בירושלים של מעלה, וגם בזו של מטה, ישנם סיפורים שמהלכים כרוח סערה בין הסמטאות, אבל הסיפור הזה על יוסף הוא מסוג הסיפורים שגורמים ללב להחסיר פעימה.
יוסף לא היה ראש ישיבה מפורסם, וגם לא גביר עשיר שמפזר הון לצדקה. הוא היה "יוסף הירושלמי", יהודי פשוט, שהלך לבית עולמו בשיבה טובה. בהלוויה שלו לא היו הספדים חוצבי להבות, והעולם המשיך כמנהגו.
אלא שזמן קצר לאחר הפטירה, הופיע יוסף בחלומו של גבאי בית הכנסת השכונתי. הגבאי, מבוהל ונרעד מעצם המפגש עם עולם האמת, שאל את הנפטר: "יוסף, איך שם? איך קיבלו אותך בשמיים? הרי היית יהודי פשוט...".
פניו של יוסף, כך מספר הגבאי, זהרו באור יקרות שלא מעלמא הדין. הוא חייך את אותו חיוך מוכר ואמר:
"דע לך, ברגע שהגעתי לבית דין של מעלה, הייתה דממה. המאזניים נערכו. והנה, הודיעו לי שיש לי זכויות עצומות, שמעמידות אותי בשורה אחת עם צדיקים גמורים. שאלתי: 'בזכות מה? הרי לא חיברתי ספרים ולא בניתי עולמות'.
ענו לי המלאכים: 'בזכות דבר אחד. בזכות שהארת פנים לכל בריאה. בשמיים, יוסף, מטבע של חיוך שווה יותר מכל מטבעות הזהב שבעולם. כי הארת פנים לבריותיו של הקב"ה, היא הדבר האהוב עליו ביותר'".
לפני שנעלם, ביקש יוסף בקשה אחרונה: "לך לרב בית הכנסת, ובקש ממנו שידבר עם הקהל על חשיבות הארת הפנים. אנשים לא מבינים איזה אוצר יש להם ביד. הם חושבים שזה נימוס, והם לא יודעים שזה מפתח לגן עדן".
הסיפור הזה הוא קריאת השכמה.
אנחנו רגילים לחשוב על עבודת ה' במונחים של מאמץ: לקום מוקדם, לצום, להוציא כסף רב על אתרוג, לנקות לפסח עד צאת הנשמה. אלו אכן מצוות חשובות.
אבל לעיתים, דווקא הפעולות ה"קטנות", אלו שאינן דורשות מאמץ פיזי אלא רק הסטה קלה של שרירי הפנים, הן אלו שמכילות בתוכן עוצמה אטומית.
דמיינו כפתור פלאים. בכל פעם שאתם לוחצים עליו – ולו לשבריר שנייה – נכנסת לחשבון הבנק הנצחי שלכם הפקדה כפולה ומכופלת. לא מטבע אחד, אלא עשרה מטבעות זהב שונים, שכל אחד מהם שווה עולם ומלואו.
הכפתור הזה נמצא אצלכם בפה.
החיוך הוא "מולטי-ויטמין רוחני". כמו טבליה אחת שמכילה גם ויטמין C לחיזוק, גם B לאנרגיה וגם D למצב רוח – כך פעולה אחת של הארת פנים מפעילה בבת אחת מערכת שלמה של מצוות דאורייתא ודרבנן.
בפרק זה נפרק את החיוך לגורמים. נניח אותו תחת המיקרוסקופ ההלכתי ונגלה כיצד ברגע אחד של רצון טוב, אנחנו זוכים לקיים את יסודות היהדות כולה.
זוהי המצווה הראשית, הכלל הגדול בתורה כדברי רבי עקיבא.
אבל בואו נודה על האמת: קשה מאוד לקיים אותה. איך אפשר לצוות על הלב לאהוב? הרי הלב אינו ממושמע.
כאן מגיע החיוך ומציע דרך עוקפת, דרך המעשה.
ספר החינוך (מצווה רמ"ג) מסביר ששורש המצווה הוא שרצה הקב"ה שיהיה העולם מיושב, והעולם נבנה על ידי אהבה ושלום בין הבריות.
החיוך הוא "שפת האהבה" האוניברסלית. כשאני מחייך ליהודי אחר, אני אומר לו בלי מילים: "אני אוהב אותך כי אתה חלק ממני. הטוב שלך חשוב לי".
מסופר על בחור ישיבה צעיר, "בן עליה" שקדן ורציני, שהגיע למשבר.
הוא הרגיש בודד. בישיבה הגדולה, בין מאות הבחורים, הוא הרגיש שקוף. אף אחד לא באמת ראה אותו. התחושה הזו כרסמה בו עד שהחליט לעשות מעשה: הוא עוזב.
הוא ארז את המזוודות בשקט, קיפל את הטלית והתפילין, והחל לגרור את המזוודה הכבדה לכיוון שער היציאה של הישיבה, נחוש בדעתו לא לחזור לעולם.
