השיעור נמסר בערב שבת קודש פרשת אתם ניצבים, כז באלול תשע"ו — ממש בימיה האחרונים של אותה שנה. הרב מבקש לעשות בו סיכום קצר על השנה שחלפה, להודות למלך מלכי המלכים על השפע הנפלא שנתן, ומתוך כך ללמוד — מתוך פרשת השבוע עצמה — מהיכן אנו יודעים שתפקיד דורנו הוא להודות לה'.
בתחילת חודש תשרי עוד לא היה קיים כלל קו טלפוני להודיה. לקראת אמצע תשרי החלו להקים את הקו, ובסוף תשרי נכנסו השיעורים הראשונים. לאט לאט החלו להיכנס עוד שיעורים, ועלונים התפזרו בבתי הכנסת בארץ ישראל. במהלך החודשים שלאחר מכן הלך הקו והתרחב, עד שבחודש ניסן נערך "מבצע הודיה לילדים" — ילדים נקראו לרשום את חסדי ה' עמם.
מתוך אותו מבצע צמח, בסייעתא דשמיא, פנקס הודיה מודפס. אמרו: אין זה יפה להודות לה' מתוך פתקים וניירות בודדים, שכאלה לא נשאר מהם זכר. להקדוש ברוך הוא מגיע דבר חשוב יותר — פנקס יפה, מסודר. וברוך ה', יצא פנקס נפלא, שהוא דבר מתוק ומעורר: אדם זוכר בו את חסדי ה' עמו, יכול לעבור עליהם מדי פעם, וזה מעורר את הרגש ביותר. וכבר אמר דוד המלך: "מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה, וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'" — על ידי שמירת הדברים בכתב, זוכה האדם להתבונן בחסדי ה'. וכן אמר: "כִּי חַסְדְּךָ לְנֶגֶד עֵינָי, וְהִתְהַלַּכְתִּי בַּאֲמִתֶּךָ" — חסדי ה' הופכים, על ידי הפנקס, למשהו מוחשי ונוכח תמיד לנגד העיניים.
"מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה, וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'" (תהלים קז, מג)
ההדפסה הראשונה של הפנקס אזלה, וברוך ה' יצאה מהדורה שנייה, נפלאה ומתוקה עוד יותר, עם תוספות וסיפורים חדשים. וגם ההדורה השנייה, ברוך ה', הולכת ואוזלת מיום ליום.
שני סיפורים קצרים ממחישים היטב את האהבה שיש להקדוש ברוך הוא לנושא ההודיה, ואת האופן שבו הוא מסייע — כמעט בדרך ניסית — להפצתה.
הגיעה פעם הזמנה גדולה במיוחד — 310 פנקסים — מהעיר טבריה. הזמנה כזאת עוררה שאלה מעשית: כיצד שולחים חבילה ענקית שכזאת? מי בכלל ייקח דבר כזה? הרב פנה ושאל אברך שיש לו קשר עם העיר טבריה, אולי יש לו רעיון כיצד להעביר את הכמות הגדולה. השיב לו האברך: דווקא באותו ערב אמו מגיעה מטבריה לביתו, ואחיו לוקח אותה ברכבו בחזרה העירה. בעזרת ה' יסכים אחיו לקחת גם את כל השקיות. וכך היה בפועל: אחיו של האברך הסכים, ובאותו ערב ממש הגיעה כל הכמות העצומה לטבריה.
בקשה נוספת הגיעה מהעיר קרית ארבע: חוברות "שמחה והודיה" (החוברת המבוארת בפרק הבא). והשאלה הייתה, כיצד להגיע לקרית ארבע בדואר בימים הסמוכים לראש השנה, כאשר חבילה שנשלחת בערב ראש השנה עלולה להגיע רק בערב שמחת תורה — הכול עמוס באותם ימים. באותו בוקר ממש פגש הרב יהודי, ששאל אותו אם ברצונו לנסוע עמו בערב ראש השנה למערת המכפלה. הרב נענה בשמחה, שהרי דרך מערת המכפלה עוברת בדיוק דרך קרית ארבע, ובעל הרכב הסכים בשמחה לקחת בדרכו גם את החוברות לקרית ארבע.
