את התינוק. הקנאה שנראתה כחיסרון, הפכה למקור הזכות הגדולה ביותר: נוכחות קבועה בכל ברית מילה עד ביאת הגואל.
שאלה מעניינת נשאל הרדב"ז: מדוע הטריח הקב"ה את אליהו במסע מפרך של ארבעים יום עד הר חורב, ושם הראה לו מראות נשגבות — הרי בארץ ישראל, מקום עיקר הנבואה והקדושה, יכול היה הקב"ה למסור לו את הנבואה בלא כל הטרחה?
הקדוש ברוך הוא אינו חפץ שילמדו על בניו קטגוריה, אלא סנגוריה וזכות. הצדיק האמיתי הוא זה שמתפלל על דורו כאברהם אבינו — ולא כנח, שניצל בעצמו ולא ביקש רחמים על בני דורו (ולכן נקראת התיבה "על שמו" בלבד — "מי נח"). אליהו, לעומת זאת, "לעולם היה מקנא": הוא נשבע שלא ירד גשם, וראה את ישראל מתים ברעב בלא שיתפלל עליהם. אפילו לאחר ניצחון הר הכרמל, כשכל העם קרא "ה' הוא האלהים", לא לימד עליהם זכות — אלא ביקש למות.
משום כך רצה הקב"ה שאליהו ילמד ממשה רבו, שהתפלל שוב ושוב על ישראל ומסר נפשו עליהם. לכן הוליכו באותו מסלול בדיוק — ארבעים יום, בלא אכילה ושתייה, כשם שעשה משה בהר סיני — כדי שיזכור את מעשי משה וילמד ללמד סנגוריה. אך גם שם, בהר חורב, המשיך אליהו לקטרג ("קנא קנאתי" בפעם השנייה) — ולכן נאמר לו למנות את אלישע תחתיו, לא כדי להמיתו (שכן כבר הובטחה לו ברית שלום), אלא כדי שיסתלק לעליונים.
מן העיון התיאורטי אנו עוברים לשאלה מעשית שהעסיקה פוסקים רבים: כיצד יש לסדר את הכיסאות בברית המילה בפועל?
בעל תשובות והנהגות מציין כי ראה חיבור בשם "כורסיא דאליהו" המדגיש את החובה לכסא מיוחד ונפרד לאליהו — ומסתייג ממנהג שבו יושבים על ספסל ארוך אחד, חלקו לאליהו וחלקו לסנדק. הוא מעיד שכך תיקן בבית הכנסת שלו: שני כיסאות נפרדים, נאים ומיוחדים.
בעל שו"ת משפטי עוזיאל דן בשאלה אם מותר לסנדק לשבת על אותו כסא שיוחד לאליהו. הוא מביא כי גם אם יש בכיסא שני חלקים, מכיוון שהם מחוברים — דינו ככלי אחד (בדומה לדין כלים בשבת), ומחשבה לחוד אינה קובעת כאשר יש הפרדה מעשית.
המסקנה ההלכתית שהוא מגיע אליה נשענת על דין מפתיע ממקום אחר: הירושלמי קובע לגבי ספר תורה שמונח על גבי ספסל, שאם יש הפסק של טפח בין ספר התורה למושב — מותר לאדם אחר לשבת שם. מדין ספר תורה למדים לכסא אליהו, שהרי ודאי אין קדושתו חמורה יותר מספר תורה. לכן: מותר לסנדק לשבת בכסא המיוחד לאליהו, בתנאי שמניחים עליו דבר בגובה טפח המפריד בין מקום הישיבה למקום המיועד לאליהו.
השולחן ערוך נוקט לשון פשוטה — "זה הכסא של אליהו" — אך המנהג הרווח הוא להוסיף: "זה הכסא של אליהו הנביא זכור לטוב". מניין הוסיפו תואר זה דווקא?
על פי הזיהוי החז"לי שחרבונה הוא אליהו, נוהגים לומר עליו "זכור לטוב" (כלשון הגמרא בברכות ג ע"א ובעוד מקומות). הטעם: מצאנו שנאמר עליו בפי האלמנה מצרפת — "בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי" — ולכן מתפללים ומייחלים שתהא הזכרתו לטובה דווקא.
מאז שקיבל תוכחה מהקדוש ברוך הוא על כך שהרבה לקטרג ולהזכיר את חטאי ישראל, קיבל אליהו על עצמו — כתיקון — להזכיר תמיד רק טוב. מכאן ואילך תפקידו הוא ללמד זכות, לא חובה.
