שבוע שעבר דיברנו על עיקרון יסודי בעבודת השם: אדם שמודה להשם לא מסתפק בקיום המצוות בלבד - הוא מחפש להידר בהן, להוסיף ולהתעלות בעבודתו. הוא לא מסתפק במינימום הנדרש, אלא משתדל להביא את עבודתו לשלמות.
היום נראה את השלב הבא והנפלא ביותר בעבודת השם, כפי שהוא משתקף בפרשת השבוע - פרשת וירא, בה אנו קוראים את סיפור עקדת יצחק.
עקדת יצחק היא הניסיון העשירי והאחרון של אברהם אבינו. הקדוש ברוך הוא מצווה אותו לקחת את יצחק ולעקוד אותו. על ניסיון זה זוכה אברהם אבינו לקבל שכר עצום, ומיד לאחר העקדה הוא מקבל ברכות עצומות מהקדוש ברוך הוא.
פרשה נפלאה זו נקראת עד היום מדי בוקר בבוקר על ידי רבים מעם ישראל, כדי לזכור את עקדת יצחק ולהזכיר את הברכות הללו. אך כאשר מתבונן אדם בפרשה זו בעיון, עולות מספר שאלות מעניינות:
בואו נעיין היטב בפסוקים. הקדוש ברוך הוא אומר:
משמע מהפסוק שיש כאן שני דברים נפרדים:
מה הם שני הדברים הללו? מה ההבדל ביניהם?
נשים לב לעובדה מעניינת: המלאך נגלה פעמיים. בפעם הראשונה הוא אומר לאברהם:
אבל בפעם הראשונה הזו, אברהם לא מקבל שום ברכה! רק בפעם השנייה, כאשר הוא לוקח את האיל ומקריבו לעולה תחת בנו - רק אז הוא מקבל את כל הברכות העצומות.
למה בפעם הראשונה אברהם לא מקבל ברכה? מה השתנה בינתיים?
שאל הרב צדוק: אנחנו ביום הכיפורים ובראש השנה לוקחים שופר כדי לזכור את עקדת יצחק. אבל אם אתה רוצה לזכור את עקדת יצחק:
השופר הוא מהאיל שאברהם אבינו שחט במקום יצחק. למה זה דווקא מה שמזכיר את עקדת יצחק? לקיחת האיל - זה לא יצחק, זה איל! מדוע דווקא זה הדבר שמסמל את העקדה?
אך לפני שנענה על השאלות הללו, עלינו להבין שאלה יסודית יותר - שאלה שנתקשו בה הראשונים:
תחשבו על זה: אם הקדוש ברוך הוא מתגלה אליך ואומר לך "קח את בנך ועקוד אותו" - מה תגיד לבורא עולם? "לא רוצה"?!
כולנו היינו עושים את זה! הרי בורא עולם הוא המנהיג את העולם. אם תגיד "לא רוצה" - מי יודע, אולי מחר בבוקר שניכם כבר לא תהיו בעולם. מי יחזיר לך את הנשמה מחר בבוקר? איך בכלל שייך לסרב לפקודה של בורא עולם?
ואם כך, נשאלת השאלה: מה היתה מעלתו המיוחדת של אברהם אבינו בעקדת יצחק?
על שאלה זו נתקשו הראשונים, ועל כך באה התשובה המופלאה.
מבאר הרשב״א וגם בספר חובות הלבבות (שער חשבון הנפש) דבר נפלא ומרומם:
אברהם אבינו היה תמיד מלא הודיה לבורא עולם על כל החסדים שהוא עשה עמו, על העולם הנפלא שהוא ברא, על כל הטובות שהשפיע עליו ועל כל הבריאה.
מכוח אותה הודיה, אברהם אבינו התמלא אהבה עצומה לבורא עולם. אבל האהבה הזאת לא נשארה אהבה תיאורטית בלבד, אהבה של רגשות ותחושות.
האהבה הזאת הפכה להלכה למעשה - היא באה לידי ביטוי במעשים ממשיים.
כאשר יום אחד מצווה הקדוש ברוך הוא את אברהם אבינו להעקוד את יצחק, אברהם אבינו מבטל את רצונו ואת אהבתו האישית, ומוסר את כל כולו לעשות את רצון אביו שבשמיים.
