ללמוד מתוך שמחה וחדווה — טעימה מגן עדן
התורה אינה משא כבד, אלא "עץ חיים". כאשר אדם לומד מתוך שמחה פנימית, הוא פותח את ליבו להיות כלי קיבול לאהבת השם, וחש כיצד התורה היא הדבר הערב והמתוק ביותר בעולם.
על הפסוק "פקודי ה' ישרים משמחי לב", ביארו שעיקר מצוות תלמוד תורה היא ליהנות ולהתענג במה שמשיג ומבין, ואז דברי התורה נבלעים בדמו והוא נדבק בהם.[1, 2]
הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל קרא פעם את הקדמת ספר "אגלי טל", המדברת על החובה ללמוד מתוך שמחה והנאה. הוא התרגש עד דמעות, חזר על כך לפני תלמידיו בהתלהטות, והיה אומר תמיד: "תורה אפשר לקנות רק בשמחה!"[3]
להוסיף מנגינה ונעימות — שירת הנשמה
מילים יבשות נשארות לעיתים בשכל, אבל הניגון פותח את שערי הלב. כאשר לומדים מתוך מנגינה עדינה וערבה, השמחה החיצונית של הניגון מעוררת את השמחה העמוקה של הנשמה השואפת להידבק בקדושה.
"כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים'" (מגילה ל"ב ע"א). התורה צריכה להיאמר כבשיר, ואז היא הופכת לדבש וחלב תחת הלשון.[4, 5]
רבי משה שמואל שפירא זצ"ל היה שר עם תלמידיו בהתלהבות את מילות הגמרא "אמר אביי". הוא הסביר להם: גם אם אין במילים אלו כרגע הבנה עמוקה, הרי מדובר באביי! התורה כולה מלאה במתיקות של אביי! הלימוד חייב להיות בשמחה וברננה כשירה, ורק כך הוא לימוד כצורתו.[6]
עמל ורציפות — להיכנס אל היכל האור
אהבה דורשת התמסרות. ככל שאדם משקיע יותר בלימוד ברציפות, הוא מתנתק מהבלי העולם החומרי ושוקע בתוך חיבוקו של בורא עולם. המאמץ אינו עונש, אלא פתח לעונג רוחני עצום.
"אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו" (ברכות י"ז ע"א). על ידי העמל, האדם מתאחד עם רצון השם וגורם שמחה למעלה.[7, 8]
החזון איש זצ"ל פגש תלמידים שלמדו על הגג בעשרת ימי תשובה, והסביר להם שאת רוממות התורה משיגים רק אחרי שעות של רציפות. לאחר שש-שבע שעות רצופות, שוכח האדם מהעולם, ולאחר עשר שעות — מגיע למצב של "עין לא ראתה", השתוקקות עצומה ועונג שאין לו תחליף.[9]
לחזור מתוך חביבות — להביט שוב ושוב באהוב
כשאתה אוהב משהו, אתה לעולם לא מתעייף להביט בו. הנטייה לחזור שוב ושוב על דברי תורה אינה נובעת רק מרצון לזכור, אלא מחביבות עצומה ומעונג שלא נגמר.
על הפסוק "אילת אהבים ויעלת חן", דרשו בגמרא (עירובין נ"ד ע"א): מה אילה חביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, אף דברי תורה חביבים על לומדיהם כל שעה ושעה כשעה ראשונה.[10, 11]
הצדיק רבי זלמן מוולאזין זצ"ל היה חוזר על אותו עניין בתורה בחשק ובמתיקות עצומה מאות פעמים. כששאלו אותו לפשר הדבר, ענה שסגולה לזיכרון היא לחזור מאה ואחת פעמים, אבל "לחביבות התורה אין ערך ואין שיעור... הייתי חוזר על דבר אחד מהתורה שנה תמימה, כי היא חביבה עלי כל כך!"[12]
הכרת הטוב על עצם מתנת התורה
כאשר לומדים, אסור לשכוח איזו מתנה מופלאה מונחת בידינו. כל מילה של תורה היא אוצר יקר שניתן לנו אישית מאת המלך. תחושת ההודיה על כך הופכת את הלימוד למפגש של הכרת תודה.
"כי טובה חכמה מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה" (משלי ח', י"א), ואמרו על כך במועד קטן (ט' ע"ב): "אפילו חפצי שמים לא ישוו בה". אין דבר בעולם ששווה בערכו לתורה.[13, 14]
לעת זקנתו, ניגש פעם מרן החפץ חיים זצ"ל לארון הספרים, חיבק בהתרגשות מסכת שבת, ומלמל בבכי של התלהבות ואהבה עצומה: "איי, טיערע גמרא שבת!" — הוי, מסכת שבת היקרה שלי![15-17]
התבטלות וחיפוש האמת — אהבה שלא תלויה בדבר
אהבה אמיתית פירושה לבטל את ה"אגו". לומד תורה אמיתי שמח כשהאמת מתבררת, גם אם הגיעה ממישהו אחר. הוא אינו מחפש את כבודו שלו, אלא את האמת של השם יתברך.