בדיוק כשהגיע למסדרון, עבר מולו אברך מבוגר, תלמיד חכם ידוע בישיבה. האברך לא הכיר את הבחור הצעיר אישית, אבל כשראה אותו, פניו אורו.
הוא עצר, חייך אליו חיוך רחב, חם ואמיתי, ואמר לו:
"שלום עליכם! איזה יופי לראות אותך! הפנים שלך פשוט מאירות את בית המדרש שלנו. תענוג לראות אותך כאן".
הבחור קפא במקומו. המזוודה שמטה מידו. הוא מלמל "תודה", הסתובב על עקביו, חזר לחדר ופרק את המזוודות.
לימים, כשהפך אותו בחור לרב ומחנך גדול בישראל, הוא סיפר:
"באותו רגע שבו האברך חייך אליי, הרגשתי שמישהו אוהב אותי. הרגשתי שאני רצוי. החלטתי שאם יש מקום שבו מחייכים אליי כך – אני נשאר".
אותו אברך קיים באותו רגע מצוות "ואהבת לרעך כמוך" בהידור הגדול ביותר שיש – הוא הציל עולם מלא, לא בכסף ולא בדרשות, אלא בכיווץ שרירי הלחיים.
הנטייה הטבעית שלנו היא לקשר "חסד" עם ארנק פתוח או עם עבודה קשה של סחיבת ארגזים לנזקקים.
אבל הגאון מווילנה (הגר"א) באיגרתו המפורסמת מלמד אותנו יסוד עצום:
"ואישה את רעותה תשמח בדברים טובים... כי זה מצווה גדולה לכל אדם, ובזה רוב התורה לשמח לאדם".
חסד שבגוף גדול מחסד שבממון.
למה? כי הכסף הוא חיצוני לי, אבל החיוך הוא אני. כשאני נותן חיוך, אני נותן חתיכה מהנשמה שלי. אני מעניק לשני תחושת ערך, ביטחון ושייכות. שום צ'ק בנקאי לא יכול לקנות את התחושות הללו.
יתרה מכך, אומרים חז"ל בפרקי דרבי אליעזר: "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה".
הצדקה היא לעניים בלבד, והחסד – לעניים ולעשירים.
גם המיליארדר הגדול ביותר זקוק לחיוך. גם המנכ"ל המצליח חוזר הביתה לפעמים בתחושת ריקנות וצמא למאור פנים. כשאתה מחייך אליו, עשית עמו חסד שהוא לא יכול לקנות בכל כספו.
אחת המצוות העמוקות ביותר היא הדרישה להידמות לבורא עולם: "מה הוא רחום – אף אתה רחום, מה הוא חנון – אף אתה חנון".
אבל יש תואר אחד של הקב"ה שאנחנו שוכחים לעיתים לחקות: מאיר פנים.
בברכת כהנים, הברכה המשולשת והקדושה ביותר, אנו מבקשים: "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָ".
פסגת השאיפות של היהודי היא לזכות לאור פני המלך.
דוד המלך מתחנן בתהילים: "אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ, יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה".
אם הקב"ה, מלך מלכי המלכים, בוחר להשפיע שפע בעולם דרך "הארת פנים", הרי שכשאנחנו מאירים פנים לזולת, אנו הופכים לשגרירים של האלוקות. אנו לובשים את ה"מדים" של הקב"ה.
הרב שלום ארוש מדגיש זאת בשיעוריו: אדם המהלך עם פנים נפולות ועצובות, משדר לעולם שה"בוס" שלו (בורא עולם) הוא מעביד קשה ואכזר, חלילה.
לעומת זאת, אדם המהלך בחיוך ובשמחה, מעיד שיש לו אבא אוהב וטוב. החיוך שלך הוא עדות על טיבו של הבורא.
עד כה דיברנו על ה"עשה טוב". כעת נדבר על ה"סור מרע".
ישנה טעות נפוצה: אדם חושב שמותר לו להיות "פרצוף חמוץ". הוא אומר לעצמו: "זו זכותי, קמתי על צד שמאל, כואבת לי הבטן, אני לא חייב לחייך לאף אחד".
האמת ההלכתית היא אחרת לגמרי, והיא מטלטלת.
התורה אוסרת על "אונאת דברים" – איסור לצער את הזולת בדיבור. אבל הראשונים (ספר החינוך ועוד) מסבירים שאונאה אינה רק במילים מעליבות. גם פנים זעופות הן סוג של אלימות שקטה.
כשאדם נכנס הביתה או למשרד עם פנים של "תשעה באב", הוא יוצר סביבו ענן של חרדה. הסובבים אותו חושבים: "מה עשיתי? אולי הוא כועס עליי? במה אשמתי?".
הפנים הזעופות גורמות לצער, לפחד ולחוסר ביטחון אצל הזולת.
רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן) לוקח את זה צעד אחד קדימה ומקשר זאת לאיסור "לא תגורו מפני איש". הפחד שאנו מטילים על הסביבה הוא פגם באמונה.
ההבנה הזו משנה חיים: החיוך הוא לא רק "בונוס", אלא הימנעות מעבירה. כמו שאני נזהר לא לדרוך לאדם על הרגל, עליי להיזהר לא "לדרוך" לו על הנשמה עם מבט זועף.
