בפרק הקודם למדנו איך לפתוח את הבוקר, איך להיכנס למשרד או לכיתה ולהדליק את האור עבור הסביבה החיצונית שלנו.
אבל האמת חייבת להיאמר: קל יותר לחייך לזרים מאשר לקרובים.
כשאנחנו פוגשים את השומר בכניסה, את הבוס או את השכנה, אנחנו ב"הצגה".
אבל כשאנחנו נכנסים הביתה, סוגרים את הדלת ומורידים את הנעליים – שם יורדות גם המסכות.
שם, במקום הכי בטוח שלנו, אנחנו מרשים לעצמנו להיות עייפים, עצבניים, חסרי סבלנות ו"פרצופים".
"בבית מותר לי להיות אני", אנחנו אומרים. ו"אני" כרגע עייף.
בפרק זה נהפוך את הקערה על פיה.
נגלה שהבית הוא לא המקום לפרוק בו את העצבים של היום, אלא המקום שזקוק לחיוך שלנו יותר מכל מקום אחר ביקום.
נבין שחינוך ילדים ושלום בית לא מתחילים בשיחות נפש עמוקות, אלא במצרך בסיסי הרבה יותר: חמצן של חיוכים.
בקובץ המקורות שלנו ("שיעור חמישי") מובאת אבחנה כואבת על דורנו.
אנו שומעים רבות על המושג "נוער נושר".
הלב נחמץ למראה נערים ונערות שעוזבים את הדרך.
אנו שואלים: למה? האם הם לא למדו מספיק תורה? האם היו להם קושיות באמונה?
התשובה, ברוב המוחלט של המקרים, היא לא.
הנשירה לא מתחילה בראש; היא מתחילה בלב.
העולם בחוץ הוא קר, מנוכר ותובעני.
הרחוב מציע לילדים שלנו "אהבה" מזויפת, ריגושים מהירים וקבלה מדומה.
כדי שילד יוכל לשרוד את הכפור שבחוץ, הבית שלו חייב להיות חממה.
מהי חממה? מקום שבו הטמפרטורה תמיד נוחה, הלחות מדויקת, ויש הגנה מפני הרוחות.
ילד שחוזר מבית הספר לבית שבו ההורים מקבלים אותו בפנים חמוצות, בביקורת ("למה החולצה בחוץ?", "עוד פעם קיבלת הערה?") או באדישות (ההורה בטלפון) –
הוא כמו צמח טרופי שזרקו אותו לשלג.
הנשמה שלו מתכווצת. ה"באר" הפנימית שלו מתייבשת.
ילד כזה לא צריך "טיעונים פילוסופיים" כדי להישאר בדרך.
הוא צריך חיבוק. הוא צריך לראות בעיניים של אבא ואמא את המסר: "אתה הדבר הכי טוב שקרה לנו היום".
החיוך בבית הוא לא מותרות; הוא שכפ"ץ (אפוד מגן).
ילד שיוצא מהבית עם "מכל דלק" מלא בחיוכים של אמא ואבא, יכול לעמוד מול כל הפיתויים והלעג של הרחוב.
הוא יודע מי הוא. הוא יודע שהוא אהוב.
ישנו סיפור מצמרר המובא במקורותינו על אב שבא להתייעץ עם רב גדול.
הוא היה שבור ורצוץ: בנו בכורו עזב את הדת, פרק כל עול והתנתק מהמשפחה.
"אני לא מבין", בכה האב, "הקפדתי על קלה כבחמורה. חינכתי אותו בדרך ישראל סבא. אפילו נהגתי כמו ה'חפץ חיים' – מעולם לא נישקתי את ילדיי ומעולם לא הראיתי להם גילויי חיבה מוגזמים, כדי לחנך אותם לאיפוק ויראת שמיים. אז איפה טעיתי?".
הביט בו הרב בכאב ואמר:
"שוטה שבעולם! ה'חפץ חיים' אמנם נהג באיפוק חיצוני, אבל ליבו בער באהבת ישראל עצומה! כל מי שעמד לידו הרגיש שהוא נמס מאהבה. האש הפנימית שלו הקרינה החוצה גם בלי נשיקות.
אבל אתה? אתה לקחת רק את ה'חיצוניות' – את הקרירות, את הדיסטנס – ויישמת אותה על 'ריק'. בלי הלב הבוער של החפץ חיים, הקרירות שלך היא פשוט... קור. הקפאת את הילד שלך למוות רוחני".
ילד לא לומד מאב שמחמיר בהלכה אך מזלזל בנשמה. ילד לומד ממה שהוא מרגיש.
