השיעור נמסר בערב שבת חודש, שבת שחלה בה גם ראש חודש אלול. בספרים הקדושים מבואר ששבת שחלה בה ראש חודש היא שבת "גבוהה" במיוחד, ומכל שכן כשמדובר בראש חודש אלול — חודש הרחמים והסליחות, המכין את העם לימי הדין.
בספרים הקדושים, ובהם ה"מגן אברהם" לבעל ה"מגיד מישרים" מטריסק, מובא רמז נפלא: דווקא בפרשת "ראה" — שם ראשי התיבות של פרשה זו רומזים לחודש אלול — טמון גם המסר המרכזי שעליו צריכה להתבסס עבודת התשובה של החודש כולו: ברכות הנהנין הנאמרות מתוך כוונה אמיתית. השיעור הזה עוקב אחר קו מחשבה אחד, מתחילתו ועד סופו: מה הקשר בין ברכה פשוטה שאנו מברכים עשרות פעמים ביום, לבין תיקון עולם, ישועות, ואפילו הדין של ראש השנה עצמו.
פרק אמובא בספרים הקדושים, ומביא זאת ה"מגן אברהם" מטריסק, שדווקא בפרשת ראה רמוזה המילה "אלול" — ראשי התיבות. ומבאר המגיד מטריסק זכותו יגן עלינו, שעיקר התשובה שצריך לערוך אדם בחודש אלול היא לקבל על עצמו להתחיל לברך את כל הברכות מתוך כוונה גדולה. זהו עיקר עבודת התשובה שבאה עם חודש אלול: שאדם יתבונן — כיצד אני מודה להשם? האם אני מברך באמת, או שאני "מברך מהשפה ולחוץ", כלשון הנביא: "בִּשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי"?
"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה"דברים יא, כו — פתיחת פרשת ראה
ומבאר המגן אברהם מטריסק את היסוד הפנימי לכך, על פי תורת הקבלה: כל אדם, בעוונותיו, מפיל ניצוצות של קדושה למקום הטומאה. מאותה נפילה נובעים כל הצרות, כל הייסורים וכל הדברים הקשים שעוברים על כל אחד ואחד — כי לניצוצות הקדושה שנפלו יש שם "יניקה" של הכוחות הטמאים. וכשאדם ניגש לאכול, ומברך את הברכות — לפני האכילה ואחריה — מתוך כוונה גדולה, הוא מעלה את ניצוצות הקדושה משם, ומשיב אותם למקומם. וממילא הוא נושע מכל צרותיו ובעיותיו — ואפילו אם יש לו כרגע צרה של ממש, הוא כבר בתהליך של ישועה.
לפי זה מתבאר גם פירוש הפסוק "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" — לא רק כהבטחה כללית, אלא כרמז מדויק: מברך את ברכותיך בכוונה, בראש חודש אלול — "ראה החודש אלול" — ובכך אתה קובע לעצמך את הברכה.
הפסוק הפותח את הפרשה ממשיך ומפרש בעצמו מהי הברכה ומהי הקללה: "אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם... וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם". ומבאר המגיד מטריסק, על דרך רמז: "תשמעו" — לשון "משמיע לאוזנו" — הכוונה למי שמקבל על עצמו לשמוע ולהשמיע לאוזנו היטב כל ברכה וברכה שהוא מברך לפני השם, ולברך אותה בכוונה גדולה. זוהי הברכה. ואילו "אם לא תשמעו" — מי שאינו שומע היטב את הברכות שהוא מברך, אינו מכוון בהן — זו בעצמה הקללה. שהרי מי שאינו שומע היטב את המצוות, אינו מתכוון בברכותיו, וממילא אינו פודה את הניצוצות שנפלו ליד הרע — ונמצא שכל מה שהוא אוכל אחוז עדיין בכוחות הטומאה.
"אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם... וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם"דברים יא, כז-כח, על פי ביאור המגיד מטריסק
ומוסיף המגיד מטריסק שזהו שורש הגלות עצמה. הניצוצות הקדושים נמצאים, כביכול, "ביד אויב" — ואיך פודים אותם? רק על ידי דיבורים שמשבחים, מודים ומעללים את השם. "וְנַפְשִׁי אֲשֶׁר פָּדִיתָ" — נפשי, יצא בדיבורו, כמו שכותב רבינו בחיי, שפדיית הניצוצות מהסתרתם היא רק על ידי ברכות בכוונה. וכשמברכים בכוונה — ממילא זוכים לישועה.
ואדם שאינו מתבונן שהוא צריך להודות להשם בכל ברכה מתוך מאה הברכות שהוא מברך בכל יום, ומברך "בחטף", רק כדי לצאת ידי חובה — "כְּמִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" — עליו מוכיח הנביא הכי הרבה: "וְעָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר". זהו, לפי המגיד מטריסק, שורש כל אחיזת הקליפות, שורש כל הגלות — הברכות שאינן נאמרות בלב.