מנהג נוסף הקשור לאליהו הוא הזכרתו במוצאי שבת. הטור (אורח חיים, הלכות שבת, סימן רצה) מביא בשם בעל העיטור: אליהו עתיד לבשר את הגאולה, וכיוון שמובטח לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים (כמבואר בעירובין מג ע"ב) — לכן דווקא לאחר שעבר השבת, אנו מתפללים ומייחלים שיבוא ויבשרנו, ואומרים פסוקי ברכה כגון "יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב".
הגמרא בעירובין מנמקת שאין אליהו בא בערבי שבתות "מפני הטורח" — כלומר, כדי שלא יצטרכו ישראל להניח את הכנת צרכי השבת וללכת להקביל את פניו. אם כן, בשבת עצמה, כשאין עוד מה להכין — מדוע שלא יבוא? ומדוע דווקא במוצאי שבת אנו מבקשים שיבוא?
התירוץ: בגמרא עצמה יש ספק בלתי מוכרע — האם יש "תחומין" (איסור תנועה מעבר לתחום שבת) גם למעלה מעשרה טפחים מן הקרקע. כל עוד הדבר בספק, אין להתפלל ולבקש שיבוא בשבת עצמה, שהרי ייתכן שהדבר בלתי אפשרי עבורו על פי דין. רק במוצאי שבת, כשהספק כבר אינו רלוונטי, אנו מבקשים בוודאות שיבוא ויבשר את הגאולה.
על קושייתו העצמית משיב החתם סופר חידוש עמוק ויסודי, המבאר את כל מהותה של נוכחות אליהו בעולם מאז עלייתו בסערה השמימה:
כלומר: כאשר לעתיד לבוא יבוא אליהו לבשר את הגאולה — יבוא בגופו הגשמי המזוכך, ואז יהיה ככל אדם מחכמי ונביאי ישראל, מוסמך מרבו, ומחויב במצוות ככל בני ישראל. אבל בכל פעם שהוא מתגלה בעולם הזה בנשמתו בלבד — כפי שקורה בכל ברית מילה — אין רואים אותו בעיניים, וזהו הסימן שאינו מגיע בגופו הגשמי. ומאחר שהוא מגיע רק בנשמתו, אין הוא מחויב כלל בדיני תחומין — ולכן שפיר יכול "להגיע" גם בשבת, ואין כל סתירה בין המנהג בברית המילה לבין הזהירות שבמוצאי שבת.
המעגל נסגר בקטע נפלא מן הזוהר חדש, המגלה לנו את התיקון השלם שעבר אליהו הנביא — מקנאי שקיטרג על ישראל, לסנגורם הנצחי.
הזוהר מספר כי בעקבות אותה שעה קשה — כשהוגש לפני אליהו "עוגת רצפים" כמסר סמלי מן השמים — לא זז אליהו משם, עד שנשבע לפני הקדוש ברוך הוא ללמד זכות על ישראל תמיד. ומאז, בכל פעם שיהודי עושה מצווה, אליהו הוא הראשון שמקדים ומספר עליה לפני הקדוש ברוך הוא — "כך וכך עשה עכשיו פלוני" — ואינו זז משם עד שנכתבת זכותו.
כשם שראינו אצל המלאך גבריאל (יומא עז ע"א), שכאשר עמד מחוץ לפרגור ולימד זכות על ישראל, השיב לו הקדוש ברוך הוא: "מי הוא זה שמלמד זכות על בני?" והכניסוהו לתוך הפרגוד — כך גם אליהו, לאחר שתיקן את מידותיו, זכה להיות אהוב וחביב לפני הקדוש ברוך הוא. מכל המסע הזה — מקנאה גדולה ועד תיקון שלם — נלמד את הזהירות הגדולה שצריך כל אדם להיזהר בה: שלא ללמד חובה על כלל ישראל, אלא להרגיל עצמו תמיד לעורר רחמים ולהזכיר זכות. וזוהי, בעצם, הסיבה העמוקה ביותר לכך שדווקא אליהו — מלאך הברית — הוא זה שנוכח בכל ברית מילה: הוא המסמל את המעבר מקנאה לגאולה, ומצפה יחד איתנו לרגע שבו יבשר את הגאולה השלמה.