אם החיוך של אבא שמור רק לאורחים חשובים או לרב בבית הכנסת, ואילו בבית הפנים שלו "חתומות" –
הילד לומד שהדת היא דבר רציני, כבד ומעק ללא שמחה. מי ירצה להיות חלק מדבר כזה?
בקובץ "שיעור חמישי" מובא מכתב קורע לב מנער שעזב את הבית:
"אבא, אתה תמיד אמרת שאתה רוצה שאהיה 'גדול הדור'. אבל בכל פעם שנכנסתי הביתה, בדקת רק את המבחנים שלי. אם קיבלתי 100 – חייכת אליי. אם קיבלתי 70 – בקושי הסתכלת עליי.
למדתי ממך שאתה לא אוהב אותי; אתה אוהב את ההצלחות שלי. אתה אוהב את ה'נחת' שאני מביא לך. החיוך שלך היה מותנה. היום, כשאני כבר לא מביא ציונים, אני מחפש מישהו שיחייך אליי סתם כי אני קיים".
המילים הללו צריכות להרעיד את אמות הסיפים של כל בית.
חיוך חינוכי הוא חיוך ללא תנאי.
כשילד נכשל, כשילד שבר כוס, כשילד עשה טעות – זה הרגע המדויק לחייך אליו!
למה? כדי לומר לו: "המעשה שלך לא טוב, ואנחנו נתקן אותו, אבל אתה אהוב. הקשר בינינו חזק יותר מהטעות הזו".
זהו סוד החינוך.
לבנות את הילד מבפנים, כדי שיהיה לו כוח לתקן את החוץ.
אבל כדי שלהורים יהיה כוח לחייך לילדים, הם צריכים לחייך אחד לשנייה.
הילדים הם הקהל בתיאטרון של הבית.
הם מסתכלים כל הזמן על הבמה, על השחקנים הראשיים: אבא ואמא.
אם אבא ואמא מדברים ביניהם ב"פרצופים", בעקיצות, או בטון טכני וקר ("תביא חלב", "תקח את הילד") – הילדים חיים בחרדה.
הקרקע תחת רגליהם רועדת.
אבל אם אבא נכנס הביתה ומאיר פנים לאמא, אם אמא מחייכת לאבא כשהוא מספר משהו (גם אם זה לא הכי מעניין) –
הילדים נרגעים. יש יציבות. יש אהבה באוויר.
החיוך הזוגי הוא ה"דבק" שמחזיק את כל המבנה.
הרב זמיר כהן נותן משל נפלא שמסדר את התמונה הזוגית:
היחסים בבית דומים למערכת של השמש והירח.
הירח (לבנה) הוא גוף שאין לו אור עצמי.
הוא מאיר רק כשהוא מקבל אור מהשמש.
כשהשמש מאירה עליו במלוא עוצמתה – הירח מלא וזוהר ומאיר את כל הלילה.
כשהשמש מוסתרת – הירח חשוך.
בקבלה, האיש הוא המשפיע (שמש) והאישה היא המקבלת (ירח) שמעבירה את האור לבית כולו.
גבר שמתלונן "אשתי עצובה", "אשתי כבויה", "אין שמחה בבית" – צריך לבדוק את השמש.
האם הקרנת עליה חום? האם הארת עליה פנים?
אישה שבעלה מאיר אליה פנים, מחייך אליה ומעניק לה חום – הופכת לירח במילואו.
היא מקרינה את האור הזה בחזרה אליו ואל הילדים בעוצמה כפולה ומכופלת.
אתה רוצה בית מואר? תהיה שמש.
אל תתקמצן בקרניים של חיוך.
סיפור מופלא (המבוסס על מסורת המובאת בקבצי "פניני חיוך" וספרות המוסר) ממחיש את סדר העדיפויות האמיתי של הבית היהודי.
מסופר על אברך צעיר, עילוי בתורה, שניגש אל הגאון הצדיק רבי יהושע לייב דיסקין (השרף מבריסק) בירושלים.
האברך, ששאף לשגות עליונות, שאל את הרב:
"רבי, אני לומד תורה יומם ולילה, אני מתפלל בכוונה, אני מסגף את עצמי. מתי אזכה לרוח הקודש? מתי אזכה להרגיש טעמים עליונים?".
הרב דיסקין הרים את עיניו היוקדות והביט בו בשתיקה.
לאחר רגע שאל:
"תגיד לי, בני, איך אשתך מרגישה היום?"
האברך הופתע. "אשתי? ברוך ה', הכל בסדר. היא אישה צדיקה, מטפלת בבית...".
