השיעור שלפנינו נמסר מתוך הפרק השמיני בספר החדש "פשר ראובן", העוסק בהודיה על קניית בית בארץ ישראל. הספר יצא לאור לפני כחודש וחודשיים, וברוך ה' יהודים רבים רוכשים אותו מדי יום ולומדים בו כיצד להודות ולשמוח עם הקדוש ברוך הוא. את הספר ניתן לרכוש במקומות רבים ברחבי הארץ, וכן במשלוח עד הבית, על ידי פנייה למספר שנמסר בשיעור: 055 678 5647, לבירור נקודת המכירה הקרובה.
הפרק השמיני עוסק במצוות "שנה של שמחה" — מצווה שכבר נגענו בה בשיעור הקודם, ולא נחזור כאן על כל המקורות. עיקרה: אדם שבונה בית, יש עליו מצווה מן התורה לשמוח בו שנה שלמה. השאלה שהשיעור הזה בא לענות עליה היא שאלה פשוטה, אך חדה: מה, בעצם, עושים בשנה הזאת? ומדוע נתנה התורה מתנה כזאת דווקא למי שבנה בית?
פרק איהודי מבני ברק פנה אלינו בדחיפות. "אני צריך לקנות את הספר שלך", אמר. שאלנו אותו: מה קרה? למה כזה בהול? הוא ענה: "אתה לא מבין — אני צריך את זה בשביל כל בני ברק". התעכבנו על כך, ושאלנו אותו לגופו של עניין: תגיד, למה באמת נתנה התורה לבונה בית שנה שלמה לשמוח? וכי אמרו לו סתם שנה לצבוע קירות? מדוע הוא פטור מלצאת לצבא, פטור מלעשות שמירות, פטור אפילו ממי שאינו חייב בארנונה כרגיל? הרי מה קרה בסך הכול — הוא התחתן, בנה בית, אז מה קרה?
זו בדיוק השאלה שהפרק השמיני של הספר בא לברר. לא מדובר כאן בהנחה טכנית גרידא, כאילו התורה החליטה לפטור בעל בית חדש מטרדות הציבור כדי שיהיה לו פנאי לסדר את הבית ולצבוע את הקירות. אילו זו הייתה כל המשמעות, לא היה מקום לקרוא לזה "שנה של שמחה" — היו קוראים לזה "שנה של סידורים". אבל התורה בחרה לתאר את השנה הזאת דווקא במונחי שמחה. יש כאן, אם כן, תוכן פנימי עמוק הרבה יותר משחרור מחובות.
התשובה, המובאת בספר בשם אחד מגדולי ישראל (זהותו המדויקת אינה ברורה דיה מתוך השיעור, ועל כן לא צוינה בוודאות), מלמדת אותנו: בורא עולם מעוניין שכאשר הקדוש ברוך הוא מביא לאדם דברים טובים, לא יתעלם מהם. שלא יאמר האדם "לא קיבלתי כלום, מה זה משנה" — זו לא הדרך, וזו לא המסילה.
כלומר: השנה השלמה אינה פטור שניתן לאדם "בשבילו", אלא חוב שהוטל עליו "כלפי שמיא". דווקא משום שקיבל מתנה גדולה כל כך — בית משלו בארץ ישראל — התורה קובעת שאסור לו לעבור על כך בשתיקה. יש לו שנה שלמה שבה תפקידו העיקרי הוא לשים לב למה שקרה לו, ולא לתת לשגרה לבלוע את הרגש. זהו יסודו של הפרק כולו, ומכאן ממשיך הספר אל מקור המצווה עצמה, בפרשת השבוע.
כך מסביר הכוזרי, מתוך הפסוקים שבפרשת השבוע, פרשת כי תבוא: יש מצווה מן התורה לשים לב למתנות שהקדוש ברוך הוא נותן לנו, ולחוש את השמחה המתלווה אליהן. אין די בכך שהאדם יקבל את הטובה בשתיקה, כמובן מאליו. קיבלת מהקדוש ברוך הוא משהו — משהו נפלא — תתרגש. זה לא דבר של מה בכך. שפתאום דבר מסוים הצליח, והכול התהפך לטובה — יש כאן קריאה מפורשת מן התורה להתרגש ולשמוח בכך.