יש כאן גם זוהר נפלא, המבאר שעיקר הדין שיש בראש השנה הוא — האם האדם כיבד את השם או לא. ועיקר כבוד השם ניכר בזה: כיצד אדם מברך. וכפי שכותב ה"פלא יועץ": מי שאינו מברך בכוונה, "אין זה מברך אלא מן העץ", ו"יפה ממנו ההדיוט" — כי הוא, בברכתו הרפויה, משאיר את הניצוצות בתוך הקליפה. וממילא, ככל שאדם מודה מתוך כוונה, כפי מידת השמחה שבברכתו — כך הוא פודה יותר, וכך הוא זוכה להיוושע.
גדולי החסידות היו אומרים: בברכת "שהכל נהיה בדברו" לבדה, אדם יכול להיוושע מכל צרותיו ובעיותיו. שהרי "שהכל" — פותר את הכל. וכשם ש"שהכל" פותר את האדם מכל צרותיו — כך אם רק אדם יברך את ברכת "שהכל" בכוונה, הוא נושע מכל צרותיו.
מסופר על אנשים שקיבלו על עצמם לברך "אשר יצר" בכוונה, ולאחר תקופה חזרו לרופאים לבדיקות נוספות — והרופאים לא מצאו דבר. "לא ראינו כלום, לא היה כלום". איך? רק על ידי ברכת אשר יצר בכוונה, ברכות הנהנין בכוונה.
ידוע שכשהיו באים אליו חולים, היה הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל אומר להם: "אני אגיד לכם מה אני הייתי עושה במקרה כזה. הייתי מקבל על עצמי, דבר ראשון, לברך את כל הברכות בכוונה". והיה מוסיף ומייעץ להם לכוון בברכתם על כל עם ישראל — כלשון הנועם אלימלך בפרשת דברים, שיברך "בשם כל ישראל", כלומר שיכוון בברכתו להשפיע ברכה על כל בית ישראל, ובזכות זה יתרפא פלוני ותתרפא פלונית.
וכך, בברכה אחת שנאמרת מתוך כוונה, אדם אינו מברך רק לעצמו — הוא משפיע שפע ברכה, הצלחה וישועה לכל עם ישראל. וממילא הוא זוכה גם בעצמו לברכה מרובה בתוספת מרובה, כי אין דבר בעולם שעומד מול כוחן של ברכות שנאמרות בכוונה אמיתית.
הרב היה מספר שהוא מכיר מקרוב סיפורים על אנשים חולים שקיבלו על עצמם לברך ברכת "אשר יצר" בכוונה גדולה, ולאחר זמן חזרו לבדיקות רפואיות — ולהפתעתם, הרופאים לא מצאו עוד סימן למחלה שהייתה קיימת. "לא ראינו כלום". ולא היה כאן שום דבר מיוחד חוץ מברכות נהנין הנאמרות בכוונה.
אמר הרב: מי שרוצה באמת, ורואה כמה חולים יש היום בעם ישראל — שמעתי מגדולי ישראל שמספר החולים בעם ישראל, על כל סוגי המחלות, מגיע למיליון — אדם שאכפת לו מעם ישראל, ורוצה להושיע, יקבל על עצמו לברך את כל הברכות בכוונה: ברכת "אשר יצר" בכוונה, כל ברכות הנהנין בכוונה, מתוך כוונה להשפיע שפע ברכה, הצלחה וישועה לכל עם ישראל. זוהי ממש עבודה שכל אחד ואחת יכולים לקבל על עצמם, בלי שום מאמץ נוסף מלבד כוונת הלב.
היו אומרים גדולי ישראל: כשמישהו בא לשידוך, ורוצים לבדוק אם הבחור אכן בחור טוב — אמנם מתמיד, אבל האם יש לו באמת יראת שמיים, או שכל תורתו "כמו דואג" — כלומר, לימוד תורה שאינו מלווה ביראת שמיים אמיתית, "שכה ולחוץ", חס ושלום, ולא באמת "תאורייתא וקודשא בריך הוא וישראל חד" — היו מייעצים ככה: "תביא לו כוס מים". תביא לו כוס מים, ותראה איך הוא מברך.
כי כוס המים בודקת הכל — היא ה"אולטרסאונד" הכי חזק שיכול להיות. שם, בברכת "שהכל נהיה בדברו" הפשוטה על כוס מים, שאין בה שום דבר מרשים לעין, ניכר האמת: האם הוא מבין שיש לו עכשיו הזדמנות, חייב להודות ולברך את השם יתברך, שהרי בשביל זה הוא נברא — "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו" — או שהוא בכלל לא מבין מה הוא עושה כשהוא מברך.