כך, על ימין ועל שמאל, ניכרת האהבה שיש להקדוש ברוך הוא לנושא ההודיה. ככל שהיא מתרבה, כך היא פותחת לאנשים את הלב, ורואים ישועות, ניסים ונפלאות ממש. אוסף הסיפורים הולך וגדל מיום ליום, ובעזרת ה' עוד יכנסו סיפורים יפים נוספים על ניסים שהקדוש ברוך הוא עושה למי שמודה לו — ובכללם, בעזרת ה' בקרוב, סיפור על מחלה שנעלמה בזכות ההודיה להשם.
ומכאן עולה השאלה שלשמה מוקדש פרק זה: מדוע דווקא בתקופתנו מאיר הקדוש ברוך הוא אור כה גדול של הודיה? מדוע כל כך הרבה עוסקים דווקא היום בנושא ההודיה, בעוד שבספרים הראשונים והאחרונים לא מצאנו כמעט התייחסות לנושא, ובוודאי שלא פנקס הודיה כפי שמוכר כיום? על כך משיבה, באופן נפלא, פרשת השבוע עצמה.
התשובה לשאלה "מדוע דווקא דורנו" מבוארת בהרחבה בחוברת "השמחה והודיה", בפרק העוסק בשאלה "מה תפקיד דורנו". כדאי לכל אחד לפתוח חומש, ולעקוב בפנים אחר הפסוקים המובאים כאן — כי הדברים פשוט מדהימים כשרואים אותם בתוך הכתוב עצמו.
בדורנו השפיע הקדוש ברוך הוא על עם ישראל שפע עצום — שפע שלא היה כמותו, כך נאמר בשיעור, מאז ימי שלמה המלך עליו השלום. ומה מבקש הקדוש ברוך הוא בתמורה? תפקיד הדור שלנו הוא לתקן את פגם החורבן: פגם אי־ההודיה להשם יתברך, כאשר היה לעם ישראל שפע וטוב בעבר. בדורנו נתן הקדוש ברוך הוא שפע רב, וביקש ממנו בתמורה — להודות.
והיכן כתוב בתורה שזהו תפקיד דווקא דורנו? מובא בשם הגר"א, בספר "נבואה והשגחה", שבחומש דברים יש אחת עשרה פרשיות, ולפי שיטה זו כל פרשה מכוונת כנגד מאה שנה, מתוך אלף השנים ומאה השנה האחרונות שלפני הגאולה. לפי חשבון זה, פרשת כי תבוא — פרשת התוכחה הקשה — מכוונת כנגד תקופת השואה האיומה, וכן אכן היה בפועל. ופרשת "אתם נצבים" — "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" — מכוונת כנגד המאה שלנו ממש, המאה השמינית.
ואכן, כאשר מסתכלים במציאות, רואים שחלקים גדולים מן הפרשה כבר התקיימו בדורנו אנו. "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" — כולכם, אשכנזים, ספרדים, חסידים, ליטאים, כולכם נמצאים כאן בארץ ישראל. זהו תיאור מדויק של דורנו.
נעקוב אחר פסוקי הפרשה עצמם, פסוק אחר פסוק, ונראה כיצד הם מתגשמים ממש לנגד עינינו:
"וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה... וְשַׁבְתָּ אֶל לְבָבֶךָ, בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה" (דברים ל, א)
כל הברכה והקללה, כל השואה וכל הצרות — כבר עברו על עמנו. ואז ממשיך הכתוב:
"וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל, ב)
על פסוק זה כותב הרמב"ם, שאין ישראל נגאלים אלא בתשובה: התורה כבר הבטיחה שבסוף גלותם יעשו ישראל תשובה, ומיד הם נגאלים, שנאמר "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה... וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ". תנועת התשובה הגדולה, שהרמב"ם הבטיח שהיא תביא בעקבותיה את הגאולה, החלה בדורנו אנו.
"אֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה, וּכְבָר הִבְטִיחָה תּוֹרָה שֶׁסּוֹף יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בְּסוֹף גָּלוּתָן וּמִיָּד הֵן נִגְאָלִין"
רמב"ם, הלכות תשובה ז, הוממשיכה הפרשה ומבטיחה גם את קיבוץ הגלויות:
"וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה" (דברים ל, ג)
"אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ" (דברים ל, ד)
עם ישראל חוזר לארץ ישראל — וזה קורה ממש בימינו. יהודים מגיעים מכל קצוות תבל: מרוסיה, מתימן, מכל מקום בעולם, ממרוקו, מצ'כיה, מכל מקום. כל יהודי יכול היום להגיע לארץ ישראל. וממשיך הפסוק:
"וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" (דברים ל, ה)
אנו נמצאים כאן, בארץ ישראל, "וְהֵיטִבְךָ" — כמה שפע טוב יש כיום, שלא היה בעבר. כוללים וישיבות, במידה שלא הייתה קיימת מעולם, ועם ישראל בארץ ישראל הולך ומתרבה מיום ליום. גם הרמב"ן, בפירושו לתורה, מבאר שהתוכחה הקשה שבפרשת כי תבוא מכוונת כנגד הגלות השנייה, גלות בית שני — וכבר ראינו שהתקיימה. וכן מתקיים עתה, בדורנו, מה שלא התקיים מעולם בהיסטוריה: קיבוץ הגלויות המתואר בפסוק "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ".
ואם כן, אם כל הפסוקים הללו מתייחסים במפורש לדורנו אנו, יש להמשיך ולקרוא את הפסוק הבא — כי גם הוא, ממילא, מתייחס לדורנו:
"וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ, לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ, לְמַעַן חַיֶּיךָ" (דברים ל, ו)
שימו לב: לא כתוב שיש ללמוד תורה, לא כתוב שיש להתפלל, לא כתוב שיש לעשות חסד — אלא דבר אחד בלבד: לאהוב את ה'. "כי בזה תלויים חייך", אומרת התורה במפורש. זהו אפוא תפקיד דורנו: אהבת ה'. ומי שמתבונן, יודע היטב: הדבר שמעורר באדם את אהבת ה' יותר מכל, הוא ההודיה להשם. אדם שמתרגל להודות להשם בכל יום, ולו כמה דקות של הודיה, מעורר בכך את ליבו לאהבת ה'.
מי אמר שדווקא ההודיה מביאה לאהבת ה'? ממשיכה התורה עצמה ומגלה זאת:
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל, יא–יד)
איזו מצווה מדוברת כאן? המצווה שעליה סובבת כל הפרשה — לשוב אל ה', ולאהוב אותו בכל הלב ובכל הנפש. אין צורך לשוטט אחרי אהבת ה' בשמיים ולא מעבר לים — "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ": בפה, המחובר ללב, שאדם מדבר בו עם הקדוש ברוך הוא, במילים שלו, מילים היוצאות מן הלב פנימה. אם אדם ידבר עם ה' יום־יום, יקבע לעצמו כמה דקות, יודה לו על כל מה שנתן לו, יאמר פסוקי הודיה מכל הלב, ויבקש את בקשותיו במילים שלו — כל אחד יכול לחוש בחוש כיצד זה מעורר בו אהבת ה'. זה בדוק ומנוסה: "כי קרוב אליך הדבר מאוד — בפיך ובלבך לעשותו".
ומכאן מובן גם סוף הפרשה, שבו נאמרת ההבטחה הגדולה ביותר:
"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע... לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו" (דברים ל, טו–טז)
"הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ, לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ, כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ" (דברים ל, יט–כ)
הפסוק המסיים את הפרשה תולה את כל החיים והמוות בדבר אחד: אהבת ה'. התורה מדגישה ואינה משאירה מקום לטעות — זהו התפקיד. וראוי לשים לב, שהפסוק אינו אומר "וְאָהַבְתָּ" בלשון ציווי, כפי שנאמר במקום אחר, אלא "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ" בלשון הבטחה. הרמב"ן מעיר על כך, שהקדוש ברוך הוא עצמו יעזור בדורנו לכל מי שרק ירצה לאהוב אותו, ויפתח את ליבו. זהו תפקיד דורנו: ולכן רואים כיצד ההודיה לה' מתרבה בדורנו יותר ויותר, מה שלא היה כמותו מעולם — כי זהו התפקיד, וה' מבטיח לעזור לכל מי שירצה בכך, עד שנזכה כולנו לגאולה השלמה.
ונסיים במילות ההפטרה של אותה שבת, פרשת "אתם ניצבים", שכל כך נפלאות:
"שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה', תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהָי, כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי; כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר, וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ"
ישעיהו סא, י — הפטרת פרשת נצביםנזכה כולנו במהרה בימינו, אמן.