"כל מאן דאשתדל באורייתא כאילו אחיד בקב"ה" (זוהר ח"ג, ט' ע"ב). מי שעוסק בתורה כדי לברר את האמת, נחשב כמי שמתאחד עם הקב"ה ממש.[18, 19]
רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל היה שמח בהתלהבות עצומה כאשר התברר פשט אמיתי בגמרא, ולא היה ניכר אצלו שום הבדל אם החידוש היה שלו או של אחרים. המטרה היחידה הייתה האמת, ולכן השמחה הייתה טהורה ועליונה.[20, 21]
חיבור ל"נותן התורה" בכל ברכה ומילה
איננו קוראים רק "טקסט חכם", אלא את דברי המלך בעצמו. השם יתברך נוכח בתוך האותיות, וכשאנו מברכים ברכת התורה, אנו מצהירים שהאהבה לתורה היא למעשה אהבה לנותן התורה.
הגמרא בנדרים (פ"א ע"א) אומרת שתלמידי חכמים לא תמיד זכו לבנים תלמידי חכמים "מפני שלא בירכו בתורה תחילה". המהר"ל מפראג מבאר: הם אהבו את החכמה שבתורה, אך הברכה משמעותה דבקות ואהבה אל השם יתברך במה שנתן לנו את התורה. לימוד שאין בו את הקשר האישי לנותן התורה — חסר בשורשו.[22, 23]
תלמיד חכם בא לקבל ברכה מהחפץ חיים זצ"ל לפני נסיעתו. בירך אותו החפץ חיים שוב ושוב ללמוד את דברי התורה "באהבה", ותוך כדי כך זעק בהתרגשות: "אוי זיסער טאטע!" — אבא מתוק! — את כל דברי תורתך באהבה![20]
להרגיש את ה"נשיקה" של השם בכל חידוש
כשאדם זוכה להבין פשט, ליישב קושיה או להאיר סוגיה, זו אינה רק הצלחה אינטלקטואלית. זו הארת פנים משמיים, נשיקה אישית שהשם יתברך מעניק לנשמתו של הלומד.
על הפסוק בשיר השירים "ישקני מנשיקות פיהו", מפרש רש"י: "על שם שנתן להם תורתו... ומובטחים מאיתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה". כל הבנה בתורה היא נשיקה מהשם יתברך.[24, 25]
בעל "זהב משבא" כותב בהתרגשות כי בני תורה צריכים לדעת את הסוד הזה: איזו זכייה היא זו, שהקב"ה מתגלה ומנשק ללומד התורה בהבנת טעמי תורה. הבה נשמח על שזכינו בחלקנו להיות מתנשקים פה אל פה עם הקב"ה.[26]
גילוי טובו ואהבתו דרך ההלכות והמשפטים
התורה אינה רק אוסף ציוויים, אלא חלון הראווה של מידותיו יתברך. דרך לימוד ההלכות והמשפטים, אנו מגלים כמה השם רחמן, חנון, דואג לחלש ומכוון את העולם בחסד.
"הודיע דרכיו למשה, לבני ישראל עלילותיו" (תהלים ק"ג). חכמינו מבארים שעל ידי התורה האדם משיג את מידותיו של הקב"ה ודרכי הנהגתו, כי המידות הרוחניות נתלבשו בפרטי המצוות בעולם הזה.[27, 28]
הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל היה מסביר שכאשר מתגלה לאדם עצמת גדלות התורה, הוא ירגיש את גדלות הבורא בכל דבר בעולם. כשיראה נוף יפה, לא יתפעל רק מהיופי, אלא מגדולתו והנהגתו המופלאה של הבורא הניכרת לו מתוך התורה, והכרה זו תבעיר בו את אהבת השם.[29, 30]
לאסוף ולשמור את דברי התורה כמרגליות
מי שאוהב באמת, אינו נותן למתנותיו של האהוב ללכת לאיבוד. כאשר אנו רושמים, אוספים ומשמרים את חידושי התורה וההבנות שלנו, אנו מראים לשם יתברך כמה אנו מעריכים את ה"יהלומים" שהוא מפיל לידינו.
"וקובץ על יד ירבה" (משלי י"ג, י"א). המלבי"ם מסביר שזה משל על עסק התורה, שמי שקובץ ומוסיף מעט מעט בידיו ובעמלו, יבוא לידי הון גדול של חכמת תורה.[31, 32]
ספר חסידים מזהיר (סימן תק"ל) שאם הקב"ה מגלה לאדם דבר בתורה והאדם אינו כותב אותו ויכול לכתוב, הרי הוא גוזל את מי שגילה לו — "כי הדברים והמחשבות ההם הם כמרגליות היקרות בעיניו ית'... וכל שכן שיש לו לכתבם ולחתמם למען לא יאבדו".[33]