בחומש דברים, בפרשת "לשכנו תדרשו" (המופיעה בפרשות ראה ואקב), מצווה התורה על ישראל לבקש ולדרוש אחר מקום המקדש, מקום השראת השכינה. שיעור זה עוקב אחר מה שמסתתר מאחורי המילה "תדרשו" — לא חיפוש חד-פעמי, אלא יגיעה מתמשכת, חוזרת ונשנית, שבסופה מובטחת המציאה.
כתוב בפסוק: "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה" (דברים יב, ה). מבאר הרמז שם: "תדרשו" — אבוש שמה תדרוש, איפה מקום השכינה, ותבוא לשם. יסוד זה, שהיגיעה החוזרת ונשנית היא בעצמה הדרך למציאה, מתגלה כמפתח לא רק לחיפוש מקום המקדש, אלא לכל עבודת השם — ובמיוחד לתפילה ולהודיה.
פרק אמביא ה"חידושי הרי"ם" זכותו יגן עלינו רמז נפלא על הפסוק בשיר השירים: "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב". פשוטו של מקרא: יפים העולים לרגל, פעמיהם, כשהם עולים ברגליים ובנעליים. אך מבאר ה"חידושי הרי"ם" רמז: לפעמים אדם רוצה משהו, ולא זוכה להשיגו מיד. הוא מבקש, ושוב מבקש, ושוב מבקש. "פעמיך" — לשון "פעם", "פעמיים" — עוד פעם, עוד פעם, עוד פעם.
"מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב"שיר השירים ז, ב
כמה משבח הקדוש ברוך הוא את עם ישראל, שעוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם — מהיפו פעמיך בנעלים! מתי שהשער סגור ונעול, ואתה דופק — עוד פעם, עוד פעם, דופק ודופק — בעל השערים משבח: "מה יפו פעמיך", כמה יפים הם, שלא מרפים, שממשיכים לדפוק על שער נעול.
וזהו גם מה שרמוז בפסוק "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ": אם אדם מתייגע לדרוש את מקום השכינה, אף שבתחלה נראה שהמקום נסתר וסגור, בסוף, אחרי כל היגיעה — "וּבָאתָ שָּׁמָּה" — הוא יגיע. מתברר שכל היגיעות לא היו לריק, ובסוף הוא ימצא את מה שהוא מבקש.
זהו יסוד גדול בעבודת השם: לא כל בקשה נענית בפעם הראשונה. אך מי שממשיך לדרוש, לבקש, לדפוק — מקיים בכך בעצמו את מה שמשבח הכתוב: "מה יפו פעמיך בנעלים". הדפיקה החוזרת אינה סימן לחוסר תשובה — היא עצמה חלק מהעבודה, וסופה שתביא לפתיחת השער.
מובא בשם בעל שם הקודש זכותו יגן עלינו יסוד חשוב מאוד: תפילה היא דבר שעומד ברומו של עולם, ואנשים מזלזלים בה. למה? כי לכל דבר צריך כמות מסוימת של תפילות בשביל שהדבר יתקבל — ועד שיש את הסך הכל, כל התפילות עומדות, ממתינות "ברומו של עולם", כביכול לא נכנסות עדיין לשער הישועה.
אבל אחרי שמצטברת הכמות הדרושה של תפילות — כל התפילות, כשהן מצטרפות יחד, נכנסות לתוך השער, ובאה הישועה. כל תפילה בודדת, גם זו שלכאורה "לא עשתה כלום", בעצם צירפה עוד לבנה לבניין. שום תפילה אינה הולכת לאיבוד.
דוגמה חיה לכך היא הגאולה העתידה עצמה. כמעט אלפיים שנה אנו מבקשים שיבוא בית המקדש, שיבוא משיח — צריך כך וכך תפילות, וכל תפילה מצטרפת. רק שאנשים לא תמיד מבינים את זה: אם אדם אינו רואה תשובה מיד, הוא עלול לחשוב שהתפילה "לא עזרה". אבל התפילה עומדת ברומו של עולם, וזה באמת עוזר — כל תפילה עוזרת, כל תפילה מקרבת את השעה. אבל בגלל שהיא "רק" עומדת ברומו של עולם, ולא נכנסת מיד לשער הישועה, אנשים מזלזלים בה.
וזה בדיוק מה שמרמז הפסוק "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים": מתי שאתה, פעם אחר פעם, דופק על שער שנראה נעול — זה בדיוק מה שהשם רוצה. כמו שממש צריך "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ" — לדרוש, ליגע, להתמיד בבקשה עד שנמצא.
עניין נוסף של הודיה לקדוש ברוך הוא הוא, שלפעמים אדם אינו מרגיש שהמידות שלו שלמות, שהוא מודה בלב שלם — אבל מה השם דורש ממך? מאה ברכות. תודה עוד פעם, תודה עוד פעם, תודה עוד פעם — עד שבסוף אתה תהיה מושפע מזה, ותראה ישועות מכך.
מקור נפלא לכך מובא בתנא דבי אליהו זוטא, פרק ו, על הפסוק "הוֹדִיעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ". משה רבנו ביקש מהקדוש ברוך הוא שיודיע לו את דרכיו — כלומר, שיבין את חשבונות שכר ועונש בעולם. ואמר לו הקדוש ברוך הוא: "משה, אין אתה יכול לעמוד על כל מידותיי — אין בן אדם שהשכל שלו יכול להבין את חשבונות השכר והעונש. אלא, הריני מודיעך מקצת מדותיי" — קצת אני אגלה לך.
"כשאני רואה בני אדם, אף על פי שאין בהם תהלה ושבח של תורה ומעשים טובים, לא מעשי ידיהם ולא מעשי אבותיהם — אלא רק בשביל שהם עומדים ומודים ומברכים ומשבחים ומרבים בתחנונים לפניי — אני נזכה וכופר להם"תנא דבי אליהו זוטא, פרק ו
ומסיים שם: "ולא יבזה תפילתם", כלומר על ידי תפילתם החוזרת ונשנית לא תיבזה תפילתם. וכך מובא בתנא דבי אליהו: הקדוש ברוך הוא כופל את המזונות למי שמרבה בתחנונים עוד פעם ועוד פעם. גם מי שעומד ומודה ומברך ומשבח לקדוש ברוך הוא — אפילו אם הוא בבחינת אדם שאין לו תהילה ושבח של תורה ומעשים טובים, לא הוא ולא אבותיו — כיוון שהוא עומד, מודה, משבח ומרבה בתחינות, הקדוש ברוך הוא מכפיל לו את מזונותיו.
זהו "מקצת מדותיו" של הקדוש ברוך הוא שגילה למשה רבנו: הנקישות, העקשנות, ה"עוד פעם ועוד פעם" של הבקשות — וכן ה"עוד פעם ועוד פעם" של ההודיה והשבח — פותחים את שערי הפרנסה. וכך רואים מכאן כמה חשובה ההודיה להשם בכל מצב: ההודיה, "מזבח" ההודיה, היא הפתח — היא המפתח לשער הישועות.
ובזה מתחברים כל חלקי המאמר: "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ" — היגיעה החוזרת שמובילה למציאה; "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים" — הדפיקה שלא מרפה; ותנא דבי אליהו — ההודיה החוזרת שכופלת את הפרנסה. שלושתם מלמדים אותו דבר: אין תפילה ואין הודיה שהולכות לאיבוד. כל "עוד פעם" הוא עוד לבנה בבניין הישועה.