סיפור מופלא שממחיש את הנקודה הזו מגיע מאחד הארגונים לקירוב לבבות.
היה אדם, ניצול שואה, שהתרחק מאוד משמירת מצוות. הוא היה אדם קשה, מריר, שפניו תמיד היו חתומות בזעם. השכנים פחדו לברך אותו לשלום מחשש לתגובה נזעמת.
באותה שכונה גר אברך צעיר שהחליט לקחת על עצמו את מצוות "הסרת הפנים הרעות".
בכל בוקר, כשהיה פוגש את אותו שכן זועף, הוא היה מחייך אליו חיוך קורן ואומר "בוקר טוב, ר' חיים!" במנגינה עליזה.
בימים הראשונים, השכן הגיב בנחירה של בוז. אחר כך בהנהון קל. האברך לא ויתר. יום אחרי יום, חיוך אחרי חיוך. הוא נזהר שלא לגרום לו צער (אונאה) על ידי התעלמות, אלא להפך – לתת לו ביטחון.
לאחר חצי שנה, עצר השכן את האברך. הדמעות עמדו בעיניו.
"תגיד לי," הוא שאל בקול רועד, "למה אתה מחייך אליי? אני הרי פרצוף חמוץ. כולם בורחים ממני".
האברך ענה בפשטות: "כי התורה מצווה עליי לא לצער אף יהודי, ואני יודע שבתוך הלב שלך יש יהלום".
המשפט הזה שבר את חומות ההגנה. אותו שכן החל להגיע לבית הכנסת, תחילה רק כדי לשמוע את הקידוש, ולבסוף הפך למתפלל קבוע.
הוא העיד: "החיוך של האברך הזה המיס את הכעס שהיה לי על אלוקים מאז המלחמה. הבנתי שאם נציג של התורה מחייך אליי ככה, אולי גם אלוקים מחייך אליי".
אחת מ-48 הדרכים שבהן התורה נקנית היא "נושא בעול עם חברו".
מה פירוש המושג "נושא בעול"?
הפירוש הפשוט הוא לעזור לחבר להרים משא כבד. אבל בעלי המוסר מסבירים: העול הכבד ביותר הוא העול שבלב.
כשאדם מסתובב עם מועקה, עם דאגה, עם עצבות – הוא סוחב שקים של מלט על הנשמה. כשאני עובר לידו באדישות, אני משאיר אותו לקרוס תחת הנטל לבד.
אבל כשאני מחייך אליו חיוך של השתתפות, חיוך שאומר "אני רואה אותך", אני נכנס איתו מתחת לאלונקה. אני מוריד ממנו משקל.
החיוך הזה אומר: אתה לא לבד בסיפור הזה.
הסיפור הבא על רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל ממחיש את המושג הזה בצורה המזוקקת ביותר.
רבי שלמה זלמן היה "גדול הדור". כל דקה מזמנו הייתה מדודה, ואלפי שאלות הלכתיות הונחו לפתחו.
יום אחד, הוא צעד ברחובות שכונת שערי חסד בירושלים, ולמולו הלך בחור ישיבה צעיר. הבחור הלך כשראשו מושפל, כתפיו שמוטות, וכל הווייתו שידרה ייאוש תהומי. הוא לא ראה את הרב, הוא ראה רק את הבלטות שעל המדרכה.
רוב האנשים היו חולפים על פניו. אבל רבי שלמה זלמן עצר.
הוא חסם בעדינות את דרכו של הבחור, חייך אליו את חיוכו המפורסם והניח יד רכה וחמה על כתפו.
"שלום עליכם," אמר הרב ברכות, "אני לא יודע מה עובר עליך, ואני לא יודע מה מכביד על ליבך. אבל רציתי שתדע דבר אחד: הקב"ה אוהב אותך מאוד, וגם אני שמח מאוד לפגוש אותך הבוקר".
הבחור הרים את עיניו, המום. גדול הדור עצר רק בשבילו?
הרב לא נתן לו "שיחת מוסר" ולא פתר לו את הבעיות. הוא רק חייך והמשיך לדרכו.
אותו בחור סיפר לימים:
"באותו רגע רציתי למות. הרגשתי שאין לי מקום בעולם. אבל החיוך של רבי שלמה זלמן, המגע של היד שלו, היה כמו חמצן לצוללן שטובע. אמרתי לעצמי: אם הוא שמח לראות אותי, כנראה שיש בי משהו ששווה לחיות בשבילו".
זוהי נשיאה בעול. להרים את רוחו של אדם ב-30 שניות של מאור פנים.
ראינו כיצד בחיוך אחד, ברגע אחד, אנו מקיימים חמש מצוות יסודיות:
אלו הן המצוות "בין אדם לחברו" שבחיוך.
אבל זה רק חצי מהסיפור.
בפרק הבא נמשיך לחשוף את חמש המצוות הנוספות – אלו שמתחילות מחברנו ומגיעות עד לשמי מרומים, עד לכיסא הכבוד עצמו.