אברהם אבינו כל כך שמח מתוך הכרת הטוב, עד שהוא מבטל את רצונו לחלוטין. כל שמחתו, כל חשקו, כל רצונו - הם רק לעשות את רצון אביו שבשמיים!
שימו לב: הוא לא קם באיזה עצב גדול, לא בקושי ובכבדות. אברהם קם בשמחה ובזריזות בבוקר לעשות את רצון אביו שבשמיים!
הולכים לתשליך בראש השנה כדי לזכור את המעיין שאברהם אבינו עבר בו בדרך לעקדת יצחק. אדם אחר היה רואה מעיין כזה ואומר: "מה טוב! הקדוש ברוך הוא נותן לי משמיים איזה סימן נפלא - לא צריך להמשיך! חוזרים הביתה. איזו שמחה!"
אבל אברהם אבינו רוצה לעשות את רצון השם. הוא מגיע עד הצוואר שלו במים, וצועק:
כי הוא כולו משתוקק לעשות את רצון אביו שבשמיים. הוא ממשיך הלאה, מגיע למקום, עוקד את בנו.
ואז מגיע המלאך ואומר לו:
אבל אברהם אבינו לא שמח! הוא כל כך רוצה לעשות את רצון השם - איך אפשר שלא לעקוד את בנו?! הוא כל כך משתוקק, מחפש: "אז מה כן אני אעשה לכבוד בורא עולם? איפה אני יכול לעשות משהו?"
והנה, הוא הולך ומוצא:
ואת כל החשק שלו לשחוט את בנו - הוא עושה על האיל! כי הוא באמת, באמת רוצה את מה שרוצה השם. כל רצונו הוא רק לעשות את רצון אביו שבשמיים.
רק לאחר שאברהם אבינו עקד את האיל, רק בפעם השנייה - אומר לו המלאך:
רק בפעם השנייה, כאשר אברהם הראה שכל רצונו הוא רק לעשות את רצון השם - רק אז הוא זוכה לקבל את כל הברכות המופלאות:
אומר הרב צדוק: בראש השנה אנחנו לא לוקחים סכין - זה שאברהם שחט את בנו, זה עדיין לא המעלה הכי גדולה.
המעלה הגדולה היא דווקא מה שסימל האיל! השופר - שהוא מזכיר איך אברהם חיפש דרך לעשות את רצון השם, גם כשלא היה חובה, גם כשכבר אמרו לו "אל תשלח ידך".
וכך אנחנו רואים גם בכל יום בתפילה, שהמעלה הגדולה מההודיה היא לקבל את רצון השם בשמחה.
אומרים אנחנו כל בוקר בתפילה:
ומיד אחר כך, ישנה דרגה גבוהה יותר:
זו הדרגה היותר גבוהה - יותר מאשר "שִׁבְּחוּ וְהוֹדוּ לִשְׁמוֹ". קבלת מלכות השם וקבלת רצונו בשמחה - זו דרגה גבוהה יותר!
אנחנו אומרים את זה שוב:
וזה הלכה למעשה לכל יהודי. זו לא רק תיאוריה יפה על אברהם אבינו - זה משהו שצריך להיות חלק מהחיים שלנו!
קורה לאדם שהוא מתכנן דבר מסוים, רוצה משהו מאוד. נניח שהוא מתכנן טיול לירושלים, והכול מוכן. פתאום הבן חולה, והוא חייב להישאר בבית.
אדם מתכנן דבר מסוים, ובסוף זה לא קורה. בסוף רצון השם שהוא יעשה משהו אחר.
מבקשים ממנו חסד. הוא תכנן ללמוד, או לנוח. אבל עכשיו מישהו צריך עזרה.
וכן הלאה וכן הלאה... בכל מצב בחיים שבו רצון השם שונה מהרצון האישי שלנו - זו ההזדמנות שלנו לחיות את עקדת יצחק!
אחרי שאדם מתמלא בהודיה, הוא מתמלא באהבה להשם. וזה מתבטא בכך שכשמגיע רצון השם, הוא עושה אותו בשמחה!
המעלה האמיתית של אברהם אבינו לא היתה רק בכך שהיה מוכן לעקוד את בנו - זה כל אחד היה עושה.
המעלה היתה שהוא עקד את רצונו!
הוא כל כך אהב את השם עד שכל רצונו היה רק לעשות את רצון אביו שבשמיים - בשמחה ובחשק!