בדיוק כאן, בברכה הקטנה והלא־מרשימה ביותר, ניכר האדם באמת. וכמו שאמרו חז"ל: "אם אין דעת — הבחנה, יראה — הבל מוטב שלא נברא".
ועל זה נאמר: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" — "כל האדם" ניכר בעצם ברכתו. שם ניכר אם הוא מבין שיש לו עכשיו הזדמנות מיוחדת להודות ולברך את השם, או שהוא סתם מברך כמצוות אנשים מלומדה.
"סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם"קהלת יב, יג
אנו נמצאים בפתיחת חודש אלול — חודש הרחמים. כותב האריז"ל בשער רוח הקודש, שבכל חודש אלול מאירים כל י"ג מידות הרחמים, ופתוחים ומזומנים לקבל בתשובה כל מי שחפץ — רק שתהיה תשובה מאהבה. השם יתברך פורש לנו ימים שבהם התשובה מקובלת יותר, ובכלא היו קוראים לימים אלה "הימים הנחמדים" — ימים שבהם אפשר לחזור בתשובה מאהבה.
בפרשתנו נאמר: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז, ג), ומכאן למדו חז"ל להלכה — כמובא במגן אברהם, סימן ס"ז — חיוב להזכיר את יציאת מצרים גם בלילות. ומבאר הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, מה עניינה של הזכרת יציאת מצרים דווקא בלילה: אדם היודע, גם בלילה, גם בחושך, שהכל לטובה — הוא כבר, בתוך החושך עצמו, מודה לקדוש ברוך הוא. וכמו שכתוב: "כַּיֹּשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ, ה' אוֹר לִי" — גם כשהוא יושב בחושך, הוא זוכר שהכל לטובה, שהכל בא מאב הרחמים.
"בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם" — הכל בא מאבינו שבשמיים. ומי שיודע שהשם רועהו, אינו חסר כלום. "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי" — לא ירא, כי יודע בידיעה ברורה שהשם עמו. וגם "שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי" — גם כשהרועה מכה את הצאן, זה רק כדי להדריכם בדרך הישרה. וכשמבינים זאת, יודעים שסוף הישועה לבוא.
וכמו שכתוב בהמשך אותו מזמור: "תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן... דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי, כּוֹסִי רְוָיָה. אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי". מבאר הגאון רבי יעקב גלינסקי, שלכאורה קשה: מדוע "דישנת" בלשון עבר, בזמן שכל שאר הפעלים במזמור בהווה? אלא — בתוך הצרה עצמה כבר הבין: "דישנת בשמן ראשי" — הכל היה לטובתי, הבנתי שאך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי, כבר בלשון עבר, שכן אני יודע תמיד שכל מה שהשם עושה עמי — הכל לטובה.
ומכאן מזכירים יציאת מצרים דווקא בלילות: כי עם ישראל, בני מאמינים בני מאמינים, יודעים שהם בנים של השם — "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם". וכפי שכותב הבית הלוי, על מה שסיפרה הגמרא (שבת יג, ב) שחנניה בן חזקיה וסייעתו כתבו את מגילת תענית, וכיצד היו מכבים את הצרות — מבאר שם רש"י ש"נגלים מהם והנס יחביב עליהם". ומבאר הבית הלוי, שעל ידי הישועה מהצרה, מתקדש שם שמיים ומתגדל כבודו — ועל כן היו שמחים למעלה גם על הצרה עצמה, שהייתה הכנה לכך שעל ידה יתקדש שם שמיים על ידם.
וזה בדיוק סוד ראשי התיבות של אלול: "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" — מי שיודע "אני לדודי ודודי לי", יודע שכל מה שעבר עליו הוא לטובתו, ועליו רק לפשפש במעשיו. וכפי שכותב רבנו יונה: כל אשר עובר על האדם — או לזכך אותו, או להביאו לפשפש במעשיו. וממילא, מי שיודע ומרגיש כך תמיד, הוא מודה תמיד להשם. וזה עצמו הרמז השני שבראשי התיבות: "אלול" — "הודה לו, ברכו לשמו". זוהי מהותו של חודש אלול: אני לדודי ודודי לי, מתוך הודיה תמידית שכל מה שעבר לטובה היה.
ומי שמתבונן בזה — שהוא, כבן של הקדוש ברוך הוא, נמצא כל הזמן במחשבתו של אביו, שדואג לו בכל רגע ורגע — יראה כמה השם משגיח עליו, וכמה טובה כפולה ומכופלת מוכפלת עליו בכל עת ובכל שנייה. וממילא ייוולד בליבו רגש הודיה עצום, המוביל אותו להיזהר ולהקפיד ולברך כל ברכה מתוך כוונה גדולה — וכך, בעזרת השם, יזכה לכל הברכות ולכל הישועות, בגשמיות ובגשמיות.