"וְשָׂמַחְתָּ בְּכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ"
כך מצווה אותנו התורה: לא רק לשמוח, אלא לשמוח "בכל הטוב" — בכל פרט ופרט מן הטובה שנפלה בחלקנו, ולא לתת לה לחלוף מבלי שהלב ירגיש בה.
הכוזרי אינו מסתפק בכך, ומוסיף נדבך נוסף וחמור: חוסר קיום המצווה הזאת הוא-הוא שהביא לגלות, ולכל התוכחה הקשה שבאה על ישראל.
"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב"
מחמת שלא התרגשנו, ולא שׂמנו לב למתנות שקיבלנו — קיבלנו תחת זה את כל הצרות. זהו, אם כן, יסוד גדול: השמחה וההודיה על הטוב אינן "תוספת נעימה" למי שיש לו זמן, אלא חלק ממערכת החיים הרוחנית עצמה. וזוהי בדיוק מטרת השנה של שמחה לבונה בית: שנה שלמה להודות לקדוש ברוך הוא על מה שנתן. יש לך בית, סוף סוף, בארץ ישראל — יש לך עכשיו הזדמנות לצמוח מכך, להתרגש, להתפעל, ולראות איזה יופי שבורא עולם המשיך אליך.
אותו רעיון בדיוק אנו מוצאים במצווה נוספת בתורה, ששני היסודות שלה קרובים זה לזה: מצוות נטע רבעי. אילן שנטעו, שנתו הרביעית קדושה — יש בה מצוות "חילול" הפרי לפני שאוכלים ממנו. ומסביר הרמב"ן על התורה, שאין המדובר סתם בפדיון טכני, אלא בחגיגה של ממש.
כותב הרמב"ן: "ותעם, ולא חיללו — שלא באה השנה הרביעית, כי המנהג בקציר ובבציר תבואתם שיהיו שם שרים במכולות וילכו בחלילים... בעבור כי כתוב שיהיה כל פריו קודש הלולים לה' הנכבד — בשמחה".
רמב"ן על התורה, ויקרא יט, כדכלומר: כאשר הפרי מגיע לשנתו הרביעית, ונעשה מותר, נהגו לשמח בכך במחולות ובכלי נגינה — כי כל מטרת השנה הרביעית הזאת היא להודות ולהלל לקדוש ברוך הוא. וכן גם כאן, אצל בונה הבית: גם לו יש מצוות שנה שלמה, שכל תוכנה לשמוח ולהודות להקדוש ברוך הוא על שזכה לבית בארץ ישראל.
ואת השורש הפנימי ביותר של הדברים מגלה לנו ספר החינוך, במצוות נטע רבעי עצמה — דבר נפלא.
"משורשי המצווה: שירצה האל שיהיה האדם מתעורר להודות לה' יתברך בתחילת הנאותיו... כדי שינוח עליו נועם ה' וברכתו, ויתברכו פירותיו — כי הכל הטוב חפץ בטובת בריותיו".
ספר החינוך, מצוות נטע רבעיהרעיון הוא זה: ברגע שהאדם זוכה בפעם הראשונה לפרי חדש, הוא נדרש לפתוח דווקא בהודיה לאלוקים — כך הוא פותח את הפירות. ועל ידי כך זוכה האדם שינוח עליו נועם ה' וברכתו.
וכך ממש גם אצל אדם שבונה בית: כדי שינוח עליו נועם ה' וברכתו, כדי שיתברך הבית, וישלם במהרה את כל החובות שנותרו על הדירה — הדרך לכך אחת היא: שהאדם יקח זמן, ויקבע לעצמו זמן ודרך קבועה להודות לאלוקים על כל הטוב שקיבל. ובזה יזכה — לא לשמוח מעט, אלא לשמוח "בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך". יזכנו ה' יתברך.