"לא שאלתי מה היא עושה", קטע אותו הרב, "שאלתי מה היא מרגישה. האם היא שמחה? האם כבד לה? האם חייכת אליה בבוקר כשיצאת? האם ראית את הצער או את השמחה בעיניים שלה כשהגשת לה את כוס התה?"
האברך גמגם. הוא לא ידע מה לענות.
הראש שלו היה ב"רקיעים עליונים", לא במטבח הקטן בביתו.
דפק הרב דיסקין על השולחן ואמר:
"אם אינך יודע מה אשתך מרגישה ברגע זה, איך אתה רוצה לדעת סודות עליונים?! רוח הקודש מתחילה בבית! הקב"ה לא שורה במקום שיש בו דמעות של בדידות. תפקידך הראשון בעולם הוא להאיר פנים לאשתך. החיוך שלה הוא ה'רוח הקודש' שלך!"
הסיפור הזה מלמד אותנו יסוד עצום:
אנחנו יכולים להיות "גדולים" בחוץ – אנשי קריירה מצליחים, רבנים נערצים, עסקנים חשובים.
אבל אם בבית אנחנו "אורחים" קרירים – פספסנו את העיקר.
הבית הוא המעבדה. אם החיוך שלך עובד שם – הוא אמיתי.
איך מורידים את זה לקרקע?
ברוב הבתים, המאזן בין הערות חיוביות לשליליות הוא לרעת החיובי.
אנחנו מתפקדים כמו "שוטרי תנועה":
"למה התיק זרוק?", "תוריד רגליים מהספה", "למה לא התקלחת?".
הבית הופך להיות בסיס צבאי של פקודות ומטלות.
האתגר שלנו הוא לשנות את המאזן.
על כל הערה אחת של ביקורת (שהיא נצרכת לפעמים), צריך לתת חמישה "חיוכים" או מילות הערכה.
כשנכנסים הביתה, הכלל הראשון צריך להיות: קודם כל מחייכים.
לפני שרואים את הבלגן, לפני ששואלים "איך היה במבחן", ולפני שמתלוננים על הפקקים.
קודם כל יוצרים קשר עין, מחייכים ואומרים: "שלום! כמה טוב להיות בבית!".
הפעולה הזו משדרת למוח של בני הבית: "המפקד לא הגיע, אבא הגיע".
כשהאווירה בבית היא של קבלה ומאור פנים, הילדים רוצים לשתף פעולה.
הם רוצים לשמור על הניקיון ועל הכללים, כי הם לא רוצים להעכיר את האווירה הטובה.
אבל כשהאווירה היא של מלחמה – הם נלחמים חזרה.
ר' קלמן גולדשמידט זצ"ל היה נותן לזוגות תרגיל שנשמע פשוט אבל הוא משנה חיים:
"שבו בכל יום 20 דקות. רק אתה והיא. בלי טלפונים, בלי מסכים, בלי לדבר על חשבונות בנק או על בעיות של הילדים.
פשוט שבו, תסתכלו אחד לשני בעיניים, ותשאלו: 'איך עבר עליך היום? מה שלום הלב שלך?'.
בהתחלה זה מביך. אנחנו לא רגילים ל'שקיפות' כזו.
אבל המבט הזה, העין בעין, יוצר ברית. הוא יוצר חיבור נשמתי.
שם, במבט הנקי הזה של 20 הדקות, שורה השכינה.
משם שואבים כוח לכל ה-24 שעות הבאות".
זהו תרגיל פשוט אך מהפכני.
רוב הזוגות חיים בבית אחד אבל לא מסתכלים אחד על השני באמת.
הם חולפים זה על פני זה כמו רכבות במסילות מקבילות.
20 דקות של שקיפות זוגית הן המנגנון שמחזיר את הקשר.
הן המקום שבו החיוך הזוגי נולד מחדש.
חז"ל אומרים: "איש ואישה שזכו – שכינה ביניהם".
השכינה לא שורה על קירות בטון, וגם לא על ספריות עמוסות ספרים.
היא שורה בתוך החלל שבין בני הזוג ובין ההורים לילדים.
אם החלל הזה מלא בחיוכים, בוויתור, בהומור ובעין טובה – השכינה אומרת: "כאן אני רוצה לגור".
הבית שלנו הוא המבצר האחרון של השפיות בעולם משוגע.
האחריות שלנו היא לוודא שהשומרים בשער המבצר (אנחנו) מקבלים את הנכנסים לא עם רובים שלופים, אלא עם זרועות פתוחות וחיוך של אהבה.